בגלל הגשם שירד בערב, הדלקת מדורות הייתה דבר בלתי אפשרי. הן חנו במישור, בצידה של גבעה , האדמה תהפוך הררית יותר ויותר ככל שימשיכו בדרכן. מצד אחד ההרים משמשים מחסום יעיל בפני משבי הרוח הצורבים, מצד שני ההרים משמשים מחסה נוח למי שרוצה לתקוף את השיירה. כמו תמיד, הוצבו הקרונות במעגל והסוסים נקשרו בתוכו, כך יקשה על הפראים להתגנב בחשיכה ולגנוב סוס. אנראה הקשתית היא זו שהגתה את הרעיון לפרוש יריעה בין שני קרונות סמוכים כך שכל הלוחמות יוכלו לעמוד ולהקשיב לסערה בלי להירטב. אולי התקרית עם הגריפון שבה הקשת שלה לא הועילה גרמה לה לרצות לפצות על כך במשהו. סערה הסבירה להם שהמשלחת עומדת להתפצל. לביאה תנהיג את רוב השיירה, סערה ואזדרכת יעזבו את השיירה בקרוב לכיוון הר החושך שבדרום.
"ואני צריכה עוד שתי לוחמות איתי", אמרה סערה, הבל בהיר נפלט מפיה בקור עם כל מילה. היא התכוונה להמשיך ולומר שאיננה מחפשת מתנדבות אלא תחליט בעצמה את מי היא לוקחת איתה, אבל לפני שהיה סיפק בידה להמשיך, עקרה שיבולת ממקומה והתייצבה ליד סערה, הבעה נחושה על פניה.
לגודל המזל, בחושך לא ניתן היה לראות את הסומק המכסה את פניה של סערה, היא לא ציפתה לזה משיבולת. היא לא באמת רוצה דווקא את הלוחמת הזאת איתה במשימה הזאת, היא חשבה ששיבולת נמוכת הקומה תהיה אסירת תודה כשסערה תשחרר אותה. מה היא יכולה לומר עכשיו? שרצתה רק לסתום את פיה של שיבולת אחרי שהפילה אותה מהסוס?
"חשבתי על זה שיבולת", היא אומרת ברשמיות, "ונראה לי שבכל זאת חייבים להשאיר את החובשת עם השיירה, את יכולה להישאר."
"אני לא מפחדת", שיבולת לובשת הבעה לא אכפתית, אפשר לחשוב שהיא נערה מרדנית בתקופת ההתבגרות שלה.
"לא חשבתי שכן", משקרת סערה, "זאת החלטה שלי כמפקדת, אני יכולה לקחת רק עוד שתיים איתי, יותר מזה כבר יעמיד את השיירה בסכנה".
"אם תמצאי עוד שתי מתנדבות, אני נשארת", אומרת שיבולת בהתרסה, הערעור על סמכותה של סערה גלוי עכשיו, ברורה גם הסיבה לכך. הימצאותה של אזדרכת בשיירה משנה הכול, במיוחד כשאחרי התקרית עם הגריפון הוכח שהיא המומחית הגדולה ביותר מבין שתיהן.
"אני באה", מרימה כלנית את ידה. סערה מביטה סביב אבל אף אחת אחרת לא באה בעקבות כלנית.
"אז סיכמנו", אומרת שיבולת בקלילות מאולצת, "אני וכלנית". אין שאלה בקולה וסערה מרגישה דכדוך. לא רק אובדן הסמכות מפריע לה. היא לא רוצה את השתיים האלו איתה במסע להר החושך. שיבולת היא חובשת טובה ובשביל לצוד עקרביש היא מתאימה בהחלט. אבל כאן מדובר בפראים שעל הר החושך, לחימה בבני אדם של ממש כשהמשקל והכוח הגופני קובעים לא מעט. כלנית היא סיפור אחר, השאפתנות שלה ברורה, היא רוצה להצליח וזו בעיניה הזדמנות לקנות לעצמה שם, לא המניע הנכון כשיש משימה מסוכנת כמו זו.
שוב מוצאת סערה את עצמה שמחה על החשיכה, היא מסתירה את האכזבה שעל פניה. סערה מחפשת במבטה את רעמה הגדולה ואת צמרת, את שתי אלו היא התכוונה מראש לקחת איתה. כמובן שהן מביטות בקרקע הבוצית עכשיו ונמנעות ממבטה של המנהיגה.
באופן פרדוקסאלי זה דווקא סימן לכך שהייתה צריכה להתעקש ולבחור בהן. לוחמות אינן לוחמים, הן לא מיועדות להרוג אלא להציל. לוחמת שאיננה חוששת היא לוחמת מסוכנת, לא רק לאויב אלא גם לעצמה ולמשימה.
אולי לכן משנה סערה את תוכניתה המקורית, היא הייתה אמורה לרכב עם כולן כשבוע בערך לפני שהשיירה תתפצל. עכשיו היא מנסה לדמיין את הרכיבה כשהמתח רובץ על כל השיירה כמו שמיכה מחניקה, את ההשוואות הבלתי פוסקות בינה ובין אזדרכת, את העקיצות שיוחלפו בין שתי האמיצות - בעיני - עצמן עם אלו שלא התנדבו לרכב להר החושך והמריבות שעלולות להתעורר, היא מגיעה להחלטה.
"בסדר גמור", היא אומרת, מקווה שקולה לא מסגיר את סערת רוחה, "מחר בבוקר נצא אני, שיבולת וכלנית ביחד עם אזדרכת לכיוון הר החושך. השאר, בפיקודה של לביאה ימשיכו לכיוון מזרח".
"אבל..", לביאה היא הסגנית והייתה שותפה לכל ההחלטות, בצדק היא מופתעת מהשינוי הזה ותחושת חוסר האונים של סערה גוברת, עכשיו גם הסגנית שלה מפקפקת בה ליד כולן.
"בשביל מה לחכות?", שואלת סערה את לביאה, מאלצת את קולה להיות אגבי ככל האפשר.
לביאה לא הגיעה לתפקיד הסגנית בגלל שליטתה בגרזן, היא מתעשתת במהירות ומתחילה לחלק את המשימות למחר בין הלוחמות. סערה אסירת תודה על המהירות שבה התייצבה לביאה לימינה, המצב היה יוצא לגמרי מכלל שליטה אם גם הסגנית שלה הייתה מתחילה להתווכח איתה עכשיו. היא מנסה לראות את הצד החיובי שבעניין, היא ושתי הלוחמות הן היחידות שממש התנדבו ללכת להר החושך, כל השאר שמחו להמשיך במסלול הרגיל. אם יהיו, בשעות הקרובות ,הערות מלגלגות או שלוחמת לא תמהר לבצע פקודה, תמיד אפשר להזכיר את העובדה הזאת. בליבה היא יודעת שזהו מצב לא רצוי, לא משיגים נאמנות מלוחמת על ידי כך שקוראים לה פחדנית.

