עד לסופו של השבוע הגיעו הלוחמות למסקנה שרוב העקרבישים נמצאים במזרח כצפוי. מצד שני שניים מהם נמצאים בדרום. זה שהכיש את נחשול נמצא רחוק, סביר להניח שעל הר החושך. השני הכיש את משכית, בת הנפח הקטנה שהמשיכה לנהום כל הזמן בקול צרוד. לפי ההתנהגות שלה, העקרביש הזה נמצא מאד קרוב, לכן יש להגיע אליו ראשון.
למחרת הגיעו לאיזור השבטים. סערה כבר הסבירה עליהם בלילה הראשון למסע אבל עכשיו היא אספה את כולם שוב וחזרה על הדברים. "ראשית כל יש לשמור על שקט ככל האפשר, אין יותר שירים ליד המדורה ועדיף להימנע מצעקות בשעת הלילה. תזכרו בבקשה, אנחנו לא רוצים מלחמה איתם עכשיו. הפראים נוטים לגנוב דברים מהעגלות וצריך להרתיע אותם, עדיף בצעקות אם אפשר". מנור צייד הטרולים מלמל שמצידו הם יכולים לפגוש את החנית שלו וסערה כיווצה את עיניה בתסכול. קולה נשמע חד ופוגעני יותר משהתכוונה כשאמרה, "אני לא אסכים שאף אחד או אחת יסבך אותנו בקרבות שלא עוזרים למטרת המסע הזה". מנור נראה נעלב ומלמל לעצמו משהו שסערה לא שמעה . 'אין ברירה', חשבה סערה לעצמה, 'לא תמיד אפשר להיות נחמדה לכולם'.
לקראת ערב ,כשהיו אמורים להתארגן לחניית לילה, הגיעה פתאום מקבת, בעלת החליל. היא ביקשה מסערה לבוא איתה לקרון של הנפח שנהמותיה של משכית נשמעו בבירור מתוכו. מקבת שמה לב לכך שהיא נוהמת שוב ושוב לכיוון שבו מי הביצה הכהים ניקוו למין אגם עגול מוקף בקנים סבוכים. סערה שיבחה אותה, יש סיבה לכך שרק נשים מובילות את המסעות האלו. הן לקחו את הילדה מלוות בקורנס שבא איתם מצחו מקומט וזויות פיו שמוטות בזעף. לאור לפיד הלכו איתה עד שהגיעו למי האגם, הילדה לא הצביעה אל המים אלא ניסתה להיכנס אליהם. ילדות שהוכשו נוטות להצביע עם רגליהן ולא ידיהן. ובכן העקרביש שם, בתוך המים וזהו סיכון גדול מדי לחכות לבוקר בתקווה שישאר שם. סערה לוקחת את הלפיד ונכנסת למים כשהילדה בידה השניה ומקבת מלווה אותה בחרב שלופה, המים קרים ועורה מצטמרר , גם השריון מכביד אבל היא נכנסת פנימה לתוך האגם ומהר מאד אין יותר קרקע מתחת לרגליה. "היא עוד תחלה מהקור " צועק קורנס מהחוף והאם מהסה אותו. הנפח רוטן בכעס, הוא נעלם מאחורי העגלה, קולות רמים של דפיקות וחריקות גורמות לסערה לעצור במקומה. היא מביטה אל החוף ,רגליה חובטות במים כדי לא לשקוע. עכשיו היא רואה שקורנס פירק את דופן העגלה ואז הניח אותו על המים כמו רפסודה . קורנס נטל ענף יבש מגדת הנהר והתחיל לחתור בו כמו במשוט לכיוון סערה ומקבת. סערה מאמצת את הרעיון ושוחה עם מקבת לכיוון הרפסודה המאולתרת. הן מנסות לטפס על דופן העגלה בזהירות, מהר מאד מתגלה שכולן יחד לא יכולות לעלות על משטח העץ בלי להטביע אותו. האב נוטל את הלפיד מידיה של סערה ומשכית מועלית על הרפסודה המאולתרת. סערה ומקבת שוחות לפי הנהמות של משכית כשהן גוררות איתן את הרפסודה. הנהמות הולכות וגוברות והרגליים הקטנות מפרכסות יותר ויותר. קורנס סופג כמה בעיטות לא עדינות בכלל והלפיד מתנודד בידו. קשה לנסות לפרש את הנהמות של משכית ולמשוך ברפסודה כבדה בו זמנית, בתוך מי ביצה קרים עם שריון כבד זה כמעט בלתי אפשרי. רגע אחד סערה עוד מאמצת את עיניה לראות משהו במים האפלים ובשני נתז של מי ביצה פוגע בפניה ועוקץ מכה בראשה במהירות הברק. אם לא הקסדה שלה העשויה ברונזה הייתה סערה הופכת לבובה נטולת בינה עוד יותר ממשכית שנהמותיה הפכו לצרחות ממש עכשיו. היא שולפת את החרב, התנועה קשה מתחת למים אבל היא מצליחה להניף את החרב באוויר כשרסיסי מים ניתזים מהלהב. היא מספיקה לגדוע את הזרוע השחורה, לפני שעוד אחת ועוד אחת צצות מהמים השחורים מכל העברים. סערה חשה את האימה הופכת לגוש קרח בגרונה. היא יודעת שעקרביש יכול להגיע לגודל ענק אבל דבר אחד הוא לדעת ודבר שני הוא להיות מוקפת בזרועות המפרקיות האלו שמקיפות כך מסתבר ? את כל הרפסודה! על הרפסודה מניף קורנס את הלפיד באימה לכל עבר, מנסה להרחיק מעצמו את הזרועות השטניות. סערה לא יכולה להאשים אותו אבל היא צורחת לו להפסיק. כוויה אחת והיצור ישקע במצולות והם לא יראו אותו יותר. מבטו ההמום של קורנס פוגש את עיניה, ברור שהוא חושב שהיא לא שפויה בדעתה אם היא איננה רוצה שהיצור יעלם לקרקע האגם וכמה שיותר מהר. אין לה זמן להסביר והיא מושיטה יד אל הרפסודה, אוחזת במשכית וגוררת אותה הישר לתוך המים. שנים של ניסיון מובילות את סערה בכיוון שבו רגליה הקטנות של משכית יוצרות את ההתנגדות הגדולה ביותר במים. גם משקל השריון והקור אינם עוזרים והאוויר הולך ואוזל. פתאום, מופיעות שתי נקודות אדומות באפילה, אלו עיניו של היצור וקול פיצוח מחליא נשמע כשהחרב מפלחת את הראש המפלצתי. לרגע הן מוצפות זוהר בהיר, סערה מכריחה את עצמה להישאר למטה עד שגופה של הילדה הופך לפתע לרפוי בידיה. משכית כמעט נשמטת מאחיזתה והיא מהדקת את זרועה סביב הגוף הקטן ובועטת בשארית כוחותיה כדי לעלות לפני האגם, נעזרת באור הלפיד של קורנס שמראה לה את הדרך למעלה.
