בקרו גם בפורום הסיפורים
בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
חלום בהקיץ :   פורום הדיונים והיצירה של פרויקט "חלום בהקיץ", אייקון 2006 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
סיפור קצר: הסיוט של השכן ממול
נכתב ע''י: Dr@g0nR3b0rn (IP Logged)
תאריך: 14:21 16/09/2006

הוא נכנס למעלית בניין המנהלה של אוניברסיטת בן גוריון, לחץ על הכפתור אשר היה אמור להביאו לקומה האחרונה ונשען על קיר המעלית. אחרי מספר רגעים הוא מצא את עצמו נשען על אוויר. לקח לו חלקיק שניה לעצום את עיניו ולהיכנס למצב חלום כפוי, על מנת ליצור מחדש את המעלית. להעלים את המעלית היה תעלול סטודנטים ישן אשר כולם הכירו היטב, ואשר לרוב נגמר רע. כמובן שזה לא הפריע לסטודנטים להתמיד בו.

הוא יצא מהמעלית בקומה האחרונה וצעד לאורך המסדרון. בסוף הוא הגיע לקיר האחרון של המסדרון, עצם את עיניו והמשיך קדימה. מאחורי הקיר נגלה לעיניו אולם גדול וריק, קירותיו ערומים. האולם היה מלא באנשים לבושי חליפות מחוייטות, יושבים מאחורי שולחנות נקיים, מסודרים בשורות ובטורים מדוייקים. האנשים מאחורי השולחנות ריכזו את מבטיהם לפניהם, בנקודות חסרות ייחוד על הקירות מכוסי התמונות, הציורים ושאר הקישוטים אשר אנשים נהגו לתלות על הקירות.

הוא חלף על פני השורות והטורים, מהלך בקו ישר להפליא בתוך אולם ריק. הוא חלף על פניה של אנה, בת זוגתו לצוות העבודה המיוחד שלהם, בירך אותה לשלום ופנה לשולחנו. מול פניו היה מרחב ריק אשר השתלב בצורה נפלאה במראה המנימליסטי, הריק, של האולם בו הוא היה. עיניו נעצמו בכוחות עצמן, מן רפלקס שנוצר אחרי מספר רב של ימי עבודה. הוא נכנס למצב של חלום כפוי, כבר בפעם השניה מאז תחילת היום. הוא ישב במקומו, מאחורי השולחן שלו והתחיל למקד את מבטו. תחילה למספר רגעים בודדים, הוא מיקד אותו על אנה. זה היה טריק ישן ומוכר, טריק שאפילו המתחילים הטריים ביותר השתמשו בו בכדי להקל על עצמם, להתמקד על דבר מה יפה, מעניין, לפני שמתמקדים על נקודה נטראלית, חסרת ייחוד, ומתחילים לעבוד. אנה ענתה על שתי ההגדרות האלו. היא הייתה לא רק דבר יפה, אלא גם דבר מעניין, היא פשוט סיקרנה אותו. לפני שאנה הספיקה, יכלה להספיק, להרגיש את עיניו מתמקדות עליה הוא הסיט את מבטו ומיקד אותו מחדש בחלל, על הקיר בנקודה נטראלית, חסרת ייחוד. זה לא היה דבר מקובל למקד את עיניך על עמיתים לעבודה. הוא שקע בעבודה.

אנה. היא הייתה בחורה, אישה, מסקרנת למדי למרות גילה הצעיר ? לא הרבה יותר מעשרים, אף אחד לא ידע בדיוק כמה. באופן כללי ניתן היה לומר שלא היה אף אחד במשרד שידע יותר מכלום על אנה, והוא בתור השותף שלה, בן זוגה, ידע יותר כלום מכולם. השמועות במשרד שלהם טענו שאנה היא ביתו של אלכסיי, האדם היחיד שהיה ידוע בוודאות שנחטף במסגרת פרוייקט מוסקווה, ואף אחד לא ידע מה עלה בגורלו לאחר מכן. לפעמים הוא כמעט האמין לשמועה הזו, היו במשרד שלו הרבה אנשים עם סיפורי חיים עמוסים כל טוב, ממטיילים אשר טיילו רבות באפריקה ועד חלמי על. היה אפילו טיפוס מוזר למדי שטען שהוא מיוקנעם ולא מחלם. לפעמים המשרד, שבו הוא עבד, יכול היה להיראות צבעוני למדי, יחסית לאולם ריק עם קירות בטון ערומים, כמובן.