כשהבוקר עולה מתברר שהגשם אמנם פסק מלרדת אבל האדמה כה בוצית עד שכמה עגלות שקועות במקומן ויש לגייס את הגברים כדי לדחוף אותן מהבוץ. העיכוב גורם לכך שהחדשות נפוצות על פני המחנה, בהתחלה מתנדב מנור להתלוות ללוחמות ונראה מאד נחוש. אבל תכלת באה ואחזה בשרוולו ופניה מסיכה של זעם ותחנונים וסערה ששקלה לרגע להיענות להצעה הניעה את ראשה לשלילה.
"תכלת צודקת", היא אמרה , יושבת באוכפה על גבו של חומי, "התפקיד שלך , בסופו של דבר, הוא לשמור עליה ועל שנהב. חוץ מזה", היא מוסיפה, "הדרך בין ההרים לא מאד בטוחה, אחרת הייתי לוקחת את כול הלוחמות איתי ונותנת לכם להמשיך לבדכם למחנה".
זה לא היה שקר. נכון, הפראים נוטים להישאר באזור הביצה, זאת משום שההרים החשופים ריקים כמעט לגמרי מצמחיה ובעלי חיים. יחד עם זה, תמיד יש אפשרות שאחרי שיירה עמוסת אספקה כמו זו שלה, יעקבו פראים לתוך ההרים, מחכים להזדמנות לתקוף. גם נמרים וזאבים יכולים להימשך לריח המזון שנודף מהקרונות, במיוחד עכשיו כשהקור הגובר מבריח את החיות ששימשו להם לטרף אל מתחת לאדמה.
בסופו של דבר ניצבו כולן במעגל על סוסיהן וסערה נתנה מספר הוראות כלליות כדי ליצור לפחות מראית עין של פרידה מסודרת. בענייניות מאולצת משהו נפרדו שלושת הלוחמות מחברותיהן בלי חיבוקים או דמעות. אזדרכת לא יצאה כלל מתוך הקרון הקטן שלה, כביכול בגלל נחשול שעליו היה עליה להשגיח. עם זאת היה ברור שהלוחמת הוותיקה משתדלת לא להאפיל על מנהיגותה של סערה, למעשה היא השתדלה יותר מדי, דבר שהפך את הכוונה הטובה שלה על פיה. הייתה זו כמעט שעת צהריים כשהקרון הקטן רתום לשני סוסים חומים ומלווה בשלוש הלוחמות נפרד מעל השיירה והתחיל עושה את דרכו בדרך המתפתלת בין ההרים דרומה.
כשהגיעו לראשה של גבעה נמוכה, עצרה סערה והביטה מטה אל השיירה שכבר נעה באיטיות מזרחה. שיבולת שראתה אותה עצרה גם היא ואמרה לכלנית בקול, "הנה הולכות הפחדניות" וזה גרם לסערה לחשוק את שיניה בזעם, היא הכריחה את עצמה לספור עד עשר ואז פנתה אליה ואמרה, "את חושבת שאת אמיצה שיבולת? אני במקומך הייתי מחכה עד שניתקל בפראים של הר החושך לפני שאתחיל להתפאר".
לא הייתה לה ברירה, היא לא יכלה להסכים עם דבריה של שיבולת וגם לא להעמיד פנים שלא שמעה. אבל כמובן שאחרי חילופי הדברים האלו הייתה שתיקה מתוחה כל הדרך עד שעצרו עם ערב מתחת לפסגת הר משונן לחניית לילה.
שקט שרר גם סביב המדורה. הן ישבו ארבעתן, עטופות בשמיכות נגד הקור והביטו באש בפנים חתומות. אזדרכת שהחזיקה את נחשול בידיה העבירה את מבטה ביניהן בזו אחר זו ולבסוף, בטבעיות ובלי דברי הקדמה החלה לדבר.
"הפראים של הר החושך", אמרה אזדרכת בקול ענייני והטיבה את תנוחתו של נחשול בזרועותיה, "אינם כמו הפראים של הביצות, ככל הנראה יש בהם משהו שהופך אותם לחסינים במידת מה לעקיצות עקרביש, אומרים שהם מקריבים את הילדים שלהם לעקרבישים כשאלו רק נולדים כדי שיעקצו אותם. מה שברור הוא שכולם נעקצו".
"אם הם נעקצו", שאלה כלנית "למה הם מסוכנים?"
"הם והעקרבישים שעל ההר", מסבירה אזדרכת, "מקיימים מין מערכת יחסים לא ברורה, קשה להגיד מיהם המשרתים ומי האדונים. להבדיל מהעקרבישים, הפראים אינם יודעים פחד מהו וכשתראי את העיניים הבוהות שלהם תביני למה. לא ברור כיצד הם מתקיימים ואיך נשארה להם תבונה מספיקה כדי לצוד או לעשות לעצמם כלי נשק אבל זאת עובדה. בגלל שהם נטולי בינה כמעט לגמרי", אזדרכת התכופפה מעט קדימה ואז זרקה את שיערה המאפיר אחורה בתנועת ראש, "קל מאד לעבור על פניהם ולמצוא את העקרביש שאנחנו מחפשות, הבעיה מתחילה ברגע שהרגת את העקרביש."
עכשיו כולן הביטו בה, מקשיבות רוב קשב ואזדרכת המשיכה, "ברגע שפגעת בעקרביש שלהם הם מרגישים את זה מיד, לא ידוע איך אבל זאת עובדה. באותו רגע כול מה שנשאר הוא לרדת מההר ולעשות את זה מהר, הם רודפים אחרייך בצרחות עם חניתות העץ האלו שלהם, כאמור הם חסרי פחד, כך שעדיף לא להילחם בהם".
פיה של שיבולת מתעוות כאילו בלעה לימון, "מה זאת אומרת, עדיף לא להילחם? ", היא שואלת, נראה שהיא מתחרטת על הנחישות הראשונית שלה לצאת להר החושך.
"פראים רגילים", מסבירה אזדרכת," יחשבו פעמיים ברגע שאחד מהם ייפגע, הם יבינו שהמצב מסוכן והם צריכים להיזהר, כך גם את היית נוהגת במקומם נכון? אולי היית ממשיכה להילחם אבל היית נזהרת הרבה יותר".
שיבולת מהנהנת, מארבעתן רק אזדרכת נלחמה אי פעם בבני אדם, אבל כולן עברו אימונים והיא יודעת על מה אזדרכת מדברת.