נשימה עמוקה בקול רם להביך מציפה את ריאותיה באוויר כשראשה פורץ מהמים. היא מושכת את משכית למעלה ורואה שהילדה הקטנה איבדה בינתיים את הכרתה. היא מנסה להעלות אותה למשטח העץ אבל אז צולל הלפיד של קורנס היישר אל ראשה ומחטיא ברגע האחרון כשמקבת מכה בו ברגלו עם הצד השטוח של חרבה. קורנס נופל על גבו וכמעט מטביע את לוח העץ. בקול תסיסה נופל הלפיד לאגם ונכבה, "טיפש, אתה עוד תטביע את כולנו", צורחת מקבת. קורנס , עדיין מטורף מכעס מנסה לקום על רגליו ולתקוף שוב את סערה, עוד לוחמות שהגיעו בינתיים בשחייה עוזרות להשתלט על המצב. הרפסודה המאולתרת ועליה איש משתולל וילדה מוטלת חסרת הכרה, עושה את דרכה לכיוון הגדה, כשחבורת לוחמות לבושות שריונות מקיפה אותה מכל העברים. בינתיים, בעוד שתי לוחמות אוחזות בידיו של הנפח, מטפסת לביאה בחצי גוף על הרפסודה ומצמידה את פיה לפי הילדה הקטנה ונושפת במלוא ריאותיה לתוכה. סערה מתפנה להביט במקבת ולמרבה הצער היא מגלה שלמרות שמקבת איננה מתאוננת היא נעקצה בזרועה והרעל הולך ומתפשט. המצב לא טוב אבל כל עוד העקיצה איננה באזור הראש יש מה לעשות. בהמולת צעקות מגיעות כולן אל החוף , שיבולת רצה לתוך המים ולוקחת מלביאה את הילדה, ונושאת אותה אל המדורה, לא רק כדי לחמם את הגוף הקטן אלא כדי לראות היטב. רעמה ניגשת אליה, "לכי לעזור למקבת, אני אסתדר פה", היא אומרת ולוקחת את משכית ממנה. סערה הייתה רוצה להשתרע באפס מעשה על האדמה מרוב תשישות אבל היא נאלצת לעמוד ולפקד על שאר הלוחמות. צריך ארבעה מהן כדי לרסן את קורנס שידי הנפח שלו עבות ומיובלות ומצד שני הן לא רוצות להכות אותו ובוודאי שלא לפצוע. עד כמה שזה מרגיז, שאר האבות שהגיעו עכשיו לא מסייעים אלא עומדים ומביטים במחזה, חלקם אפילו מבליעים חיוכים. רק אישתו של קורנס, תנשמת מועילה במשהו כשהיא מנסה להרגיע אותו במילים רכות. על העשב הלח ביליה ורעמה מנשימות את נלי הקטנה, אבל צריך גם לדאוג למקבת שזרועה כבר כמעט משותקת לגמרי. שיבולת שולפת סכין ומקבת מהנהנת ועוצמת את עיניה. היא חושקת את שפתיה כששיבולת חותכת במקום בו חדר העוקץ ואז מטפטפת שיבולת על הפצע את ה'מאדוף', מרקחת העשבים שכל משלחת לוקחת איתה נגד עקיצות עקרבישים. מקבת מתנהגת בגבורה אבל ברור שהזרוע שלה גמורה לתקופה הקרובה והיא לא תוכל להמשיך במסע . בינתיים ממשיכה לביאה להנשים את נלי הקטנה עד שהילדה נושמת נשימה קולנית ראשונה ואחריה עוד אחת . קורנס, שעד עכשיו היה אחוז בחוזקה בידיהן של ארבעת הלוחמות, מפסיק להשתולל. הלוחמות מרפות ממנו והוא רץ אל הילדה הקטנה בעקבות תנשמת. יש רגע של דממה כשהילדה פוקחת את עיניה בקושי ומביטה אל האם המודאגת. בשקט שהשתרר אין אף אוזן שלא שומעת את הקול החלוש אומר בבירור "אימא".
הנפח הקשוח מתמוטט בדמעות על ברכיו. תנשמת מאמצת את בתה הקטנה אל חיקה בחוזקה, עיניה עצומות והבעה של אקסטזה כמו דתית על פניה. איזדה מופיעה בצליעה מהחשיכה ומגישה לסערה כוס יין שחומם על המדורה. סערה שותה בתודה ומרשה לעצמה כמה דקות של צהלות שמחה ביחד עם כולן. אחר כך היא מכריזה על המשך התנועה בעוד שעה. המקום מסוכן מדי בשביל להישאר בו בלילה וצריך להתרחק ככל האפשר ממקווה המים שבתוכו צפה גופה של עקרביש גדול מכל מה שראתה סערה מעודה. הגויה הזאת תמשוך תנינים וחרקי ביצה לעשרות לכאן. חוץ מזה היא שמה לב למבטים שחלק מהאבות העיפו בלוחמות כשאלו הגיעו, נוטפות מים, אל החוף וזה מקומם אותה. שיביאו קצת תועלת, המנוולים. למרות השעה המאוחרת מתארגנים ההורים במהירות וביעילות אם כי לא ממש בשקט. כולם מחליפים חוויות מאירועי הערב כאילו הם אלו שנאבקו בעקרביש ענק בתוך המים. אחרי שדופן העגלה מחוזק שוב למקומו והסוסים שוב נרתמים, מתחילים כולם בתנועה כשהלוחמות רוכבות לצד הקרונות ולפידים בידיהן להאיר את הדרך.
הן חנו כשעה לאחר מכן במקום שבו גבעה קטנה התרוממה מהביצה האפלה. קולה של נלי הקטנה בוקע מהקרון בפטפוטים עליזים שונים כל כך מהנהמות הצורמניות שליוו את המסע עד כה אבל מצב הרוח המרומם מועב בגלל ידה המשותקת של מקבת. מחר, אם מצבה לא יחמיר, תעלה דורה על סוס ותרכב חזרה דרך הביצות. מכיוון שהדרך ארוכה ומסוכנת חבצלת תתלווה אליה מה שיקטין את הכוח עוד יותר. שוב מאירות מדורות את מחנה הלילה החדש. כשהוא נדחף כמעט בכוח על ידי תנשמת הנחושה, מגיע קורנס להתנצל בראש חפוי בפני סערה ולהעניק לה תשורה. אחת המחרוזות היפות ביותר בקופסת התכשיטים של תנשמת. סערה מנסה לסרב בחיוך אבל תנשמת נראית כה לוחמנית ברצונה להודות לה שהיא מסכימה ואפילו לובשת את המחרוזת. כשתנשמת נעלמת בחשיכה היא נותנת למקבת את המחרוזת, מקבת מנסה למחות אבל סערה משתיקה אותה. במילא, כך היא מסבירה לה, אין לה מה לעשות עם תכשיטים במקום הזה.
"כן מקבת", מסכימה גם חבצלת, "אולי עם המחרוזת הזאת מישהו יסתכל עלייך".
"את מתכוונת שהוא יסתכל על המחרוזת ולא עליה ואז יהיה לה סיכוי איתו", משלימה שלהבת.
"שלהבת", מסננת מקבת בעייפות,"אם עקרביש יעקוץ אותך בראש, כל השכל שלו יישאב ממנו. אני שואלת את עצמי אם זה לא קרה כבר".

למחרת נפרדו כולן בדמעות ממקבת וחבצלת. מקבת ישבה באוכפה וזרועה במתלה בד מאולתר והתקשתה לשלוט בסוס כשיד אחת בלבד אוחזת במושכות. לבסוף אחזה חבצלת ברסן ומשכה את הסוס בעקבותיה ואילו מקבת אחזה בקדמת האוכף ביד אחת. בדיוק כשהן נעלמו בשביל המתפתל של הביצה החל הגשם לרדת. בהתחלה דק וטורדני ולקראת אמצע היום התחזק מאד. השיירה נעצרה שוב במחסה של עצי ביצות נמוכים ומעוותים וכולם חיכו שהגשם ייפסק. בינתיים נוצרה בעיה חדשה. משכית ואגוז שהחיוניות חזרה אליהם החלו להתנהג כפי שמצופה מילדים ובאופן טבעי השהייה בקרון הסגור גרמה להם תסכול. בעצתה של לביאה, הוכנסו שניהם לאותו קרון - הקרון של דגן אביו של אגוז - והילדים התחילו לשחק זה עם זו בטבעיות כאילו לא הייתה בינתם לכודה באפילה רק לפני זמן קצר. עדיין הם התנהגו בצורה מוזרה לעיתים, דוחפים לפיהם דברים שאפשר להיפצע מהם או מכים על רצפת הקרון בלי סיבה. אפשר היה לראות שאינם מבינים לגמרי את המציאות סביבם, להוריהם לא היה אכפת, הם ספקו כפיים ודמעו מאושר כשהביטו בהם מטפסים על שקי המזון ומתגלגלים מטה יחד בצווחות גיל שוב ושוב.
