היא נכנסת בצעד בוטח למעגל האור שמפיצה המדורה. עשרים זוגות עיניים מביטות בה והיא מרגישה היטב את הספקנות והדאגה שהופעתה מעוררת. היא קטנה מדי והשריון נראה כבד ומגושם על הגוף הצנום שלה. אחת האימהות נאנחת בקול
ובן זוגה מביט בה בלגלוג לא לגמרי מוסווה. אי אפשר להאשים אותם, גורל הילדים שלהם תלוי במשלחת והם בוודאי ציפו למנהיגה עם הופעה מרשימה יותר, בכל אופן אסור להפוך את הפקפוק הראשוני לזלזול גלוי, אם הסמכות שלה תאבד המשלחת כולה אבודה. סמכות חשובה יותר משליטה בקשת, ממיומנות בחרב או מהמרחק אליו היא יכולה להטיל חנית.
היא מביטה אל האם שנאנחה ואז אל הילד הרפוי והאדיש שבחיקה, ניגשת אל הזוג ובלי לומר דבר לוקחת בטבעיות את הפעוט בזרועותיה. "איפה ?" היא לוחשת באוזנו אבל הלחישה מספיק רמה והאב, בקול שמשולבים בו רוגז ועייפות, מתחיל להסביר שלא ייתכן שהילד מבין אותה כי הוא נפגע עוד בגיל שנה. " הוא אפילו לא הלך עדיין.." הוא ממשיך ואז משתתק כשהילד, עיניו עדיין כבויות לגמרי, מושיט יד לכיוון ביצות האופל ואז צונח שוב ברפיון בזרועותיה.
היא לא מחזירה את הפעוט עדיין לאימו אלא נותנת הסבר קצר על המסע שמצפה להם מחר בבוקר. היא עומדת זקופה, אם יהיה אפילו שמץ של מראית עין לכך שמשקלו של הילד מעיק עליה יאבד כל הרושם שהיא בונה בסבלנות. מאחוריה עומדות שאר הלוחמות בצוות, נשענות על החניתות שלהן, הן לבושות שריון מלא שמבהיק לעיתים באור המדורה. בהתחלה נשמעים מלמולים והיא צריכה לעשות הפסקות כדי להשיג את תשומת הלב הרצויה. אחרי כמה רגעים נרדם הפעוט בזרועותיה אבל היא ממשיכה לדבר, נוקבת בסכנות הצפויות, מסבירה נהלי קרב והתנהגות במקרי חרום שונים ורואה איך נמוגים הגיחוכים וחילופי הדברים בין היושבים סביב המדורה. כשההורים נראים לה מרוכזים מספיק היא קוראת ללביאה הסגנית שלה כדי שתיתן את ההסבר הקבוע שלה לגבי נחשים בעשב. לביאה, להבדיל ממנה, לא צריכה להתאמץ כדי להיראות סמכותית. הלסת הרבועה של לביאה וקולה החזק משיגים את תשומת הלב של כולם. גם הגרזן הכפול שהיא אוחזת באגביות כאילו היה זרד יבש בוודאי מוסיף משהו לרושם הכללי.
סערה מתכופפת להחזיר את הפעוט לאימו. בינתיים מסתבר שידו של הקטן נקמצה סביב רצועת החזייה של השריון שלה ויש קצת מבוכה כשהיא מנסה לשחרר אותו בלי שימשוך את החלק העליון של השריון. זה רק לטובה, הפעוט בוודאי לא קמץ את ידו מאז שהוכש, ההשפעה שלה עליו משיגה יותר אמון ובטחון מאשר אם הייתה שולפת את החרב הקצרה שלה ועושה בה להטוטים לאור המדורה.
מבטה של סערה חולף על פני שאר הילדים. הם נחים בזרועות האימהות ונמצאים במצבים שונים של אדישות להוציא אחד שפרכוסים תכופים מזעזעים את גופו הקטן. עכשיו צמרת זהובת השיער מחליפה את לביאה, ההסבר של צמרת נוגע לעשבים השונים שצומחים באזור הביצות. גם לצמרת כולם מקשיבים, אם כי להבדיל מלביאה, כנראה שההקשבה קשורה יותר למחלפותיה הזהובות של צמרת ולפני הבובה שלה. סערה לא ממש מתלהבת מחלק מהמבטים שהיא רואה בעיני הגברים, אבל הם יושבים בשקט וזה העיקר.