"ובכן אצל הפראים של הר החושך זה לא כך", מסבירה אזדרכת, "הם רצים אחרייך ואם הרגת אחד השאר לא עוצרים ולא מאטים, מצד אחד קל יותר כך לפגוע בהם, מצד שני", היא עוצרת ומביטה בשלושתן קדורנית ,"אם חבורה שלמה שוטפת אותך, זה ממש לא משנה אם תהרגי אחד או שניים או אפילו ארבעה, בסופו של דבר..."
יש שתיקה, שלושתן מביטות באזדרכת, יודעות שהיא מדברת מניסיון, שכבר ראתה מה קורה ללוחמת שפראים מקיפים אותה עם החניתות שלהם. כלנית שהאווירה הקודרת קשה עליה מכחכחת בגרונה, "אבל את ניצלת נכון?", היא אומרת בקול קצת לא יציב, "עובדה שאת צולעת אבל נשארת בחיים, כלומר.."
"היינו שלוש", קוטעת אותה אזדרכת בקול קשה, "הפראים התקיפו אותנו וראינו שלא נצליח לברוח לכן ניצבנו במבנה הגנה, גבה של כל אחת מופנה לזה של שתי האחרות", עיניה נסגרות כמעט לגמרי ורואים שהיא איננה ששה לחזור לאותו רגע.
אחרי רגע של שתיקה היא אומרת, "אל תשכחו שהיה שם גם תינוק, היינו צריכות להגן עליו. הוא היה על הקרקע ואנחנו סביבו. בכל אופן שתיים נשארו שם על ההר ואני קיבלתי חנית בשריר השוק והייתי צריכה לצלוע כל הדרך למטה, אם עוד קבוצה של פראים הייתה מגיעה כבר הייתי אבודה".
"רגע", מזדקפת עכשיו שיבולת, "זה נכון שהיו שם לפחות עשרה פראים?"
"תריסר", משיבה אזדרכת,"ואל תחשבי שאני גיבורה גדולה, אין לי מושג כמה אני הרגתי וכמה הרגו זאבה ונחשול". היא מביטה מטה אל נחשול הישן בזרועותיה, בלי מילים מבינות שלושת הלוחמות שהיא קראה לו על שם חברתה המתה.
שיבולת איננה מרפה, היא מחכה רגע ואז אומרת באיטיות מכוונת , "אמרת שלא רדפו אחרייך יותר, אז אולי.."
"חיסלנו את כולם?", משלימה אזדרכת בחיוך סלחני, "לא הייתי סומכת על זה."
"את יודעת שלא תוכלי לעלות איתנו להר", אומרת סערה עכשיו, "עם הצליעה שלך לא תוכלי לרוץ".
"אני יודעת", מהנהנת אזדרכת בהשלמה, "ואל תחשבי שאני מצטערת על זה". חיוכים עוברים על פני כולן אבל סערה יודעת שהלוחמת הוותיקה משקרת, לה ולאזדרכת יש משהו משותף ולא מדובר באומץ לב, שתיהן לא מסוגלות לראות ילד קטן כלוא בגיהינום הריקנות בלי לנסות ולמשוך אותו החוצה משם. היא נוזפת בעצמה, הנה עוד שתי לוחמות נמצאות איתה, במה היא טובה מהן? גם לביאה הייתה בוודאי מגיעה אם לא היה זה מתפקידה לפקד על השיירה. אבל היא יודעת, מאותו יום כשלקחה את נחשול בזרועותיה באור המדורה, היה ברור לגמרי, הן לה והן ללביאה, שהיא תלך להר החושך בעצמה ולא תשלח אחרת במקומה.
כשהגיעה שעת השינה, לקחה סערה לעצמה את המשמרת האחרונה, הקשה מכולן. בשלב הזה כבר היה ברור שהלוחמות ישנו בתוך הקרון החם ביחד עם אזדרכת ועם נחשול הקטן. היה ברור גם שאזדרכת איננה יכולה לשמור. גם כשהיא ישנה אזדרכת איננה שוכבת על רצפת הקרון, היא סידרה לעצמה מין מצע משקי קמח כך שישנה כשהפעוט בידיה בעודה ישובה למחצה. אף אחת לא קינאה בה, אלו חיים הם כשאינך יכולה להניח את הילד מידך אפילו לרגע? מילא אם היה מדובר בתינוק בן יומו אבל נחשול כבר כמעט בן שנתיים. בכל רגע יכול היה הפעוט להקיא ואם אזדרכת לא תשים לב בזמן הוא ייחנק מההפרשות של עצמו.

באישון ליל, אחרי שכלנית העירה אותה בניעור קצת תקיף מדי, עמדה סערה מחוץ לקרון. היא כיסתה את עצמה בשמיכה והצמידה אבן חמה לשריון החזה שלה. הלוחמות דאגו מראש להכניס למדורה כמה אבנים גדולות כדי שיספגו את החום שנשאר ברמץ. כך אפשר היה להעביר משמרת בחשיכה בלי שהשיניים ינקשו מרוב קור.
למרות שהתאמצה להישאר ערנית, נדדו מחשבותיה. שוב ושוב היא חזרה אל המשימה שמצפה להן בהר החושך ושום תוכנית פעולה לא נראתה טובה מספיק. הן ישאירו את הסוסים במקום הגבוה ביותר האפשרי, יצטרכו לחמוק מעיני הפראים בדרך למעלה, ימצאו את העקרביש, יהרגו אותו ויחזירו לנחשול את בינתו. עכשיו, כשילד ערני בידיהן הן צריכות לרוץ במורד ההר התלול כשהפראים בעקבותיהן ולהגיע אל הסוסים. אם יעלו על הסוסים בזמן יצליחו לברוח מהפראים והמשימה תוכתר בהצלחה, מה יעשו אם הפראים ישיגו אותן?
היא לא מתכוונת למצוא את עצמה במצב שבו הייתה אזדרכת, מוקפת פראים שואגים ושתי חברותיה נהרגות מול עיניה. למעשה סביר להניח שבמקרה כזה לא תרד אף אחת מהן מההר. אזדרכת היא אגדה מהלכת בקרב הלוחמות ולא רק בקרבן, עלילות הגבורה שלה ידועות בכול הממלכה, כול שולף חרב שמע עליה וגם עכשיו, בגילה המתקדם ועם הצליעה שלה, היא עדיין נראית כאילו היא יכולה להביס גבר חזק בקרב פנים אל פנים. על נחשול וזאבה לא שמעה הרבה, אבל ידוע לה ששתיהן היו גדולות מימדים וחזקות . היא עצמה רזה ונמוכה ושיבולת עוד קטנה ממנה, כלנית היא המוצקה והשרירית משלושתן וגם היא איננה גבוהה במיוחד. אנחה נפלטת מפיה של סערה, חייבת להיות דרך אחרת. היא יודעת שאם שלושתן ימותו יהיה זה גם סופו של נחשול שם על ההר. ברור לה שזה מגוחך, אבל האפשרות שהילד הבוהה יישאר שם בידי הפראים מציקה לה יותר מהמחשבה על חנית עץ שתפלח את גופה.