שעות ספורות לפני החשיכה הגשם נחלש וסערה שוב ציוותה לצאת לדרך. הם הצליחו להתקדם מרחק קצר לפני שירדה החשיכה. הגשם מנע הדלקת מדורה בחוץ וכולם נשארו בעגלות הסגורות. סערה והבנות הקימו אוהלים בבוץ וניסו לחמם אוכל על מדורה מאולתרת אבל חלק מההורים הזדרזו להביא להם תבשילים חמים שהכינו על מחתות מיוחדות בקרונות המרווחים. הלוחמות קיבלו את התבשילים בתודה, סירוב מנומס כבר היה לא ראוי בשלב הזה של המסע. בגלל הגשם החזק הייתה תורנות השמירה בלילה עניין מאוס מאין כמוהו וסערה החליטה לתת דוגמה אישית. היא יצאה עם שלהבת וצמרת כשהגיע תורן לשמור והן פטרלו שעה בשתיקה עטופות בעורות מדלגות ממחסה אחד לשני בגשם עד שהגיע זמן ההחלפה. סערה שלחה את שלהבת להעיר את רעמה ואנראה שהיה זה תורן לשמור ונשארה עוד רגע להביט בחשיכה כששמעה את שלהבת צווחת בבהלה.
סערה הגיעה בריצה למרכז מעגל העגלות רק כדי לגלות ששלהבת הותקפה על ידי שני פראים משבט שוכני הביצות. למרות בהלתה שלהבת שלפה את החרב והדפה אותם וצמרת שהגיעה מהצד השני של המחנה עם החנית הארוכה שלה גרמה להם לפנות ולנוס על עקבותיהם. מאחד הקרונות הופיע ראשו של מנור. מאז הלילה הראשון הפסיק הצייד לשעבר להצטרף לשמירות, עכשיו הוא נראה שמח להזדמנות להפגין את שליטתו בחנית שלו. מנור זינק החוצה בכותונת השינה הלבנה שלו והוא וסערה רצו יחד לתוך החשיכה אחרי הפראים מרחק קצר לפני שעצרה בעדו. בגלל עורם הכהה הפראים נבלעו בחשיכה חיש קל ואחרי צעדים ספורים כבר אי אפשר היה לראות כלום במילא. "זו יכולה להיות מלכודת " הסבירה סערה והחוותה בחרב שלה על האפלה שמסביב, "אתה לא יודע היכן הם מחכים לך" ושכנעה אותו לחזור.
במחנה התעוררו בינתיים כולם ובכי של ילדים ניסר באפילה מלווה בלחישות וקולות מהוסים ודאוגים, האבות יצאו החוצה מחזיקים באתים וגרזנים ככלי נשק מאולתרים ומצווים בתקיפות על הנשים להישאר במחסה העגלה, רעמה החזיקה לפיד להאיר את מעגל העגלות וברגעים הראשונים היה על כולם להקשיב לתיאור מעשה הגבורה של מנור שהבריח את התוקפים. אחר שהרוחות נרגעו כחכה סערה בגרונה ושקט השתרר. "הפראים האלו" פתחה סערה ""באו כדי לגנוב רכוש, לא צריך להתרגש מהם יותר מדי".
"ואם הם יאנסו את אשתי או יהרגו את אחד הילדים?" שאל ארגמן. ארגמן נחבא אל הכלים עד כה, אולי בגלל שהעגלה שלו הייתה זו שהציר בה היה לא תקין. עכשיו הוא עמד ובידיו גרזן וסנטרו מובלט בהתרסה זועמת.
"בדרך כלל הם באים בשביל הרכוש" המשיכה סערה בעייפות, "בכל מקרה צריך להבריח אותם מכאן, אבל!", היא הניפה יד כדי להסות את הלחשושים שהחלו להישמע ,"לא להרוג אף אחד מהם". מבטה עבר על פני הקבוצה סוקר זוג עיניים אחד אחרי השני, " אני מתכוונת לזה", הדגישה ." אנחנו לא רוצים לפתוח חשבון דמים איתם במצב שבו אנחנו נמצאים. צריך לזכור שזהו השטח שלהם והם מכירים אותו יותר טוב מאיתנו, הם גם לא מתנהלים פה עם עגלות וילדים קטנים וצריך לצמצם את החיכוך איתם ככל שניתן".
"הם הגיעו עד מרכז המחנה", ארגמן לא נרגע ,"יופי של שמירה ארגנת פה". מבטי גינוי ננעצו בו מכול עבר, סערה מצידה החליטה לנצל את ההזדמנות והודיעה שכל מי שרוצה להצטרף לתורנות השמירה מוזמן לעשות זאת ואכן כול הגברים התנדבו.
"רק תזכרו לאיזה קרון אתם צריכים לחזור בסוף המשמרת", אומרת שלהבת בקול רם, "שלא יהיו אי הבנות".
סערה מציינת לעצמה ששלהבת אמנם נוטה להגיב בהגזמה אבל חוזרת לעצמה מהר, היא יודעת שתוך שבוע תפחת התלהבותם של הגברים לעמוד בחוץ בקור ובגשם, לא נורא, הם יעריכו את עבודת הלוחמות יותר וזה העיקר.
הגשם שהתחזק הבריח את כולם ליצועים החמים, אבל ארגמן ומנור נשארו לשמור עם לביאה ורעמה כדי לעבות את טבעת הביטחון סביב המחנה. סערה נגשה לקרון של איזדה כדי לבדוק אם הכל בסדר, הסתבר שהאישה הגדולה לא יצאה מהקרון כדי לא להשאיר את נחשול שלה לבד. עם זאת היא החזיקה בידה קשת מוצלבת במצב דרוך. "אני מקווה שאת יודעת להשתמש בדבר הזה", אמרה סערה בהסתייגות, "לא כדאי להשאיר כלי נשק ליד ילד".
חיוך קלוש עולה על שפתיה של איזדה והיא מהנהנת, לא הנהון של הסכמה אלא יותר כאילו היא מעריכה, ממרום שנותיה, את האחריות שמפגינה מנהיגת המסע.
עד הבוקר אף אחד מהפראים לא חזר.
"יופי שלהבת", אמרה אנראה בזמן שאכלו את ארוחת הבוקר סביב החום שהפיצו שאריות המדורה, "עד שמישהו מתעניין בך את מבריחה אותו".
"אני לא אתחתן עם אחד שבורח כשהוא רואה חרב שלופה", השיבה לה שלהבת בעודה נוגסת בפרוסת לחם .
בזמן שהתכוננו לתזוזה, מצאה סערה רגע פנוי לדבר עם תפארת אימו של אגוז. "תביני", היא אמרה לה בעוד תפארת עסוקה בקיפול הציוד, "אני יודעת שאת ודגן מאושרים עכשיו, אבל תנסי להיות בשקט בלילות בסדר?", תפארת האדימה והפנתה את פניה ממנה. "אל תחשבי שזה לא ענייני", המשיכה סערה לעבר גבה הכפוף של תפארת בעוד זו האחרונה מעמידה פנים כאילו היא שקועה בסידור איזו תיבה כבדה. " כשמשתדלים לא להקשיב לא שומעים גם דברים אחרים, כמו שני פראים שמתקרבים בחושך". סערה פנתה והלכה משם ,מקווה שהמסר הובן.
בשבועות הבאים הגשמים המשיכו לרדת בכבדות, מקשים על ההתקדמות. כמה פעמים הם עצרו לימים שלמים במקומם מחכים לסופה שתחלוף.