המשרד, שהיה בעצם אולם גדול וריק עם קירות בטון ערומים, הוחבא מאחורי הקיר הרחוק ביותר במסדרון הראשי של הקומה האחרונה בבניין המנהלה של אוניברסיטת בן גוריון. גם לו היה לפעמים קשה לעקוב אחרי המיקום הזה. כמובן שהיתה סיבה טובה מאוד לסודיות שאפפה את המשרד בו הוא עבד. הם היו שייכים לשב"ח, שירות בטחון חלומות, ארגון אח, או בן ? הוא מעולם לא הצליח להבין את יחסי המשפחה הארגוניים, של השב"כ הישן והטוב. הם היו, כמובן, ארגון סודי. הרי כל מדינה היתה צריכה ארגון חלמים חשאי, במיוחד מדינה פורצת דרך בתחום כמו ישראל.

הוא המשיך להתרכז בחלל, הקיר, שלפניו. ראשו היה נתון כולו לחלומות של אנשים אחרים, חשודים פוטנציאלים בפשעי חלמנות ושאר מעשים אסורים. לא היה בראשו עוד מקום למחשבות בטלות.

XXX

שורת אותיות זוהרות הופיעה בחלל האולם, באוויר. לאט לאט האותיות יצרו שמות של אנשים, סוכנים, ואת התפקיד בו הוצבו. הוא שוב הוצב עם אנה, לא הייתה לו התנגדות לכך. כרגיל המשימה שלהם הייתה חלום שיצא משליטה, סביר להניח שללא כוונות זדון. בטח זה היה סתם עוד סיוט שהפך לממשי למדי והפחיד את השכנים של החולם, כאלו היו רוב האירועים בהם הם טיפלו.

הוא ואנה יצאו מהקיר בסוף המסדרון וצעדו לעבר המעלית, בשקט. הוא מעולם לא שמע על שני סוכנים שדיברו בזמן שהם היו במשרד, או בדרך החוצה לעוד משימה. לפעמים נראה כאילו יש משהו בקירות בניין המנהלה, במשרד או בחלומות הכפויים שלהם, שהפריע להם, מנע משיחות להתחיל.

הם יצאו מהבניין ונכנסו למכונית כחולה, נטולת כל סימן מזהה. אילו הם היו יוצאים עתה לטיול רגלי ברחובות העיר, סביר למדי להניח, שהיו רואים עשרות רבות של מכוניות בדיוק כמו שלהם, כל כך חסרת ייחוד היא הייתה. רחובותיה המוכרים כל כך של באר שבע חלפו על פניהם בעוד הם התחילו לנסוע. הפעם הם נשלחו למשימה במקום מרוחק יחסית, אחד הפרברים של תל אביב שעדיין הצליח לשמור על עצמאותו בתור עיר. כמו כל סוכני השב"ח, גם הוא ואנה לא אהבו את הפרברים העצמאים. רבים מהפרברים הללו היו שטחי הפקר במלוא מובן המילה, שום שליטה, או בקרה, ממשלתית על חלימה. הבטוחים שבהם הזכירו גרסה מודרנית של המערב הפרוע.

הוא בעצמו גר בפרבר עצמאי, אם כי הוא היה פרבר רגוע יחסית בפאתי באר שבע ולא הצדיק את הסטיגמה של הפרברים, במיוחד של פרברי תל אביב, אשר היו ידועים בתור הגרועים ביותר. הם חלפו על פני שלט פרסומת ענקי שהסתיר את שלט הכניסה לאזור מיושב, הפרבר אליו היו מיועדות פניהם. שלט הפרסומת פרסם באותיות גדולות ונוצצות קריאה נרגשת לכל מי שחיפש התחלה חדשה, התגשמות חלום מבוקרת או סתם שדרוג ברמת החיים לבוא ולהתיישב ביוקנעם החדשה, הכל בפיקוח הממשלה כמובן. זה היה אפילו מעט אירוני שמאחורי השלט הענק הזה הסתתר שלט קטן ששמו של הפרבר ? "נס ציונה" ? היה כתוב עליו באותיות קטנות ומתקלפות, תושבי הפרברים לא ידעו פיקוח ממשלתי מהו. הוא גיחך קלות.