השחר החל לעלות, כבר אפשר היה לראות באופק את פסגתו של הר החושך שעכשיו נצבע בארגמן. סערה הסיטה את היריעות שכיסו את פתח הקרון, בעוד מלמולי מחאה נשמעים מבפנים היא טיפסה בראש מורכן ונכנסה אל אפילת הקרון.
"אזדרכת", היא טלטלה קלות את כתפה של האישה הגדולה, אזדרכת פקחה את עיניה והחזירה לה מבט נוקב, סערה לא ראתה מימיה יקיצה מהירה כל כך. היא הכריחה את עצמה להתרכז ברעיון שעלה במוחה במהלך השמירה, "יש לך במקרה רשת בקרון? אולי חבלים?", היא שאלה.

"אני מבינה שהרעיון היה ללכוד את העקרביש על ההר ולהביא אותו חי למטה", אומרת צאלה. היא חובקת את נחשול בזרועותיה ועווית כאב חולפת בפניה כשהשובב הקטן מושך בעגיל הגדול שבאוזנה, "די, ילד שובב", היא נוזפת בו.
"כן", מהנהנת סערה, "אזדרכת אמרה שברגע שהורגים את העקרביש, הפראים מרגישים ומיד יוצאים מהמערות שלהם כדי לנקום, לכן רציתי להרוג אותו למטה, ליד הסוסים".
"אני מניחה שזה נראה כמו רעיון טוב בזמנו", אי אפשר לדעת אם צאלה מדברת ברצינות או שהיא לועגת לה. עכשיו נאלצת האישה המבוגרת להסב את פניה כשנחשול מחליט לתפוס באפה ולנסות לתלוש אותו מפניה, "די כבר", היא צועקת בקול רם. אחרי רגע נפתחת הדלת הצדדית בקול חריקה ונער גבה קומה שחיוך על פניו נכנס לחדר. סערה רואה כיצד מתרככים פניה של צאלה והיא מניחה את נחשול על הרצפה וניגשת את הנער, "נבהלת מהצעקה של אימא?", היא שואלת בחיוך. סערה מכירה את אלמוג, בנה של צאלה, הוא נער נאה שהחיוך אינו מש מפניו. רק המבט הריק בעיניו והקולות חסרי הפשר שהוא מוציא מפיו מסגירים את האמת העצובה, בינתו של אלמוג כלואה באותו מקום ריק ואפל שסערה מכירה היטב. היא גם יודעת שבגילו המבוגר כבר אפסו הסיכויים להחזיר אותה אליו. עושה רושם שהאסון של בנה לא גרם לצאלה לאהוב אותו פחות, אולי אפילו להיפך, למרות הבדלי המעמדות ביניהן היא מחבקת אותו בנוכחותה של סערה ולוחשת מילות אהבה באוזנו.
נחשול, מצד שני, מקנא כנראה בתשומת הלב שקיבל הנער הגבוה והוא רץ ונדחף בכוח בין אלמוג לצאלה שקריאת הפתעה נפלטת מפיה. סערה משפילה את ראשה ומנסה בכוח להבליע חיוך, במסע ממחנה החורף חזרה אל העיר גרם להם הפעוט השובב לצרות צרורות והתיש את כולן עד ששלהבת הציעה לחפש עקרביש שיעקוץ אותו ויחזיר להן את השקט.

הן הגיעו למרגלות הר החושך אחרי יומיים, בשלב הזה כבר הספיקה סערה לעבור על התוכנית שוב ושוב עם הלוחמות. הצעות הועלו, הסתייגויות נשמעו ורעיונות שונים נשקלו אבל בסוף התוכנית הייתה מוסכמת על כולן: אין מנוס מלקחת את נחשול אל ההר, רק באמצעות התנועות והקולות שלו הן יוכלו לדעת איזה עקרביש לתפוס. הן ילכדו את העקרביש ואז יגררו אותו חי במדרון. ברגע שיגיעו למטה יבקעו את גולגולתו של הייצור וימהרו עם הפעוט בחזרה אל אזדרכת שהקרון שלה מחכה בתחתית ההר. הפראים לא אמורים לרדוף אחריהם למרחק כה גדול, אבל הן סיכמו ליתר ביטחון שבמקרה הצורך תשחרר אזדרכת אחד משני הסוסים שלה, תעלה על גבו עם נחשול ותדהר איתם כשהיא משאירה את הקרון שלל לפראים. אזדרכת, שנותרה לוחמת בכל רמ"ח אבריה, תרגלה כמה פעמים את השחרור של הרתמה מהסוס וגם קשרה אוכף למהיר מבין השניים.
הן נפרדו מאזדרכת למרגלות ההר והאיצו בסוסים שלהן בלי להביט לאחור, בהתחלה היה השיפוע מתון והסוסים התקדמו בקלות יחסית על צידו של המדרון. מהר מאד הפך המדרון לתלול יותר ויותר ומוקדם ממה שחשבה נאלצה סערה להורות להן לעצור.
הר החושך, למרות שמו, מכוסה עשב ירוק שסלעים אפורים מבצבצים ממנו. העשב הופך את המדרון לחלקלק ולמרות שלא התרחקו מאד - עדיין אפשר היה להבחין בדמותה של אזדרכת עומדת לצד הקרון בתוך משטח ירוק של עשב ? היה ברור שאין טעם להמשיך הלאה על גב הסוסים. המשך המדרון היה כה תלול עד שאין טעם לעלות עליו עם סוס, אולי חומי שלה יצליח לטפס עוד כברת דרך, אבל כשיגיע הזמן לעזוב במהירות, דהירה מהירה במדרון כזה תסתיים בנפילה של הסוס עם הרוכבת והרבה עצמות מרוסקות.
נחשול היה קשור לגבה של כלנית במין מנשא ששימש קודם את אזדרכת. כשירדו מהסוסים ביקשה סערה את הפעוט מכלנית, היא החזיקה אותו בזרועותיה זמן מה ואז נאנחה בקול. "הוא שם", היא הצביעה לכיוון שבו צוק גדול ואפור חסם את שדה הראייה.
הבעה קודרת התפשטה עכשיו גם על פניהן של שיבולת וכלנית, ביומיים האחרונים לימדה אותן אזדרכת כל מה שיכלה על ההר.
הדרך אל הצוק הזה עברה על פני 'הסכין', מין התרוממות קרקע שנשחקה עם השנים עד שנותר מין מעבר צר וארוך שמדרונות תלולים משני צידיו, אין אפילו אפשרות לשתי לוחמות ללכת זו בצד זו על פני 'הסכין' ואין שום מקום להסתתר אם יבחינו בהן.