סערה שידעה שהבטלה היא מסוכנת הכריחה אותן לעשות אימונים בחוץ בכל פעם שהיו הפוגות בגשם, לעיתים מבלי לרדת מהסוסים. אבל כשהמטר חזר לרדת היא הורתה להם לחכות במחסה העצים. אם השריונות נספגים במים, חלקי העור הופכים קשים ומגרדים וגם ככה הרכיבה במזג אוויר כזה גורמת לשפשופים מציקים מתחת לקו החגורה.
חלק מהאנשים חלו, בעיקר ילדים. זאת הייתה בעיה כי אי אפשר היה להגיד להם לא להשתעל בקול והרעש הסגיר את מיקום השיירה. עדיין הן תפסו שלוש עקרבישים אחד מהם בזכותו של אגוז שרץ אחריו בעשב ובאמת אחרי שתפסו את היצור המתועב התחיל אגוז לדבר מילים שלמות.
"עוד נצטער על זה", אמרה שלהבת, "עכשיו הוא לא יסתום את הפה".
"נכון", הנהנה לביאה קדורנית, "איך אפשר לסבול מישהו שלא יודע מתי לשתוק?"
שני העקרבישים האחרים היו חלקיים בלבד, הם היו חלק מעקרביש שהתפצל כבר ולכן שנהב בנו של מנור אמנם השתפר אבל לא כמו אגוז ואפשר היה לראות שזה חורה למנור אבל תכלת הייתה מאושרת ממש ולא הפסיקה לחבק את שנהב וללחוש דברי אהבה באזניו. העקרביש השלישי היה שייך לדוהר הילד המפרכס, והפרכוסים שלו כמעט ופסקו לשמחתם של הוריו. למרבה הצער זה היה כל השיפור שהושג, דוהר אמנם הפסיק לפרכס אבל לא הראה שום מודעות לסביבה. בנוסף, בגלל העקרביש האחרון, נאלצה לביאה ללכת עם רגל חבושה במאדוף במשך שבוע בגלל שספגה עקיצה בשוק. מכיוון שרוב הזמן היא במילא ישבה באוכף, הנזק לא היה גדול. שלהבת רכבה עד אליה כשהיו בתנועה, הביטה בתחבושת ואז אמרה בקול, "מעניין למה היצור הזה חשב שהראש שלך נמצא דווקא שם" ומיד האיצה בסוסה וברחה לסוף השיירה.
היה יתרון מסוים לגשם השוטף, הוא מנע מהילדים להתרחק מהקרונות. הביצה איננה מקום מתאים לילדים. השיחים הגבוהים מסתירים בתוכם מזיקים ? לא רק עקרבישים אלא גם סתם חרקים מטרידים . מאחורי העצים המעוותים והחולים יכולים להתחבא פראים. לעיתים מה שנראה כמו אדמה מכוסה עשב הוא למעשה חלק של הביצה שהגבעולים צומחים מתוכו בצפיפות ואז אפשר ליפול למים הבוציים השורצים עלוקות.
בינתיים חזרה חבצלת ואיתה לוחמת חדשה בשם כלנית. כלנית הייתה נמוכה אבל נראתה חזקה והבעה עניינית על פניה. סערה רצתה לבדוק את כישוריה של החדשה וברגע שהגשם הפסיק לקחה אותה לעגלה של הילד הקשה מכולם "גבעול" שרק לעיתים רחוקות השמיע קולות מגומגמים. כלנית נראתה מנוסה למדי, היא החזיקה את גבעול בביטחון בזרועותיה ופירשה יפה את נפנופי הידיים שלו. סערה ראתה כיצד היא צועדת בכיוון הנכון, בכיוון שבו כנראה שבויה התודעה של גבעול במוחו של עקרביש כלשהו. סערה לא ציפתה למצוא כלום בסביבה הקרובה כי תנועות הידיים היו מונוטוניות מאד, אבל כלנית לא הפסיקה אחרי כמה צעדים כמצופה והמשיכה ללכת בסבך. "טוב זה מספיק " ,אמרה סערה ,"רציתי לראות איך את מסתדרת איתו". כלנית הרימה יד כאילו מבקשת שקט, למעשה מצווה יותר ממבקשת. היא המשיכה ללכת עד שהגיעה למימי הביצה העכורים. תנין גדול רבץ על הגדה הנגדית וכלנית הביטה בו ואז שבה אל סערה.
"אני מציעה לפתוח את התנין הזה".
סערה בלעה רוק. אם התנין טרף את העקרביש שעקץ את גבעול אז גורלו של גבעול נחרץ, הוא לעולם לא יקבל תודעה אמיתית שיוכל לפתח חזרה אבל כלנית צודקת. היא בהחלט פירשה היטב את התנועות הלא רצוניות של הילד וכל הסימנים הראו שבכיוון שבו נמצא התנין יש משהו שגבעול רוצה. התנועות חלשות וזה אומר אחת מהשתיים, או שהעקרביש בכיוון הזה אבל רחוק מאד או שאכן הוא מתעכל בתוך התנין ברגע זה ממש.

היא חזרה למחנה ואספה את כל הלוחמות. לגברים הודיעה שעליהם לשמור על המחנה והציבה את מנור כמפקד הזמני. לאחר שעה קלה החלו הלוחמות כולן להתגנב בחשאי כשהן מקיפות את התנין מכל הכיוונים. הן התקרבו בשקט והמעגל סביב החיה שאינה חושדת בכלום התהדק באיטיות. דווקא אז דרכה צמרת המנוסה על ענף יבש דבר שגרם לתנין לנוס למחסה הביצה. במחווה של ייאוש רצה סערה אחריו והשתטחה ארצה כשהיא תופסת בזנב המתפתל. היצור הענק הפנה אליה את ראשו וסערה ראתה את החך הורוד ושורות שיניים משוננות משני צידיו כששתי לסתות ענקיות נפערו לטרוף אותה אבל חניתות וחרבות שהושלכו מכמה כיוונים נתקעו בייצור ועצרו את ההתקפה. הגרזן של לביאה סיים את העבודה כשהוא מפצח את הראש המכוער כמעט לשניים. סערה קמה על רגליה פניה שרוטים והיא מכוסה בוץ . היא נאלצה לקבל ברוח טובה את ההקנטות של שאר הלוחמות על האופנה החדשה שאימצה.
שתי לוחמות נשלחו להביא את גבעול מהקרון שלו ובינתיים השאר הפכו את התנין על גבו וכלנית שהייתה מצוידת במין חרב מעוקלת וחדה מאד פתחה במכה אחת את הבטן החלקה. מראה הקרביים השפוכים והצחנה גורמים לכולן להסב את פניהן בגועל, סערה מצידה, הביטה היטב בכלנית. היא ראתה כיצד כלנית סותמת את האף ביד שלא אוחזת בחרב אבל ממשיכה לחטט בקרביו של התנין ושולפת משם לא פחות משלושה עקרבישים קטנים מכוסים בריר אבל שלמים למדי. סערה מסמנת לעצמה את כלנית כמי שראויה לקידום. זה יצטרך לחכות כמובן כי יש וותיקות ממנה, אבל ברור שכלנית מתאימה לתפקיד בכיר במשלחת של השנה הבאה, סגנית אולי. שלהבת, מצד שני, מסבה את עיניה מהמחזה ומסתכלת בריכוז אל הסבך. זאת בעיה, אם היא לא מסוגלת לעמוד במראה של קרביים שפוכים היא לא תוכל להישאר לוחמת עוד הרבה זמן. בינתיים הספיקה מרגלית ,אימו של גבעול, להגיע עם בנה בזרועותיה. מרגלית היא אישה גדולת מידות אבל ביישנית ושתקנית, עכשיו היא עוצמת את עיניה בסלידה ומעבירה את הילד מזיל הריר ללביאה. שלוש גולגלות שחורות מפוצחות בזו אחר זו, רק אחת העלתה אד קלוש שנשאב מיד לתוך ראשו של גבעול. "עבודה יפה כלנית", אומרת סערה בקול רם כך שכול הלוחמות ישמעו אותה. למעשה עליה להודות בפני עצמה שאלמלא כלנית בוודאי היו מחמיצים את העקרביש הזה. אחר כך היא אומרת "וכל השאר, עבודה יפה עם התנין הזה". במתכוון היא מתעלמת מהשגיאה של צמרת, לא יביא שום תועלת להזכיר את זה עכשיו. גבעול הופך שקט יותר פתאום ונראה כאילו הוא מרוכז באיזו נקודה לא ברורה באדמה. שיפור, חושבת סערה לעצמה. העקרביש המקורי שהכיש אותו כבר התפצל מזמן ומה שמצאו היום היה רק חלק קטן מהבינה שחסרה לו. גם החלק הזה נפגע קשה בזמן שהעקרביש שכב מת בבטן התנין. ועם זאת היה להם מזל נדיר וצריך לברך אפילו על השינוי הקטן הזה.