- "את מאמינה על החלמאים האלו? החליטו להקים להם עיר." זאת היתה הפעם הראשונה שמישהו מהם פצה את פיו מאז שהם יצאו מהמשרד." ולא סתם עיר, את יוקנעם!"
- "בפעם האחרונה שבדקתי, עדיין היינו מדינה חופשית."
- "אבל מכל הערים שאפשר להקים מחדש, דווקא את יוקנעם?"
- "תירגע, אני בטוחה שהמדינה אישרה את זה. ואם המדינה אישרה את זה, אז זה חייב להיות בסדר." אולי אם הוא היה מעט מוכשר יותר בלהפנות את תשומת לבו לרחשי ליבם של בני אדם, במיוחד לאלו אשר נתנו את אותותיהם על הפנים והעיניים, הוא היה שם לב לסימני הלחץ אשר התחילו להופיע בפניה של אנה. אולי אילו היה יודע עליה מעט יותר מכלום, את מקום מגוריה למשל, היה גם הוא מתחיל לדאוג.
- "ובכל זאת..."
- "די! תתרכז בנסיעה! אנחנו נגיע מאוד בקרוב."

הוא השתתק וחזר להתרכז בנהיגה לרגעים הספורים שנותרו להם בטרם הם הגיעו ליעדם. את היעד שלהם היה קל לזהות. זה היה המקום בו המציאות עצמה נסוגה מעט מפני החלום, ובדרך ויתרה על אחיזתה בעולם ועל חוקי הפיזיקה המוכרים, חוקיה.

החרב אשר חלפה באוויר, מרחק של חוט השערה מהכלב המעופף, תפסה אותו לא מוכן וגרמה ללבו להחסיר פעימה או שתיים. זאת לא הייתה הפעם הראושנה שהוא נתקל בחפצים מעופפים, אך עד כה מעולם לא יצא לו להתקל בכלב מעופף, ובטח שלא באחד אשר הצליח להסתדר באוויר בצורה כל כך טובה שיכל להרשות לעצמו להתחמק מחרבות מעופפות.

את אנה כל זה, הבית ההפוך במרכז הרחוב, הכלב המעופף, החרבות ושאר החפצים והצבעים אשר הופיעו, התעופפו ונעלמו באוויר, לא הטריד ולו מעט. כל תשומת לבה של אנה הופנתה לאדם אשר עמד במרכז הרחוב, כמה מטרים לפני הבית ההפוך, ובהה בחלל האוויר שמולו במבט קפוא וריק. הדופק שלה החל לטפס מעלה וטיפות זעה קרות החלו לבצבץ במרכז מצחה. כמה רגעים נוספים הצליחו לחלוף מבעדם לפני שהוא שם לב לאדם אשר עמד במרכז הרחוב, אותו אדם אשר בו אנה ריכזה עתה את כל תשומת לבה.
הוא הכיר את התופעה, היא קרתה לרוב חלמי העל לפחות פעם אחת במהלך חייהם. לרוב זה קרה אחרי חוויה קשה שהטרידה את מנוחתם, או סתם כאשר העייפות והלחץ הצטברו למימדים שהם לא יכלו לעמוד בהם. הם היו מאבדים את המגע שלהם למציאות ואיתו את השליטה שלהם על החלומות. איבוד השליטה הזה היה גורר לרוב מצבים כמו המצב הזה בו המציאות והחלום התערבבו ויצרו סביבה לא יציבה, אשר היתה תקועה במקום כלשהו בין המציאות החומרית לעולם החלומות של חולם העל שאיבד שליטה. למרות שהפעם המצב שבו הם נשלחו לטפל לא היה חלום שיצא משליטה והפחיד את השכנים, גם הארוע הזה לא היה יוצא דופן, או מורכב במיוחד.