ליד הצוק יש כמה וכמה מערות שבהן מתגוררים פראים, אזדרכת הצביעה עליהן אתמול בשבילן. אז, כשעמדו והשקיפו מרחוק, לא היה שום דבר מאיים בכמה כתמים כהים על פני האפור והירוק של הר החושך. ממילא אי אפשר היה לראות פראים ממרחק כה גדול. עכשיו, כשהן קרובות מאד למקום המסוכן ביותר בהר כבר היה קשה להעמיד פנים אמיצות וסערה החליטה שאם ימשיכו לעמוד במקום ולהרהר בדבר יאבדו את אומץ ליבן לגמרי.
"קדימה", היא התחילה לצעוד לכיוון הצוק, מכניסה בטחון לצעדיה ככל שיכלה. לרוע המזל בחר נחשול דווקא ברגע הזה כדי לטנף את המנשא שלו. היה עליהן לעצור ולנקות אותו באגודות עשב שקטפו מבין הסלעים האפורים ורק אז להמשיך בדרכן.
המעבר הצר היה קרוב ממה שציפו ועכשיו היה עליהן לצעוד בזו אחר זו, נעזרות בחניתות שלהן כדי לשמור על שיווי משקל בעודן כושלות על פני הסלעים המשוננים. כלנית הפכה את המנשא של נחשול כך שהיה תלוי מצווארה מטה, אם הייתה משאירה אותו על גבה הוא היה עלול להתחלק מהמנשא מטה וליפול, עכשיו היה עליה להיזהר שלא תגרום לו להתנגש באחת מבליטות הסלע המזדקרות. כשסערה שהלכה בראש, הגיעה לקצה היא הושיטה יד וסייעה לכלנית לעבור את הצעד האחרון ואז פנתה לסייע גם לשיבולת. שיבולת הקטנה סחבה איתה את הרשת שהכינו כדי ללכוד את העקרביש, כיצד הן ישאו אותו חי ומפרפר על פני המעבר הזה? סערה דחקה את המחשבה מראשה ואחרי מנוחה קצרה, כשכולן עומדות בשתיקה ונמנעות האחת מעיני רעותה, הן המשיכו ללכת.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה הרגישה סערה את דקירתם של מבטים בגבה, כל מנהיגה מרגישה את התחושה הזאת כשעיני הכפופות לה נשואות אליה ואורבות לכל טעות שתעשה. היא הלכה בנחישות, נעזרת בחנית כדי לייצב את עצמה על פני השביל שהפך להיות תלול יותר ויותר, היא ידעה שאסור לה להראות שום סימן של חולשה או פחד, ששתי האחרות זקוקות עכשיו למנהיגותה כדי לצעוד לעבר הסכנה המחכה להן. אולי לכן, כשהגיעה לסופה של אחת העליות, לא עצרה כדי לבדוק את השטח אלא המשיכה לצעוד עוד צעד אחד מיותר ומצאה את עצמה עומדת בגלוי מול אחת המערות מרחק של שלוש מאות צעדים לערך מקבוצה של פראים. למזלה הפראים לא השגיחו בה, כפי שציינה אזדרכת, עקיצת העקרביש מותירה אותם כמעט נטולי בינה. המערה הייתה רחוקה למדי ובכל זאת אפשר היה לראות את הגופים החומים של הפראים יושבים עירומים בפתח המערה. היא הצליחה להתכופף בזמן ולסמן בעיניים מורחבות לשתי האחרות שקפאו מיד במקומן. אחר כך, באיטיות זהירה, הציצו שלושתן מעבר לאחד הסלעים וסקרו את המערה וסביבתה.
במבט ראשון, אי אפשר היה להבחין בהבדל בין הפראים של הר החושך לאלו של הביצה, אם כי הפראים שבביצה לפחות לבשו אזור חלציים כלשהו ואלו שעל ההר לא הוטרדו כנראה מזוטות שכאלו. מבט בוחן יותר גילה שהאנשים העירומים אינם מדברים זה עם זה ושום קולות לא נשמעו מכיוון המערה. לפתע הופיעו שני גברים מעברו המרוחק של המדרון, נושאים חניתות עץ ארוכות שיצורים כלשהם, אולי חרדונים, משופדים עליהן לעשרות. עכשיו נשמעו צעקות כשכול שוכני המערה התגודדו סביב השלל. בהתחלה ראו הלוחמות רק גברים שזכרותם מתנדנדת בעודם רצים לחטוף להם מהציד, אחר כך נשמעו צעקות מתוך המערה ושתי נשים, הולכות כפופות עד זחילה כמעט וילדים בזרועותיהן יצאו אחרי הגברים והצטרפו להמולה. "עכשיו ההזדמנות שלנו", לחשה שיבולת, "הם לא ישימו לב אם נרוץ עכשיו ונעקוף אותם".
סערה נטתה להסכים, היא החלה להזדקף כדי לצאת ממחסה הסלע ואז התכופפה בחזרה, הבהלה לופתת את ליבה כמו צבת של קרח. היא ראתה איך הפראים כולם מסתובבים לכיוון המערה וכורעים ברך מול שני מחושי ענק שהופיעו בפתח. אחת החניתות, עדיין עמוסה באותם יצורים שאי אפשר היה לדעת אם הם אכן חרדונים או לא, נזרקה אל הקרקע מתחת לשתי צבתות הענק. הצבתות אחזו בחנית והרימו אותה אל על, נושאות את התקרובת המבחילה אל פיו של היצור.
"תני לי אותו", לחשה סערה לעבר כלנית שהביטה בה המומה, סערה לא חיכתה עד שכלנית תבין, היא הושיטה את ידיה ואחזה בנחשול שבתוך המנשא, היא הכריחה את עצמה להתרכז. בעיניים עצומות למחצה ושפתיים חשוקות החזיקה בפעוט מבלי להוריד אותו מגבה של כלנית ואז הנהנה בהקלה.
"זה בסדר", לחשה לשתיים האחרות, "העקרביש הענק הזה הוא לא זה שאנחנו מחפשות, אנחנו צריכים לפנות לכיוון ההוא".
"את מתכוונת.. לשם?", שאלה שיבולת בקול רועד וסערה זקפה את ראשה והביטה במקום שאליו הצביעה ידה הרועדת של שיבולת.
מעבר לקפל קרקע, מחושיו זקורים ושתי עיניו האדומות סורקות את הסביבה הופיע עקרביש שני, גדול כמעט כמו זה שבמערה. לפי תנועותיו של נחשול לא היה ספק, זה היה העקרביש שחיפשו. "אנחנו אמורות לקשור אותו ולקחת אותו למטה כן?", כלנית ניסתה להתבדח אבל גם קולה רעד וסערה הבינה שהמשימה שלהן הגיעה לסופה.