צעקת אזהרה גורמת לכולן לזקוף את ראשיהן ולהניף את כלי הנשק. שלהבת זיהתה תנועה של פראים בסבך, שערותיהם המקורזלות והנוצות שלהם נראים מצידו השני של האגם והם אוחזים חניתות בידיהם. "המחנה" צועקת כלנית, "צריך להגן על המחנה".
"עצרו כולן" , סערה לא מוכנה לתת לפאניקה להשתלט. "לביאה, תחזרי לאט ובצורה מסודרת עם כולן למחנה, שלהבת וכלנית תישארו כאן איתי."
יש רגע של שקט ואז הן מצייתות. בעוד חבורת הלוחמות נעה דרך הסבך בטור לכיוון הקרונות מקיפות את גבעול ואימו בטבעת הגנה, מתחילה סערה לצעוד לכיוון הפראים. כפי שאמדה מראש היו שם לא יותר מחמישה. היא עוצרת במרחק ביטחון ומחכה. זמן מה סקרו שתי החבורות זו את זו ואז הצביע סערה לכיוון שבו היתה מונחת נבלת התנין ואחר כך הפנתה את ידה אליהם כשכף היד כלפי מעלה. היא חזרה על המחווה כמה פעמים עד שהמסר היה ברור מספיק ? התנין שלכם. אחר כך היא פנתה והלכה ,גבה מופנה אל הפראים. כלנית ושלהבת הלכו אחורנית כדי להגן עליה במקרה של התקפה בוגדנית. סערה לא יודעת אם היה להן מזל בגלל ששלהבת נגעלה ממראה התנין השסוע או שהיא החליטה מיוזמתה להביט מסביב. בכל אופן זה כישלון שלה כמנהיגה, תמיד צריך להיות מישהו שיעמוד על המשמר. הן היו פגיעות לגמרי שם, מרוכזות כולן בתנין, והיא המנהיגה, הייתה צריכה לדאוג שחלק מהן יעמדו על המשמר.
כשהתרחקו מספיק שאלה לפתע שלהבת, "בשביל מה הם צריכים את התנין? הם מתכוונים לאכול אותו ?"
"בשביל העור" מסבירה סערה "אפשר לעשות הרבה דברים עם העור הקשה הזה".
כלנית שותקת, היא מתביישת בתגובה הפזיזה שלה כשראתה את הפראים קודם. סערה שמחה על הביקורת העצמית הזאת. כלנית אכן קורצה מהחומר הנכון: מעשית, ערנית ולא נרתעת מגועל וסכנה, אבל כדאי שתדע שיש לה עוד מה ללמוד.
במחנה שוררת דאגה בגלל הפראים, הלוחמות והגברים עומדים סביב הקרונות במעגל עם כלי נשק שונים ומשתדלים להיראות מאיימים. סערה מרגיעה את הרוחות ומסבירה שהפראים בוודאי יהיו עסוקים עם התנין עכשיו. בכל זאת היא מצווה על תנועה למרות שהחשיכה יורדת והגשם מתחיל בטפטוף טורדני. היא מוצאת זמן לנקות את עצמה מהבוץ בפיסת בד לחה לפני שהיא עולה על הסוס. כשהם מתחילים לנוע היא רוכבת ליד העגלה של מרגלית והיא שמחה לראות שהוא עירני יותר. גם הקולות שהוא מפיק נשמעים מובנים מעט יותר מאשר קודם. בן זוגה של מרגלית נקרא אשוח. שניהם היו סוחרים בעיר ונאלצו למכור את החנות שלהם כדי לממן את המסע הזה. הוא מודים לסערה בחום והיא מרגישה נבוכה, הם עשו כל מאמץ אפשרי למרות שברור שגבעול לעולם לא יחלים לגמרי ועדיין הם מודים לה.
"את חייבת להפסיק עם זה", אומרת חבצלת לשלהבת כשזו האחרונה מטפסת על הסוס, "בכול פעם שיש גבר פנוי בסביבה את מקימה רעש".
"פשוט לא יכולתי להסתכל על התנין הזה", מסננת שלהבת בחזרה, "הוא אפילו יותר מכוער ממך".
כשעה לאחר מכן שוב נשבר הציר הסורר בעגלה של ארגמן ומכיוון שהרחיקו מספיק הם עצרו ללילה. למרות זאת סערה דרשה מהגברים לחפש עץ טוב ולחטוב ממנו ציר חדש לעגלה. היא לא רוצה למצוא את עצמה מוקפת בפראים בבוקר עם עגלה שאינה מסוגלת לנסוע. יש קולות התמרמרות אבל הם מצייתים לה.
"הגברים האלו ", אומרת שלהבת קדורנית, " המוט שלהם לא מחזיק מעמד ועוד יש להם טענות".
כשעלה הבוקר אפשר היה לראות הרים במרחק וסערה ידעה שעוד מעט יגיע הזמן לעצור ולהקים מחנה קבע.

"למה לקחת דווקא את שיבולת איתך?", השאלה נשמעת תמימה אבל סערה מרגישה את הסומק עולה בפניה. עכשיו צאלה מפנה את מבטה מהחלון ונועצת בה שוב את שתי עיני הקרח שלה.
"היא התעקשה", אומרת סערה. זה איננו שקר, אבל מבטה של סערה נודד עכשיו אל נברשת הנרות שמאירה את החדר, אם כמה מהם היו כבים בדיוק עכשיו החדר היה הופך לאפל יותר והסומק בפניה לא היה מורגש כל כך. הנרות לא מרגישים בתחינה שלה וממשיכים לדלוק.
"את המנהיגה", צאלה אינה מרימה את קולה, "את יכולה להחליט את מי לקחת. למעשה זה התפקיד שלך".
סערה משפילה את מבטה, היא הייתה מנהיגת המסע, גברים חסונים ולוחמות אמיצות נשמעו לה ועכשיו, מול האישה הזאת שמימיה לא אחזה בחרב, היא מרגישה כמו ילדה נזופה.
"אני מניחה שזו הייתה טעות", היא אומרת לבסוף, מקווה שצאלה לא תציק לה עוד בעניין.
"חייה של מנהיגה אינם קלים", ממשיכה צאלה ביובש חסר חמלה, "הרבה יותר נוח לקחת את מי שמתנדבת ולהשאיר מאחור את מי שמתלהבת פחות. את אמורה לחשוב על טובת המסע, לא להקל על עצמך".
סערה מחניקה עווית, ספק של בכי, ספק של זעם והאמת נפלטת ממנה למרות רצונה, "אני זאת שאמרתי לה ללכת להר החושך".
היא נאנחת , "אמרתי לה את זה כדי להשתיק אותה, בדיוק הפלתי אותה מהסוס והיא כעסה עלי. אני מניחה שרציתי פשוט להעמיד אותה במקומה".
"להעמיד אותה במקומה", חיוך עצוב עולה על פניה של צאלה, "טוב, בזה בהחלט הצלחת, נכון?"