בעוד צמרת מדברת, ניגשת סערה אל הפעוט המפרכס ומניחה את ידה על מצחו. אפשר לראות שהפרכוסים נחלשים תחת ידה של סערה ,אם כי לא נפסקים לגמרי. האם, שלאחר מכן למדה ששמה הוא לבנית מביטה בה בהכרת תודה . שני ההורים צעירים אבל הסבל של בנם חרט קמטים עמוקים בפני האב ובשערה של האם הופיעו כמה שערות לבנות טרם זמנן. כשצמרת מסיימת את החלק שלה כולם מתכוננים לשנת לילה. אחד ההורים מנור שמו מתנדב לשמור בלילה עם הלוחמות, הוא היה צייד טרולים בצעירותו ובא למסע עם חנית כבדה. סערה מסכימה מיד למרות שיש מנהיגות שהיו רואות בזה ערעור על סמכותן. עדיף שיהיו הורים מתלהבים שצריך לרסן אותם לפעמים מאשר כאלו שמשאירים את כל העבודה ללוחמות. יחד עם זה, לפעמים התלהבות ורצון לעזור יכולים להזיק בדיוק כמו אדישות והזנחה, בעיקר באזור הביצות.
צמרת חילקה כבר את המשמרות ולמרות שאין בזה צורך, סערה בכל זאת עומדת לידה כשהיא משבצת את הלוחמות לפי שעות. חשוב להראות שעינה פקוחה על כל היבט של המסע. חלק מהמעמד שרכשה לעצמה במשך השנים מתבטא בכך שאיננה שומרת בלילות אבל כמפקדת היא חייבת לעבור בין העמדות ולבדוק שוב את חביות המזון הקשורות לעגלות רק כדי להראות שהיא פוקחת עין ושלא תקבל שום זלזול ועבודה רשלנית. רק אחרי שוידאה שהכול כשורה היא מרשה לעצמה להתארגן לשנת לילה בעצמה בשק השינה שלה. יש מפקדות שמקפידות לישון הרחק מכולן כדי לשמור על ריחוק מכובד, סערה מעולם לא חשה צורך בזה אבל שתי הלוחמות הצעירות, שלהבת וחבצלת , החליטו על דעת עצמן לישון רחוק מהמדורה. אולי כדי שיוכלו להמשיך ולפטפט תוך כדי צחקוקים לתוך הלילה בלי שישקיטו אותן בלחישות זועמות. בנות, מחייכת סערה לעצמה, אין מה לעשות נגד זה.

המסע התחיל למחרת בחום כבד, דבר שקורה תכופות בסוף הקיץ. העגלות התגלגלו דרומה בשביל העפר והלחות שהגיעה מהביצות הפכה את השריון לנטל מגרד בגלל הזיעה. בכי טורדני של כמה מהילדים התערבב ברעש הצורמני שהקימו הצרצרים בעשב הגבוה ובשקשוק גלגלי העגלות. סערה ידעה שהחלק הזה של המסע, עד שיגיעו לביצות יהיה ברובו משמים בלי שום עניין מיוחד. היא קראה אליה את חבצלת ושלהבת, שתי החדשות. שלהבת היא בעלת שיער אדמוני שופע ונמשים על פניה העגולים וחבצלת מלוכסנת עיניים ושחורת שיער, היא הורתה להם להיות בשקט ולרכב בעקבותיה.