"למעבר", פלטה קצרות , היא הכריחה את עצמה לתת לשתי האחרות לרדת ראשונות ורק אז לבוא בעקבותיהן. אי אפשר לפרוץ בריצה בשביל התלול והמתפתל אבל הן מיהרו ככל יכולתן, כושלות על גבי האבנים ומתעלמות מחבטה כואבת בירך או קרסול שהתעקם. סערה הביטה לאחור והחניקה יללת פחד, העקרביש היה בעקבותיהן, מחליק ללא קול על פני המדרון במהירות גדולה, גדולה מדי מכדי שיוכלו להמשיך ולברוח ממנו, הן הגיעו למקום שבו הסתיימה הירידה התלולה במדרון מתון ורחב, המעבר הצר שהן כינו "הסכין" היה מרוחק כמאתיים צעדים מהן, כשיגיעו אל המעבר הזה יצטרכו להאט ולעקרביש לא תהיה בעיה לזחול על פניו ולטרוף אותן בזו אחר זו, סערה צעקה לשתיים לעצור.
"נילחם בו כאן", היא פקדה עליהן. היה רגע של שתיקה, היא שאלה את עצמה אם תראה את מי מהן פורצת בריצה ומשאירה אותה מאחור ואז חזרו שתי הלוחמות והתייצבו לצידה. שלושתן פנו אל הצוק ממנו ירד עכשיו השרץ הענק, עין אדומה אחת שלו מכוונת כלפי המדרון והשנייה מביטה בלוחמות.
"לכוון חניתות", סערה ידעה שהרעד מורגש בקולה והיא היטיבה את אחיזתה במוט החנית, "אתן רואות את האבן השחורה שם בקצה הירידה?", שאלה אותן ומבלי להמתין לתשובה המשיכה, "כשהוא יגיע לשם נשליך עליו את החניתות ביחד ואז", היא עצרה לנשימה עמוקה, "הסתערות חרבות".
כלנית נעה באי נוחות, ככל שהיצור התקרב אליהן כך גברה השפעתו ונחשול החל להתפתל במנשא שעל גבה ובהחלטה מהירה היא הסירה את המנשא והניחה אותו על הקרקע כשהילד, חסר שקט וממלמל, בתוכו.
לא היה צריך לחכות הרבה, העקרביש לא האט לרגע, כלנית רק הספיקה לחזור לעמדת הקרב שלה והיצור הגיע כבר אל האבן השחורה שעליה הצביעה קודם סערה.
"עכשיו!", צרחה סערה ושלושתן השליכו את החניתות אל היצור, לרגע אחד הוא עצר במקומו, שלוש מוטות עץ בולטים מהגוף השחור דמוי החבית ואז, כאילו אינו חש בכאב המשיך הייצור הענק להתקדם.
"חרבות!", פקדה סערה ושלפה את שלה, בזוית עינה ראתה את עיניה המורחבות מאימה של שיבולת אבל הבחינה בכך שלמרות פחדה שלפה הלוחמת את חרבה ולא קפאה על מקומה, גם כלנית לא אכזבה והלהב המעוקל של החרב שלה התנוצץ מצידה השני של סערה.
"להסתע..", קולה של סערה נדם באמצע הפקודה כשזנבו הדק של חץ הופיע פתאום בתוך אחת העיניים האדומות, המרושעות.
בעוד אד לבן נפלט ממנו, קרסה רגל מפרקית אחת ואחריה עוד אחת והיצור התמוטט על צידו בעשב הירוק. רגע אחד אפף נחשול לבן את הפעוט השוכב על האדמה ואז התפוגג ,ידיים קטנות החלו להיאבק במנשא הבד ופניו הכועסים של נחשול הופיעו בעודו מנסה לקום על רגליו.
כמה צעדים מאחוריו עמדה אזדרכת והקשת שלה בידיה, למותניה חגורת עור שחרב ארוכה תלויה ממנה ועל גבה אשפת חיצים. היא לא הביטה בלוחמות אלא בילד הקטן שעל העשב וחיוך על פניה, לא חיוך של ניצחון אלא של מין השלמה יגעה.
"קחי אותו", היא אמרה, פונה אל סערה דווקא במקום אל כלנית והחוותה בסנטרה על נחשול. במקום לגשת אל הילד הקטן, הכניסה אזדרכת את כף רגלה בארכובת הקשת ודרכה אותה שוב.
יללות זעם מכיוון הצוק גרמו לשלושתן להתעשת באחת, סערה אספה את נחשול בזרועותיה ומיהרה אל אזדרכת, "את באה איתנו", היא אמרה בתוקף, אזדרכת פתחה את פיה לומר משהו ואז נמלכה בדעתה, היא פנתה והחלה מדדה בעקבות שתי הלוחמות האחרות כשסערה, אוחזת בנחשול הנאבק, הולכת במאסף ומביטה חליפות אל המעבר ואל הצוק.

"אני מניחה שלא העליתי על דעתי שהם מכירים עוד דרכים", אומרת סערה לצאלה. היא מביטה בנחשול שהבעה נחושה על פניו והוא אוחז בידו של אלמוג ומנסה בכוח למשוך אותו אל הרצפה. אלמוג השמיע את אותם קולות מגומגמים והחיוך על פניו נשאר קבוע. אי אפשר לשפוט לפי החיוך עם נחשול מרוצה כי הוא מחייך תמיד, אבל הן צאלה והן סערה ידעו שאם יש משהו שחסר לנער במצבו של אלמוג הרי זהו יחס מכל סוג שהוא. אי אפשר להכחיש, אלמוג בהחלט מקבל הרבה התייחסות מנחשול, עכשיו הפעוט עבר לרגלו של הנער וחיבק אותה בכל כוחו, מנסה ככל הנראה להפיל את אלמוג ארצה.
צאלה מחייכת לנוכח המחזה משובב הנפש אבל קולה נשאר שטוח וחסר גוון כשהיא שואלת, "אז מתי ראית את הפראים?"
"שלכת ראתה אותם", מודה סערה, "הם היו חכמים יותר ממה שציפינו והגיעו מסביב, אמנם העיניים שלהם היו ריקות וההבעה על הפנים שלהם..", היא משתתקת, נזכרת בפניו האטומות של הפרא שהתנפל עליה, הבעה שלא השתנתה גם כשהחץ של אזדרכת פילח את החזה השחום. היא עצמה התקשתה להילחם כשילד מתפתל אחוז בידה האחת אבל סייעה ככל שיכלה עם החרב שלה בעוד אזדרכת עושה שמות בפראים עם זו שלה.
"אבל יצאתן בשלום מהמתקפה הזאת", אומרת צאלה, "שלושתכן".