"אבל אחר כך אמרתי לה שהחלטתי להשאיר אותה בשיירה", מתפרצת סערה, "ואז היא התעקשה ולא הייתה מוכנה לוותר".
צאלה מהנהנת ועייפות ניכרת בעיניה, "היא חשבה שזה מבחן אומץ ולא רצתה להיראות כפחדנית ואת כבר לא יכולת לחזור בך, לא בלי להודות שלא התכוונת למה שאמרת קודם."
סערה משפילה את ראשה עכשיו כדי שצאלה לא תראה את הדמעות בעיניה. במובן מסוים היא איבדה את שיבולת על הר החושך, למרות שהצליחה להחזיר אותה בריאה ושלמה. שיבולת כבר לא תצא למסעות יותר וכל זה בגלל שסערה הייתה חייבת להיות זאת שתגיד את המילה האחרונה.

הגשם המשיך להתחזק והקור גבר, הלוחמות הוציאו פרוות מקרון הציוד והתעטפו בהן מעל השריונות, עם הקסדה העניין היה קצת יותר מסובך. צריך היה ללבוש את הקסדה על הפרווה ולרופף את רצועות הסנטר כדי שלא תלחץ והמראה לא מחמיא. לוחמות הן בכל זאת נשים ולא אוהבות להיראות שלא במיטבן.
"תיזהרי שלהבת", אמרה חבצלת בקול כשהשיירה עשתה את דרכה בגשם דק וטורדני, "עלולים לחשוב שאת דוב בטעות".
"אם ככה לך אין סיבה לדאגה", השיבה שלהבת, "שום דוב שמכבד את עצמו לא יעיף בך מבט שני".
כמובן שיש דאגות אחרות כשזה מגיע לילדים, הילדים בעגלות הצטננו לא אחת ושיעולים טורדניים נשמעו תכופות במהלך המסע. אגוז היה שובב ונפל מהקרון במהלך הנסיעה, לגודל המזל האדמה היא בוצית ורכה והוא לא נחבט קשה מדי. כלנית הרכיבה אותו לפניה על הסוס כדי להפיס את דעתו אבל אחר כך הגשם התחזק והוא הוחזר לקרון למרות מחאותיו. עכשיו הם לא עצרו בגלל הגשם יותר. המטרה היחידה הייתה להגיע להרים כדי לא להישאר באזור הביצות האפל בזמן שהאד מתחיל לעלות מן האדמה. אדי הביצות הם לא בריאים וכן יוצרים מחסה מצוין לפראים אם הם רוצים להתקיף את השיירה. מאוחר יותר הצטערה סערה על כך שהדגישה כל כך את הסכנה שבפראים. אולי בגלל האזהרות שלה, הסתכלו שתי הקשתיות של השיירה לכיוון השיחים כל הזמן ולא השגיחו בגריפון.
ביליה ואנראה רכבו כשהקשתות שלהן דרוכות בידיהן, מבטן בלש את השיחים והן בהחלט לא היו שאננות. בכל זאת אף אחת מהן לא שמה לב לצל המרחף ממעל. לא הייתה שום אזהרה לפני שצווחה פראית גרמה לסערה לזקוף את ראשה וליבה קפא למראה הדמות הענקית מתרוממת באוויר עם מינו, בנו של ארגמן, אחוז היטב בין הטפרים המעוקלים.
"חץ ! חץ!" היא צורחת אבל הקשתיות ,ישובות באוכפיהן, מתקשות להסתובב ולכוון והגריפון הכה בכנפיו באוויר והחל להתרחק נושא איתו את מינו הבוהה לכיוון העצים. בצווחה פראית סערה מדהירה את חומי בעקבות הציפור המתרחקת, היא ממשיכה לצרוח כדי לגרום לכולם לפנות לה דרך וכששיבולת הקטנה נכנסת בטעות לנתיב הדהירה שלה היא פשוט מתנגשת בה בכוח וממשיכה לרכב בלי לעצור למרות שכנראה הפילה אותה מסוסה. הן כבר יתארגנו למרדף בעקבותיה זה לא הזמן לעצור ולתת הוראות אלא לרדוף בלב הולם אחרי זוג הכנפיים המפלצתיות שמתרחקות במהירות. הגריפון נע בכבדות, משקלו של הילד הקטן מעיק עליו. טוב שמינו איננו מבין ותלוי ברפיון מציפורניה של המפלצת, אם היה משתולל או צועק , מספיקה מכה אחת של המקור המעוקל... סערה מגרשת את המחשבה ממוחה ומדהירה את חומי הנאמן שלה אל תוך הסבך. עצים מופיעים לפניה בערפל והיא מושכת במושכות מצד לצד בפראות כדי למנוע מהסוס להתנגש בהם, היא שומעת את הפרסות של חומי מכות במים ,אבל אלו מים רדודים ומהר מאד שוב יש אדמה מתחת רגלי הסוס. עכשיו היא הגיעה לקרחת יער ובה צומח עשב גבוה המקשה על הדהירה. היא שומעת דהרת סוסים מאחוריה ומין צווחה פראית אבל לא פונה לאחור, כל הפניה של המבט, כשהסוס דוהר במהירות כזאת, יכולה להסתיים בהתרסקות כואבת. תוך כדי דהירה, היא מנסה ללכוד את דמותו של הגריפון מבעד לעלווה הירוקה של העצים. נדמה לה שהייצור פונה ,משום מה, במעגל גדול כאילו חוזר לכיוון השיירה. הצווחה המוזרה ששמעה קודם הולכת ומתגברת מאחוריה. בדחף פזיז ומטופש ,היא בכל זאת מפנה מבט מהיר מעבר לכתפה וכמעט נופלת מהסוס. בשבריר שניה לפני שהחזירה את תשומת ליבה לפנים הספיקה לראות את איזדה, שתי ידיה צמודות לפיה כמשפך, והיא רוכבת על סוסה של שיבולת בלי להחזיק במושכות. הצווחות, מסתבר, בקעו מגרונה של איזדה והן נשמעות מוכרות בצורה מוזרה.
בעוד סערה נאבקת להטות את הסוס בעקבות הגריפון , היא רואה את איזדה עולה בשתי רגליה על האוכף ונעמדת תוך כדי דהרה. המראה כל כך מפתיע אותה שהיא צונחת מגבו של חומי לאדמה. לגודל המזל היא נופלת לתוך שלולית מים עמוקה, מתגלגלת כמה פעמים ונשארת שרועה לרגע בתוך הבוץ. החבטה קשה והיא צריכה להכריח את עצמה להתעלם מהכאב שבגבה ולעמוד. היא קמה ,מלוכלכת כולה ושונאת את עצמה, ילד אומלל נמצא בסכנה איומה והיא נופלת כמו טירונית מגוחכת. איזדה בינתיים נעלמה אבל הצרחות הפראיות ממשיכות וצל מעליה גורם לה להרים את ראשה בדריכות. הגריפון צולל לכיוון אחד העצים הגבוהים שממנו, מסתבר, בוקע קולה של איזדה. הוא מתיישב על ענף ומינו, עדיין בוהה ניכחו, תלוי ממקורו. שנייה לאחר מכן מופיעות ידיה של איזדה מבין הענפים ותופסות בזנב הנחש המתפתל.
הבעה מגוחכת מופיעה על פני הגריפון כשהוא נבלע בין הענפים הדוקרים ואז במטר של עלים יבשים וזלזלים שבורים צונחת איזדה אל האדמה כשידיה אוחזות בזנב המסוכן. שריטות אדומות מעטרות את פניה וזרועותיה אבל היא, כאילו אדישה לכאב, נוחתת בחבטה על הקרקע הבוצית מבלי לעזוב את הזנב. עכשיו היא קמה על רגליה וקושרת את הזנב לענף נמוך. סערה, שממהרת אליה בחרב שלופה, לא יכולה שלא לשים לב לנחרצות והדייקנות שבתנועותיה, צריך הרבה מומחיות כדי לא להינשך על ידי ראש הנחש המסוכן שבקצה זנבו של גריפון.