היא הובילה את השתיים בין העגלות ועצרה ליד כל קרון כדי להתעניין בשלום הילד ולשאול כמה שאלות כלליות את ההורים על עצמם. בדרך כלל הילד היה מוטל כבובת סמרטוטים בזרועות האם בזמן שהאב נהג, חלוקה הגיונית מכיוון שחיבוק האם מרגיע יותר, כמו כן הגבר, ברוב המקרים, מנוסה בדרך כלל בנהיגת עגלות יותר מהאישה. העגלה הראשונה היתה שייכת לנפח שאישתו נמוכה ופשוטה למראה החזיקה בילדה שהביטה סביב בערנות יחסית תוך כדי השמעת נהמות צרודות. הנפח החזיק במושכות בידיו העבות והביט ישר קדימה במין נחישות מסתגרת אבל האם , התברר ששמה הוא 'תנשמת' ,הייתה יותר דברנית וסערה הבינה ממנה שהילדה כנראה נעקצה על ידי עקרביש לפני שנה בערך. רק עכשיו הם אספו מספיק כסף למסע, השאירו את הנפחייה בידיו של השוליה ואת האח הגדול אצל דודו ודודתו בעיר ויצאו למשלחת. כן, ברור להם שאין מה לצפות לניסים, אמרה האם אבל סערה ידעה שהיא מצפה, מאד מצפה, לראות את הילדה הקטנה נטולת הבינה מקבלת חזרה את מה שלקח העקרביש ממנה.
בעגלה השנייה היה הילד המפרכס שסבלם של הוריו היה כל כך ברור אתמול בלילה, הפעם דווקא האב החזיק בילד והאם אחזה במושכות. מסתבר שהפרכוסים של הילד הם כה חזקים שצריך לאחוז בו בכוח כדי שלא יפגע בעצמו או באחרים. סערה ביקשה לאחוז את הילד. בהיסוס מסוים, הושיט לה האב, חרמש שמו, את הילד. סערה הרכיבה את הילד לפניה על הסוס בעודה משוחחת עם האם וכפי שחזתה הטלטולים גרמו לפרכוסים שלו להירגע. אמנם כמה פעמים נחבט ראשו בשריון שלה אבל החבטה אינה קשה ולפתע השינה לקחה אותו והוא הפך רפוי וכמעט נופל מהסוס. עכשיו פונה סערה אל חבצלת ושלהבת ומסבירה להם על ההבדל בין רכיבה על סוס וטלטול בעגלה, הרכיבה גורמת לילד להתאמץ ולכן הוא מתעייף ונרדם. היא מעבירה את הפעוט חזרה לאב אסיר התודה שמשכיב אותו בירכתי העגלה ולוקח מהאם את המושכות. סערה מבינה שאיננו יכול לתת לאשתו לנהוג במקומו עכשיו כי זו פחיתות כבוד מבחינתו. היא מביטה מעבר לכתפה אל שתי הלוחמות הצעירות ומקווה שפניה משקפים את מורת רוחה . הדוגמה האישית היא האמצעי הטוב ביותר להזים דעות קדומות של אנשים, כך לפחות אומרת צאלה מארמון המלך שמשלמת את משכורתן של הלוחמות.
"איש מתחשב", אומרת שלהבת, "נותן לגברת לנוח".
צעקה חדה גורמת לה להזדקף באוכף, עוד לפני שידוע לה במה מדובר, היא מאיצה בחומי, הסוס החום שלה, לכיוון הצעקה. באמצע השיירה, מצביעה צמרת בהתרגשות לעבר העשב הגבוה, עקרביש ! כאן במקום הזה, באור יום מלא , זוחל בין הגבעולים הגבוהים. לרגע עוד אפשר לראות את הברק של אחת הזרועות ואז נעלם הייצור בעשב הגבוה. סערה דוהרת אחריו, מנסה לנחש להיכן פנה. לביאה וחבצלת מצטרפות אליה וכמעט מתנגשות זו בזו. "זוזי מטומטמת" צורחת לביאה על חבצלת שמרוב התלהבות חסמה את נתיב הדהירה שלה. אבל צמרת בינתיים כבר נהגה בשיקול דעת ועשתה עיקוף גדול לחסום את דרכו של היצור המתועב חזרה לביצות. הוא מתחמק ועובר על פניה אבל החנית הארוכה שלה מוצאת אותו בעשב ומשפדת אותו.