"כן", מהנהנת סערה, "היינו באמצע הדרך על הסכין.. המעבר הצר הזה, כשהגיעו כל השאר", דמעה זולגת מעינה והיא נסערת מדי מכדי לנגב אותה, צאלה אינה אומרת דבר, היא מחלצת את רגלו של אלמוג על ידי כך שהיא אוספת את נחשול בזרועותיה ומתיישבת איתו על כיסא, אלמוג פולט עוד אחד מהקולות חסרי הפשר שלו ומקרב את פרצופו אל זה של הילד הקטן. נחשול לא מחמיץ את ההזדמנות ותופס באפו של הנער.
"די כבר נחשול", נוזפת בו צאלה ומחזירה את תשומת ליבה אל סערה. סערה מרגישה מגוחכת, היא, מנהיגת הלוחמות, עומדת ומזילה דמעות מול מבטה המבין של האישה המבוגרת כאילו הייתה הילד השלישי בחדר.
"הם היו המונים", היא לוחשת, "זחלנו על פני הסלעים והגענו לצד השני, זה היה עניין של ריצה די ארוכה עד שנגיע לסוסים ולקח לי קצת זמן לגלות שאזדרכת נשארה באמצע המעבר".
היא מספרת איך הביטה בה האישה גדולת הקומה והצביעה במבט חמור לעבר המקום בו השאירו את הסוסים, את ההבנה שלא תספיק לחזור ולהכריח את אזדרכת לבוא איתן ויותר מזה, את האמת המרה שאזדרכת צודקת וזהו הפיתרון היחיד. הרי אם ימותו שלושתן על ההר יהיה זה גם קיצו של נחשול הפעוט והמאמץ כולו היה לשווא. ואז מיהרו שלושתן בריצה לעבר הסוסים, הסוס החום של אזדרכת היה קשור שם יחד עם האחרים והן דהרו למטה אל הקרון.
"אבל לא לקחתן את הקרון איתכן", אומרת צאלה.
"לא", מושכת סערה באפה, מנסה להשתלט על הדמעות,"לקחנו רק מה שיכולנו והשארנו את הקרון שלל לפראים. תיארנו לעצמנו שזה יאט אותם".
"אז את בטוחה שאזדרכת נהרגה שם על ההר?", שואלת צאלה, "אולי היא הצליחה להינצל".
סערה מניעה בראשה לשלילה, אחרי רגע ארוך היא נשברת ומספרת לצאלה את האמת, כיצד אחרי שעלו על הסוסים העבירה את נחשול לידיה של כלנית ורכבה בחזרה עם הסוס החום של אזדרכת. כיצד ראתה את הפראים זוחלים על פני המעבר הצר ואזדרכת כבר לא נראתה יותר. היא השאירה את הסוס החום ודהרה בחזרה, מקווה שהפראים ירדפו אחרי הסוס כדי לטרוף אותו ובכך תקנה עוד זמן לה ולחברותיה.
"זה שונה נכון?", אומרת צאלה וסערה זוקפת את ראשה בשאלה, על הרצפה מתגלגלים כעת אלמוג ונחשול במאבק ועושה רושם שהפעוט בן השנתיים מביס את הנער. עד כמה שהוא גבוה ורחב, אלמוג הוא עדין מאד וסערה רואה שהוא מגן על פניו מפני הידיים הקטנות שמנסות כנראה לתלוש לו את האף אבל איכשהו, למרות בינתו המוגבלת, הוא נזהר מאד מלפגוע בפעוט.
"זה שונה כשנלחמים בבני אדם", מסבירה צאלה. עווית חולפת על פניה של סערה, "בני אדם?", היא שואלת.
"הנה תראי את שיבולת", אומרת צאלה, "היא כבר אינה רוצה להיות לוחמת נכון?", סערה מהנהנת קדורנית ומוסיפה, "גם כלנית כבר לא רוצה להמשיך במסעות איתנו, עכשיו היא רוצה להיות ציידת טרולים.
"ולמה זה לדעתך?", שואלת צאלה, "די כבר נחשול", היא שוב מפרידה בין בנה לבין הפעוט שמציק לו אבל חיוך סלחני מאיר את פניה.

זה היה בדרך חזרה ממחנה החורף, השיירה נסעה על פני המישור הגדול שהפריד בין הרי המזרח ובין עיר הבירה, למעשה אפשר היה לראות כבר את החומות הבצורות כמו פס כהה על פני הכחול של ההרים במרחק. קצת לפני רדת הערב פגשו בעגלה גדולה, נהוגה בידי שני שוורים, שעליה, מונחת בפישוט איברים, הייתה גופתו של טרול. כמובן שמנור מיהר בריצה לעבר העגלה והרבה טפיחות על השכם וקולות שמחה נשמעו כשהתברר ששניים מהציידים שתפסו את הייצור המכוער רכבו בעבר עם מנור בהרים. בעוד הם מקנטרים אותו על כך שכיום הוא מקבל פקודות מנשים, הקיפו הלוחמות את העגלה וסקרו את שריריו הכבדים של הטרול ואת ראשו הסלעי.
"מתעניינות בו?", צעק אחד הציידים לעברן, "חבל מאד, הוא שלנו".
"באמת חבל ", השיבה חבצלת, "לעומתך הוא פשוט יפהפה ".
"קוטלת שרצים", השיב הצייד בלעג,"אני אקבל עשרים מטבעות זהב בשביל הגופה הזאת, מה את תקבלי בשביל החרקים שאת תופסת?"
שלהבת השיבה לו שעשרים מטבעות זהב זה תשלום מועט מדי בשביל הזונה שתסכים להתמסר למכוער כמוהו אבל סערה ראתה שמשהו כמו נטרק בפניה של כלנית באותו ערב. הן הגיעו אחרי יומיים לעיר הגדולה. כרגיל הייתה פרידה עמוסת דמעות וחיבוקים מהמשפחות שלמדו להכיר במהלך השנה. סערה שמה לב שבין אם מצבו של ילד הוטב מאד במהלך המסע ובין אם רק השתפר קלות עדיין היו האימהות כולן אסירות תודה ונרגשות. האבות ניסו להסתיר זאת אבל ראו שגם להם קשה הפרידה מהלוחמות שעשו איתם מסע כה ארוך. אחר כך פנו כולן אל הארמון לדווח על קורות המסע לצאלה ולקבל את שכרן השנתי.
כלנית הביטה בעשר המטבעות שבידה, חצי ממה שהייתה מקבלת עבור טרול אחד ובקול רם הודיעה שנמאס לה. "אני יכולה להילחם לא פחות טוב מכול גבר", אמרה, "והוכחתי את זה".
זה היה נכון, בקרב על הר החושך הפילה החרב שלה לפחות שלוש פראים. סערה ניסתה לומר לה שחבל לבזבז את הכישרון שלה, "רק את גילית את העקרביש שעקץ את גבעול", כמעט והתחננה לפניה, "אפילו אני הייתי מחמיצה את התנין ההוא." אבל כלנית ענתה לה שכנראה לכישרון הזה אין הרבה ביקוש אבל לחרב שלה יש.