הגריפון מתפתל בזעם, כנפיו מנפנפות בכוח, מנסות לשאת אותו אל איזדה שהקיפה את העץ כדי להתרחק ממנו. ארבע זרועות האריה שלו מכות באיום באוויר וראש הנשר מחפש אחרי מטרה לנקר בה. לפחות מינו נשאר בענפים שמעל, הרחק מכלל סכנה. מחשבה מנסה לפרוץ לתודעתה של סערה אבל כרגע חשוב יותר להציל את מינו והיא רצה בצעקת קרב אל הגריפון שמצידו שמח למצוא מטרה לפגוע בה. בינתיים לביאה וחבצלת שהפעם הצליחו לא להתנגש זו בזו מזנקות מהסוסים שלהם ורצות לעזרה. צמרת הגיעה ברגל עם החנית שלה. בעוד היא מרתיעה את המפלצת בעזרת חוד החרב שלה, רואה סערה בזוית העין ,את איזדה חוטפת בכוח את החנית מידיה של צמרת המופתעת ומזנקת אל הקרב. עכשיו גם בינתו המוגבלת של הגריפון מספיקה כדי להבין שהוא במצוקה. הייצור מנסה להתרומם גבוה הרחק מטווח החרבות השלופות, ככל שזנבו הקשור לענף מאפשר לו.
"תחזיקי אותי רגע", קולה של איזדה נשמע באוזנה של סערה, "איך היא הספיקה להגיע אל מאחורי?", חושבת סערה, "היא הרי צולעת", ואז ,בכל כובד משקלה, מטפסת איזדה על גבה של סערה, שנאלצת לתקוע את חרבה בבוץ כדי לא למעוד שוב. היא מפתלת את צווארה לראות מה בדיוק עושה איזדה. מהתנוחה שבה היא נמצאת, כול שהיא רואה הוא עלווה ירוקה, צל של גריפון פורש כנפיים באיום ואת דמותה הכהה של איזדה עם החנית, "את מפילה אותי, אל תזוזי", מצווה עליה איזדה שמזדקפת עכשיו כשרק רגליה נשענות על כתפיה של סערה. נראה לה שמשום מה איזדה מחזיקה את החנית הפוך ותוקפת את הגריפון עם הצד הקהה שלה.
קול מחליא נשמע מלמעלה, גשם של קיא צהוב מלכלך את הקרקע המוריקה ולא מעט גם את הלוחמות כשאיזדה דוחפת את קת החנית לגרונו של הייצור. הצחנה מכה בנחיריה של סערה, איזדה יורדת בקפיצה מכתפיה, מעווה את פניה כשהרגל הצולעת פוגשת בקרקע ומזדקפת מלוא קומתה. למרות שגם היא מלוכלכת בקיא ובבוץ, איזדה איננה טורחת להתנקות אלא מצביעה בקצה החנית על שני גושים מתפתלים בעשב, עקרבישים. "אפשר לשחרר אותו עכשיו ", היא אומרת ללביאה בקול מצווה, מתעלמת לגמרי מסערה. לביאה מחזירה לה במבט נדהם, חבצלת לעומתה מבינה מיד ומכה בחרבה על ראש הנחש שבקצה הזנב, משחררת אותו מהענף.
בצווחה ממריא הגריפון כלפי מעלה ונעלם בין הענפים. שובל של דם מלכלך את פניה של חבצלת והיא מעווה את פניה, על הקרקע ראש הנחש נושך פעם אחת בעווית ואז נדם. סערה מתעשתת, מביטה בצמרת ומצביעה בידה הפסערה אל צמרת העץ. היא עצמה תשושה מדי בשביל לטפס אבל צמרת מבינה מיד, היא אוחזת בענפי העץ ומושכת את עצמה לתוך העלווה הירוקה. בעוד צמרת מטפסת על העץ כדי להביא את הילד המבועת, מגיעות עוד לוחמות על סוסים ואיתם כמה מההורים. צווחותיה של חרסית, אשתו של ארגמן, נשמעות ממרחק בעודה כושלת דומעת בין העצים. ארגמן עצמו כבר כמעט הגיע אליהן, הגרזן בידו והבעת פניו שוב זועמת כמו בלילה שבו הותקפו על ידי פראים.
"איזדה" אומרת סערה מלביאה בכבדות "אזדרכת הצפונית".
הלוחמות, אלו שהיו מספיק קרובות כדי לשמוע אותה מזדקפות באחת, "אזדרכת? ",ממלמלת לביאה בתדהמה," כאן מתחת לאף של כולנו?".
"הייתי צריכה לחשוד בגלל הצליעה" ,ממשיכה סערה. היא נשענת על גזע העץ, משלבת את ידיה כדי שיסתירו את החזה. נכון היא לא בדיוק שופעת, היא גם מלוכלכת בבוץ ובקיא הצהוב של הגריפון. עדיין לא נוח לה שגברים יביטו בה כשחזה עולה ויורד במאמץ. ארגמן שהגיע עד אליהן מניף את הגרזן כאילו הוא רוצה להתקיף את הלוחמות אבל בינתיים מופיעה צמרת על ענף נמוך, שריטות מעטרות את זרועותיה ומינו הקטן רפוי בזרועותיה. בחיוך ניגשת אזדרכת ולוקחת את הילד הקטן בידיה מתעלמת מארגמן ומסערה גם יחד. היא מקרבת את מינו לשני הגושים המתפתלים בתוך הקיא ומחווה בניד ראש לעבר חבצלת ששוב מצייתת ושוברת את גולגלותיהם של העקרבישים. אחד מהשניים שולח אד לבן לגולגלתו של מינו, קול בכי חזק נשמע פתאום כשיחד עם בינתו, חודרת אל מינו גם ההבנה לגבי הסכנה שבה היה נתון.
"זאת אזדרכת" מסבירה לביאה לצמרת שירדה מהעץ ועיניה של צמרת מתרחבות בתדהמה. אזדרכת , מצידה רק מחזיקה את העולל בזרועותיה המכוסות שריטות ומרגיעה אותו בטפיחות על גבו.
חרסית מגיעה עכשיו, מלביאה בכבדות ופניה אדומות והיא מושיטה את ידיה לעבר אזדרכת כשעל פניה מין תערובת של תחנונים וציווי. אזדרכת , בחיוך מבין, מעבירה אליה את מינו הצועק. ארגמן עומד במקומו, הבעת הזעם שעל פניו התחלפה בתדהמה. הוא נראה כאילו שכח שהוא מניף גרזן מעל ראשו, "מה, מה קורה פה?".
"אני אקח את זה", אומרת לביאה ובנימוס תקיף אוחזת בגרזן של ארגמן, "שלא תפיל אותו על מישהו בטעות".
"את..את..", מגמגמת חרסית, היא מביטה באזדרכת באותו מבט שהוא הטעם והסיבה לחיי הלוחמת. סערה מרגישה חמיצות עולה בתוכה. רק מנוולת שפלה תמנע מעצמה להתרגש בגלל שלוחמת אחרת זוכה להכרת התודה הטהורה הזאת.
"קוראים לה אזדרכת", אומרת צמרת לחרסית, "אזדרכת הצפונית".
"אזדרכת?", מנור מגיע עכשיו, חניתו הארוכה בידו, להבדיל מארגמן הוא נראה כאילו השם מוכר לו, "זאת לא את ש..".
"כן" משיבה חבצלת בחיוך, היא מנגבת דם מפניה ואומרת, "הר החושך".
"בחוגים שלנו היא נחשבת לאגדה", מסבירה לביאה לארגמן, "אתה לא רוצה לדעת איך היא קיבלה את הצליעה הזאת".