הפריע לו מעט שהדיווח לא הזכיר את זה שמדובר בחלם על שאיבד שליטה אבל הוא לא היסס לשחרר את אקדח ההלם מנדנו, כפי שהיה עליו לעשות על פי הנוהל, והחל לצעוד למרכז הרחוב. תחילה גם אנה צעדה לצידו, גם אקדח ההלם שלה היה משוחרר, אך לאט לאט היא החלה לפגר, להשתרך מאחוריו. עד שבשלב כלשהו היא נעצרה, במרחק מה ממנו.

הוא כבר עמד מול האדם במרכז הרחוב וניסה לדובב אותו, להרגיע או להעיר אותו מחלומו, ללא הצלחה. אולי אם הוא היה מכיר את אנה הוא היה מוודא שהיא נמצאת איתו, לפניו, ולא היה מעז להפנות אליה את הגב. במיוחד לא ברגע זה. אבל הוא לא ידע עליה שום דבר, יותר כלום מכל אחד במשרד שלהם. אנה הסתכלה עליו בדממה, בוחנת אותו בפעם האחרונה, אולי היה לה מוצא אחר מן המצב הזה?

אנה עצמה את עיניה, הכניסה את עצמה לתוך חלום כפוי. חום קל התחיל להתפשט בכתף שלו, ויחד איתו מן תחושה מוזרה שכזאת, כאילו הדם בכתפו הפסיק לזרום לרגע ועתה התחיל שוב. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא הרגיש כך ? כמו אדם אשר נפגע מאקדח הלם. לרגע חלפה במוחו מחשבה שהיה זה טיפשי במיוחד לירות בסוכן שב"ח באקדח הלם, גופיהם של סוכני השב"ח אומנו במיוחד כדי להתאושש כמעט מיד מההשפעה שלהם.

הוא הסתובב בכדי לבדוק מי העז לירות בו. להפתעתו הוא לא ראה אף אחד מלבד אנה, אשר עמדה בעיניים עצמות מרחק ירייה ממנו. ידיה היו מושטות קדימה, אוחזות באקדח ההלם שלה, מכוונות אותו לעברו. "אנה! מה לעזאזל את עושה?!?" הוא צרח לעברה, וכאשר היא לא הגיבה הוא התחיל לרוץ, אולי קרה לה משהו, אולי גם היא איבדה מגע עם המציאות. זה יכל לסבך את הארוע הזה בעשרות מונים. עיניה של אנה נפקחו באיטיות, צל כבד למדי של צער הכביד עליהן, אך כאשר החרב המעופפת פלחה את חזהו בדיוק במקום שבו נמצא הלב עיניה כבר היו פקוחות.

אנה עשתה את המרחק שהפריד בינה לבין האדם במרכז הרחוב בצעדים מהירים, עוצרת רק לרגע על יד גופתו. "אני ממש מצטערת, אבל אסור שידעו שאבי חי." היא עצמה את עיניה פעם נוספת, ובחלומה הכפוי העלימה את גופתו והשאירה רק את שלולית הדם והכתם, סתם עוד משהו מתוך חלום, סיוט.

אנה עצרה ליד האדם במרכז הרחוב, אביה, והניחה את ידה על כתפו. "אל תדאג אבא, אנחנו בטוחים". עיניו החלו למצמץ, להשיל מעליהן את הקיפאון," הם לא יתפסו אותך". המציאות החלה להשתנות, לחזור לעצמה. "יכול להיות ששוב נצטרך לעבור דירה." ייאוש ועצב נשמעו בקולה של אנה. היא כבר החלה להתעייף ממעברי הדירה התכופים האלו, והעבודה בשב"ח, איך היא תסביר את זה שהשותף שלה נעלם והיא צריכה לעבור דירה בפעם החמישית השנה.

אביה הביט לצדדים, מלבד הבית ההפוך הכל שב לקדמותו, אפילו המגע שלו עם המציאות, השליטה שלו. אנה כיוונה אותו לעבר המכונית שבה הגיעה לכאן, המכונית של שותפה לשעבר. זאת היתה מכונית כחולה ללא כל סימני זיהוי מיוחדים. הם נכנסו למכונית והחלו לנסוע.

הבית ההפוך החל להתפוגג.



מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.