עם שיבולת הייתה בעיה הפוכה. עוד כשחזרו מהר החושך, רוכבות בקור המקפיא של ההרים במאמץ להשיג את השיירה, לא הפסיקה שיבולת למלמל, "אנחנו אמורות לעזור למסכנים האלו". שיחות השכנוע וההטפות שבאו לאחר מכן לא הזיזו אותה מדעתה. גם שיבולת צדקה, כל אחד מהפראים שהרגה היה קורבן של עקיצת עקרביש, הכשרתה כיוונה אותה להציל אנשים בעלי מבט בוהה שתודעתם נלקחה מהם, לא לנעוץ בהם חרב.

"אולי", מסננת עכשיו סערה, "אם היית יכולה לשלם על מסע של שנה את הסכום שמשלמים על טרול מת אחד, לא הייתי מפסידה את כלנית". היא ידעה שצאלה יכולה לנזוף בה על דבריה, המלך לא חייב לשלם עבור המסעות האלו בכלל, אם יישמע שהלוחמות הפכו חצופות מדי..
"את לא הפסדת אותה", נאנחת עכשיו צאלה," את גם לא אשמה בכך ששיבולת לא רוצה להילחם יותר", היא מחייכת עכשיו אל סערה, החיוך העצוב נראה לה מוכר במקצת, מזכיר את החיוך האחרון שראתה על פניה של אזדרכת.
"הביני", אומרת עכשיו צאלה,"בסופו של דבר עשית עבודה נהדרת במסע הזה", סערה המופתעת פותחת את פיה במחאה אבל צאלה ממשיכה, "אפילו אזדרכת איבדה שתי לוחמות על הר החושך, את איבדת אחת. זה שכלנית ושיבולת בחרו לעזוב את השליחות שלהן?", היא מושכת בכתפיה, "זה כבר לא תלוי בך, הן חזרו בשלום וגם הוא", שוב היא מתכופפת להרים את נחשול שמתעקש להציק לאלמוג, אלמוג מצידו שרוע על הרצפה הקרה, החיוך הקבוע על פרצופו והוא משמיע קולות צורמניים שיכולים להתפרש אולי כסוג של צחוק.
"אנחנו נשים", ממשיכה צאלה,"לגברים זה מאד פשוט להראות הישגים: כמה טרולים תפסת, כמה פרוות שועל יש לך", היא מרימה את נחשול ומחייכת אליו ואז נרתעת אחורה כשידו שוב נשלחת אל העגיל שלאוזנה. "אני זוכרת אותו כשיצאתן לדרך", היא אומרת עכשיו,"רפוי כמו בובת סמרטוטים, תראי אותו עכשיו, הנה משהו שאי אפשר למדוד".
"ובכן יש עוד בשורה לא נעימה", אומרת לה סערה, "גם אני פורשת". היא רואה את התדהמה על פניה של צאלה ומושכת בכתפיה," הדבר האחרון שאמרה לי אזדרכת, המילים האחרונות שלה היו 'קחי אותו', היא סמכה עלי שאדאג לנחשול ואני מתכוונת להצדיק את האמון שלה בי. אני לא אוכל להיות לוחמת וגם לגדל את נחשול".
צאלה מהנהנת,"מחויבות, תכונה נאצלת", שוב אי אפשר לדעת אם היא רצינית או מדברת בציניות, "ואיך בדיוק תתפרנסי כשילד קטן תלוי על צווארך?"
"אזדרכת הצליחה", אומרת סערה, "כלומר היא התכוונה.."
"אזדרכת כבר צברה לה לא מעט ממון", קוטעת אותה צאלה, "ככה זה כשאת לוחמת במשך שנים, בלי לבזבז כלום כמעט בזמן המועט שבין משלחת אחת לשנייה. חוץ מזה, אין לי הרבה מנהיגות עם ניסיון כמו שלך, בטח לא כאלו שהיו על הר החושך וחזרו בחיים, את יוצאת למשלחת הבאה".
"ומה יהיה על נחשול?", שואלת סערה, "מי ידאג לו?"
"מי באמת?", עונה לה צאלה בפשטות, אלמוג שוב קם על רגליו ונחשול כנראה כועס על כך ומנסה שוב למשוך אותו לרצפה.
"אבל השר לא..", מגמגמת סערה כשההבנה מחלחלת בה.
"השר לא מתעניין באלמוג", אומרת צאלה ביובש, "ולכן אין שום סיבה שיתעניין באח הקטן שלו", סערה יודעת שזאת פחיתות כבוד בשביל בת אצילים לשתף לוחמת בחיי הנישואין שלה ולכן שותקת.
"יש לי כאן את כול מותרות הארמון", ממשיכה צאלה, "המשרתות סרות למצוותי וכלום לא יחסר לילד הקטן", היא מלטפת את הראש הפרוע בחיבה, "וחוץ מזה, גם אני חייבת משהו לאזדרכת", היא מחווה בסנטרה על אלמוג שעומד עכשיו חסר אונים כשהפעוט שוב מחבק את רגלו, "לפני שהיא צדה את העקרביש ההוא אלמוג לא יכול היה לעמוד אפילו ".
סערה מהרהרת רגע, "כולנו", היא אומרת, "כל הלוחמות.."
"תתגעגעו אליו?", שואלת צאלה, "כן אני מבינה, אתן מוזמנות לבוא ולבקר אותו בכל עת כשאתן בעיר."
סערה מהנהנת ואז פונה ויוצאת מהחדר, היא שומעת את הבריח נטרק בעקבותיה וצועדת במסדרון המקומר, צאלה צודקת, אין עתיד טוב מזה לילד הקטן, בוודאי שסערה לא תוכל להעניק לו את מה שעומד לרשותה של אשת שר, למה אם כן היא מרגישה כאילו נוצקה עופרת ברגליה? לביאה שממתינה לה בקצה המסדרון מביטה בה במבט שואל, היא פותחת את פיה להסביר אבל אז נשמעת צווחה מהחדר הסגור ומטר של דפיקות ניתך על דלת העץ כשנחשול מבין לפתע שסערה איננה איתו בחדר.
"אני..", מתחילה סערה להגיד ואז נחנק קולה והיא מניחה את ראשה על שריון הכתף של סגניתה שמצידה מחבקת את כתפיה של המפקדת שלה. לביאה לא הגיעה למעמד של סגנית רק בגלל שהיא מיומנת בגרזן הכפול שלה. סערה יודעת שהיא יכולה לסמוך על לביאה שלעולם לא תספר על הרגע שבו בכתה המנהיגה בזרועותיה כמו ילדה קטנה והמשיכה לבכות עוד שעה ארוכה לאחר מכן כתפיה מזדעזעות שוב ושוב כאילו איננה מסוגלת לחדול.