"לא להרוג אותו" צורחת סערה ויורדת מהסוס בריצה חרבה מושטת לפנים. לרווחתה היצור עדיין חי, צמרת רק נראית כאילו אתמול מלאו לה שש עשרה, למעשה היא מהוותיקות שבין הלוחמות ומיומנת מאד עם החנית שלה, היא הצליחה לשפד את המפלצת בלי להרוג אותה לגמרי. סערה מרשה לעצמה להחליף חיוך קצר עם צמרת ואז, תוך כדי שהיא שומרת מרחק בטוח, היא מכה במיומנות ועורפת את הזרועות המתפתלות. אחרי כמה אבחות נשאר רק הראש מחובר לגוף שהחנית מצמידה לאדמה. שתי העיניים האדומות נעות לכיוונים מנוגדים והמקור הקצר נסגר ונפתח בעוויתות גסיסה. היא קוראת לכולם למהר ולבוא ומסמנת להם לעמוד במעגל מסביב לייצור. כשמסתבר שחלק מההורים השאירו את הילדים בעגלות היא שולחת אותם בדחיפות להביא אותם. כמה אימהות קוראות קריאות גועל או מעוות את פניהן. לבנית , רעייתו של חרמש, נראית כאילו היא עומדת להתעלף. האמת היא שגם האבות, שמנסים להיראות קשוחים, לא מצליחים להסתיר את סלידתם מהמחזה. בינתיים רעמה, לוחמת גדולת מידות ואימהית, לוקחת ילד אחרי ילד ומביאה אותו קרוב אל הייצור, אדישה לחרדה שבעיני האימהות. בילד השישי זה מתרחש, הגוף הרפוי מזדקף קצת ויד מושטת לפנים מצביעה על הייצור. רעמה מוסרת את הילד הקטן, אגוז שמו, ללביאה שמחזיקה בו קרוב ככל האפשר לראש המכוער ואז מכה סערה בחרבה בגולגולת השחורה. אד בהיר נפלט בשריקה מהגולגולת וכאילו נשאב לתוך גופו של אגוז ועיניו נפקחות פתאום כשמה שהמפלצת לקחה ממנו חוזר אל מקומו בתוך ראשו.
"זהו ?" שואל האב, איכר גבוה וכפוף בעל שיער בהיר בשם דגן "הוא בריא עכשיו?"
סערה נאלצת להסביר שהתהליך עוד ארוך, הילד נעקץ לפני כשנה ומאז הייצור כבר הספיק להתפצל כמה פעמים. למען האמת, גם אם ימצאו את כל העקרבישים שנושאים את התודעה של אגוז, החיוניות לא תחזור אף פעם במלואה. מצד שני צריך לתת הזדמנות לאגוז עצמו ולכוחותיו להשלים את החסר. היא לא יכולה להרצות הרבה בחום הזה כשהלחות גורמת לפלגי זיעה לזלוג מתחת לקסדה על מצחה. בקצרה היא מציינת לשבח את צמרת ונוזפת בעדינות בלביאה וחבצלת שצריכות לשפר את עבודת הצוות שלהן. לביאה היא הסגנית במסע הזה וסערה רואה שהיא רוצה לומר משהו אבל מתאפקת. גם חבצלת נראית כעוסה וגם היא נוצרת את לשונה. מצוין, לוחמות אינן כמו לוחמים, מצפים מהן לשים את טובת המסע לפני הכבוד העצמי שלהן.
סערה מטפסת בחזרה על האוכף של חומי, מצב רוחה מרומם. מעולם לא שמעה על הצלחה בשלב כל כך מוקדם של המסע כשאפילו עוד לא הגיעו לביצות.
אגוז הקטן מתחיל למלמל בקול והאימא, תפארת שמה, חוזרת לעגלה בחיוכי אושר מוקפת בשאר האימהות. כולן נראות שמחות ואין זאת העמדת פנים. ברור שהן מקנאות, מצד שני המחזה נוסך בהן תקווה חדשה, דרך מצוינת להתחיל את המסע. הבעיה היחידה היא שלהבת, הלוחמת הצעירה היא מוצקה ושרירית ובדרך כלל עליזה ופטפטנית. כשנערכו המיונים לפני המסע, היא הרשימה את כולן בשליטתה בכל סוגי הנשק. עכשיו עוטים פניה גוון ירקרק והיא נראית כאילו היא סובלת מבחילה. ביליה הקשתית מבחינה בזה כנראה, היא מביאה את סוסה קרוב אל שלהבת וסערה שומעת חלקים משיחתן מבעד לשקשוק גלגלי העגלות. "בפעם הראשונה שלי הקאתי..", היא שומעת חלק מדבריה של ביליה ואז בתשובה לאיזו שאלה של שלהבת, "בסוף התרגלתי, אבל בהתחלה רציתי למות.." ביליה היא שתקנית וחמורת סבר בדרך כלל, טוב לדעת שיש לה עוד צד, המנהיגה לא יכולה להיות בכל מקום כל הזמן.