סערה משפילה את עיניה לאדמה, היא אמורה להיות מאושרת לדעת שאזדרכת הצפונית נמצאת כאן איתה במסע, הרי לא היה לה מושג מה לעשות כשדהרה בעקבות הגריפון בנחישות כזו כאילו החרב שלה יכולה להועיל נגד יצור שמעופף מעל העצים. מסתבר שהדבר הטוב היחיד שעשתה היה להפיל את שיבולת מהסוס כך שאזדרכת תוכל לזנק עליו ו..
"עד עכשיו היית מצוינת", כאילו אזדרכת קראה את מחשבותיה של סערה והיא פונה אליה בהטיה תיאטרלית של הגוף כדי למשוך את תשומת לב הלוחמות. "ראיתי מה עשית עם העקרביש הענק ההוא באגם", היא משתהה, מביטה מעלה כאילו חוככת בדעתה איזו מחמאה לתת, "לא הייתי עושה את זה יותר טוב בעצמי, גם לא בתקופה שבה הייתי בשיא הכושר", היא ממשיכה, "אבל גריפונים? זה כבר סיפור אחר, כאן צריך להיוולד בהרים כדי לדעת מה לעשות."
"הוא בוכה", ממלמל ארגמן וחרסית מוסיפה בקול חנוק, "את החזרת לי את מינו שלי".
"למעשה הגריפון החזיר לך אותו" מסבירה אזדרכת, "הסיבה היחידה לכך שהוא תקף את השיירה הייתה בגלל שהוא בדיוק טרף את העקרבישים שעקצו את מינו. גריפונים הם לא כמו תנינים את יודעת". ברור שחרסית איננה יודעת אבל אזדרכת ממשיכה, "הם רגישים מאד למה שהם טורפים. למעשה הגריפון הוביל את העקרבישים אלינו. תוסיפי לזה את תהליך העיכול האיטי מאד של גריפונים..."
"אז אולי את צריכה להנהיג את המסע מעכשיו", מרעים מנור וסערה חושקת שפתיים. הנה זה בא, היא יודעת היטב למה אזדרכת נחבאה אל הכלים עד עכשיו. אין מקום לשתי מנהיגות באותו מסע, בקרוב גם הלוחמות יתחילו לפקפק בה.
"אם הייתי חושבת שהמנהיגה לא כשירה הייתי עוזבת את השיירה", מכריזה אזדרכת בקול כשהיא מביטה הישר לפניה אל נקודה דמיונית בסבך. סערה אסירת תודה על הבעת התמיכה אבל היא יודעת שזה לא מספיק. "אני אומנם צולעת", ממשיכה אזדרכת "אבל לצוד עקרבישים אני עדיין יכולה, אם הייתי נתקלת בלוחמות לא ראויות הייתי מוותרת על העזרה ומנסה להסתדר לבדי". היא עוצרת ומביטה במנור במבט קשה," כפי שאמרתי",היא מוסיפה, " גריפונים הם דבר נדיר מאד".
"אבל אתה צודק מנור" שוב סערה נאלצת לבלוע את גאוותה ולשים את טובת המסע לפני כל דבר אחר, "לא ידעתי שיש גריפונים באזור הזה, מעכשיו תהיה עוד קשתית בשיירה שתפקידה להסתכל למעלה."
אזדרכת מעיפה אליה מבט מחויך כאילו חולקת איתה סוד. הלוחמות עולות על הסוסים וכולם פונים לשוב אל המחנה כשבכיו של מינו, חבוק בזרועות אימו הדומעת, מצטלצל בין העצים.
במתכוון סערה מאיטה את חומי בעודה קוטפת אגודת עלים ומנקה את עצמה ככל האפשר מהבוץ והקיא הצהוב וכפי שחשבה אזדרכת עושה את אותו דבר. בשלב מסויים נפתח פער גדול בינן לבין שאר החבורה. חבצלת מפנה אליהן מבט שואל ומשהו בעיניה של סערה גורם לה להסב את ראשה חזרה ולהמשיך לצעוד עם החבורה לעבר השיירה ולהשאיר את שתי הנשים לבדן.
אזדרכת וסערה רוכבות בדממה בין השיחים הירוקים עד שסערה עצרה את הסוס בקרחת יער קטנה ואזדרכת עשתה כמותה.
"את יודעת שנחשול צריך לנסוע דרומה", אומרת סערה ואזדרכת מהנהנת. סערה נושמת עמוק ונאנחת "ואת יודעת מה זה אומר?"
אזדרכת שוב מהנהנת יותר בקדרות הפעם, "מה התכוונת לעשות?" היא שואלת.
"טוב" פותחת סערה "בכל מקרה רוב הילדים היו צריכים לפנות מזרחה, כך שידעתי שקודם כל נצטרך להגיע למחנה החורף בהרים."
"ואחר כך?" אזדרכת מקדירה את מצחה ושיערה המאפיר נופל על פניה, שתי עיניה השחורות מביטות מבעדו בתקיפות, דורשות תשובה.
סערה מאדימה, "אני מניחה שלא רציתי לחשוב על זה" היא מודה, "אבל עכשיו כשאת כאן, אין כבר סיבה לדחות את הבלתי נמנע."
אזדרכת מהנהנת, "את יודעת שאני כבר הרבה אחרי השיא, רק הצליעה כשלעצמה.."
"את מהבודדות שהיו אי פעם על הר החושך." קוטעת אותה סערה.
"ואיבדתי שתי לוחמות טובות." משיבה אזדרכת "את צריכה לשאול את עצמך אם לא נשארתי בחיים בגלל הסיבות הלא נכונות."
"שמעתי כבר את כל השמועות" סערה מחדשת את רכיבתה לכיוון המחנה, "גם עלי יש שמועות, אני מניחה שזה סוג של מעמד לא? כשמתחילים להטיל דופי בהישגים שלך, זה אומר שיש לך הישגים שאפשר להטיל בהם דופי."
"זה לא נושא להתפארות" מצליף קולה של אזדרכת, גשם דק מתחיל לרדת והן מדרבנות את הסוסים לכיוון הקרונות שכבר נראים בין השיחים הגבוהים. "את מנהיגה היטב את השיירה ומסתדרת עם השרצים האלו, את זה אני יודעת. אבל משהו אומר לי שמעולם לא נלחמת בבני אדם, נכון?"
סערה מהנהנת בשתיקה ואזדרכת ממשיכה, " הר החושך היא לא מקום שבו את רוצה עוזרת מבוגרת וצולעת שהשיא שלה מאחוריה."
"לא" נאנחת סערה "בשביל זה יש לי כמה עוזרות צעירות ובריאות בשיא כוחן ואני אצטרך לבחור מהן אחת או שתיים, מה שלא היה לי עד עכשיו הוא מורת דרך שכבר הייתה שם קודם." הגשם מתגבר עכשיו והן במילא קרובות מאד למחנה לכן הן משתתקות. הלוחמות כבר הקיפו את הקרונות שוב במבנה הגנה מוכנות להמשיך בהתקדמות אבל את פניהן מקבלת שיבולת עומדת בבוץ והבעה זועמת על פניה. ההבעה אינה מיועדת לאזדרכת כמובן, שיבולת כבר יודעת מי גנבה ממנה את הסוס ופתחה בדהירה בעקבות סערה . ברור שהיא לא תכעס על אגדה מהלכת כמו אזדרכת הצפונית שהופיעה פתאום במחנה והביסה גריפון בצורה כל כך יעילה. מצד שני,כמו כולן ,גם שיבולת מסתכלת עכשיו על סערה קצת אחרת. סערה מבינה שהיא חייבת להפסיק את המרדנות הזאת בעודה באיבה. היא גולשת מאוכף הסוס בגשם וניגשת בצעד נחרץ לשיבולת "אני רואה שאת בריאה ושלמה" היא פותחת ובעוד שיבולת הכעוסה פותחת את פיה לענות היא מוסיפה מיד "זה טוב כ