שעה קלה לאחר מכן הן נתקלו בשיירה שהגיעה מהכיוון הנגדי , הסתבר שזו שיירה של ציידים שחזרו מקיץ של ציד פרוות. המעבר לא היה רחב מספיק בשביל שתי השיירות לחלוף זו על פני זו ולכן היה צורך בהרבה תמרונים מלווים במשא ומתן לגבי תורו של מי לעבור עכשיו. הציידים חמושים בקשתות וחניתות ארוכות אבל הלוחמות בשריונות המבהיקים שלהן נראות מסוכנות לא פחות ולכן כולם אדיבים זה לזה ומגלים סבלנות לעיכוב הבלתי צפוי.
"הוי", נאנחת אנראה, הקשתית הרזה, שצמה ארוכה נופלת על גבה, "בערך משכורת חודשית של אחת מאיתנו". היא מחווה בסנטרה על העגלה עמוסת הפרוות שחולפת עכשיו על פני הקרון של דגן. סערה רואה מיד למה היא מתכוונת, פרווה של שועל כסוף בראש הערימה. כן, היא הייתה שמחה להרשות לעצמה אחת כזאת אבל במשכורת של לוחמת אין שום סיכוי. כמובן שהיא הייתה יכולה לצוד אחת, אבל בשביל זה צריך להיות צייד מורשה מטעם המלך והיא מעולם לא שמעה על אישה ציידת.
"כמה השיירה שלהם שווה וכמה שלנו", מוסיפה רעמה. סערה מתנערת מהרהוריה,"המטען שלנו הוא היקר ביותר שיש", היא אומרת בקול קצת חד ופסקני מדי. היא מאיצה בחומי אל ראש השיירה,"קדימה", היא קוראת בקול ומניפה את ידה בחוסר סבלנות כדי לסמן לכולן להתקדם. האבק שמעלות העגלות זוהר עכשיו כשהשמש מתחילה לנטות ודמויות הלוחמות נראות כמו צלליות בתוכו. עדיין אפשר להבחין בכמה מהבנות שמביטות אחרי העגלות כשאלו נעלמות בעיקול השביל. כל לוחמת שואלת את עצמה מדי פעם מדוע בחרה דווקא בדרך החיים הזאת.
עם ערב הגיעו לביצות, השיחים הפכו גבוהים יותר ויותר וכשלוחמת ירדה מהסוס היא נבלעה לגמרי בתוכם, גם אם הייתה זו רעמה הגבוהה מכולן. כשנפלה שמיכה מעגלת הציוד ושיבולת הקטנה ירדה כדי להרים אותה, אי אפשר היה לראות אפילו את הקסדה שלה בעשב. "היי שיבולת", צעקה שלהבת אחריה, "שלא נחשוב בטעות שאת עקרביש".
"אין סיכוי", אומרת חבצלת מיד, "עקרביש לא יכול להיות כזה מכוער". כדור בוץ התעופף מבין הגבעולים הגבוהים ופגע בפניה של חבצלת וסערה נאלצה להתערב ולשלוח את שתי הצעירות לסוף השיירה. לפחות חוש ההומור של שלהבת חזר אליה וזה סימן טוב.
הערפל היה כבד וגרם לחשיכה להפוך לקודרת יותר. פה ושם כבר התחילו להופיע מקווי מים קטנים ובוציים ואופני העגלות השאירו חריצים עמוקים בשביל המוביל לביצה.
הם חנו קצת לפני השקיעה, באזור מישורי. כנוהל קבוע לפני כל חניית לילה סרקו הלוחמות כולן , לפידים בידיהן, את העשב מסביב לעגלות ולהבריח מתוכו מזיקים. מהר מאד היתמר עשן מכמה מדורות שדלקו בנפרד בשטח המחנה. בשלב זה לא רצתה סערה ללחוץ, אבל המצב הרצוי הוא שתהיה מדורה אחת גדולה סביבה ישבו כולם. עץ יבש יהיה מצרך נדיר בקרוב. בכל זאת כל האימהות ניגשו בתורות למדורה של דגן ואשתו תפארת להתפעל מהילד המחלים.
סערה ישבה עם הבנות סביב המדורה של הלוחמות ואכלה איתן את ארוחת הערב, בשר מעושן ושעועית. בינתיים, כל עוד הן יושבות בנפרד מהשאר, כדאי למצות את המיטב מהזמן הזה. אפשר להוריד קסדות ולתת לשיער הפזור לזהור באור המדורה, אפשר לרכל ולהחליף עקיצות על השפשפת של יום הרכיבה הראשון. שיבולת הקטנה היא החובשת במסע הזה, כך שבזמן שהשאר אוכלות, היא צריכה לטפל בכל מי שיש לה יבלת או שקוץ סורר נתקע ברגלה בזמן הרכיבה. בעוד שיבולת חובשת את רגלה של אנראה שנשרטה משיח קוצני, מוציאה מקבת, לוחמת חדשה עם עצמות לחיים גבוהות ושיער בהיר, חליל מתרמיל האוכף שלה והחלה לחלל בו. בלי להפסיק את עבודתה, שרה שיבולת ביחד עם כולן, ידיה מהדקות את התחבושת במיומנות לשוק של אנראה.
בעוד שבוע כבר לא יוכלו לשיר, באיזור הפראים כדאי לשמור על דממה. נכון, אין שום סיכוי להחביא שיירה גדולה כזו מעיני הפראים אבל כשנמצאים בשטח שלהם, להתנהג בקולניות ולהפגין נוכחות זו התגרות לשמה.
סערה מצטערת לקלקל את האווירה, אבל אחרי כמה שירים היא נאלצת להרים יד ולהחזיר את תשומת הלב אליה. ליד המדורה עומדת עכשיו איזדה, אישה גדולת מידות, צולעת ובעלת מצח חרוש קמטים מעל אף נשרי. איזדה חובקת בידיה את נחשול הקטן, ילד יפה תואר עם עיניים גדולות שבוהות כל הזמן בלי תכלית. גופו של נחשול רפוי אבל מדי פעם, פרכוסים חלשים מזעזעים אותו לרגע קט. בזמן הרכיבה, סיכמה איתה סערה, שתגיע אל מדורת הלוחמות אחרי שתגמור את ההתארגנות שלה ללילה. כפי שצפתה זה לקח לאיזדה לא מעט זמן. איזדה היא היחידה מבין האימהות שהגיעה ללא בן זוג. אף אחת לא שואלת אותה אם היא אלמנה או שמא בן הזוג שלה נשאר מאחור. יש כמובן עוד אפשרויות שמסבירות את היעדרו של גבר, אבל משהו בשתקנות העניינית של איזדה יוצר סוג של ריחוק מכובד. עכשיו היא מושיטה לסערה את הילד וסערה מחזיקה אותו רגע ארוך בזרועותיה. כל הלוחמות מביטות בה עכשיו אבל היא איננה ממהרת, היא חשה את הרפיון ומנסה לפרש את העוויתות החלשות בכל התקף פרכוסים ואז מעבירה את הילד ללביאה. היא מחכה עד שגם הסגנית שלה מתרשמת ממצבו של נחשול הקטן וכששלהבת וחבצלת מתחילות להתלחש ביניהן היא נועצת בהן מבט חמור והן משתתקות.
בעוד לביאה אוחזת את הילד מתחילה סערה לתת הסבר ראשון לטירוניות שבין הלוחמות, מראה להן כיצד יש לפרש את תנועות הגוף הבלתי רצוניות, להיכן יטו הכתפיים ומה תהיה זווית הראש במקרה שהתודעה של הילד לכודה בתוך עקרביש שנמצא בקרבת מקום ואיך יתנהג אם היא רחוקה מאד. לא היה אכפת לה שאיזדה תסתכל גם כן, אין שום רע בכך שתלמד משהו ,להיפך.
ככל שמתמשך ההסבר כך מרגישה סערה את החמיצות עולה בה. היא מחליפה עם לביאה מבטים ורואה שגם הסגנית שלה הגיעה לאותה מסקנה. בסופו של דבר הן מסכמות עם הטירוניות שהעקרביש שעקץ את הילד הזה נמצא באיזור הדרום. עכשיו גם פניה של צמרת מאפירות אבל מבט מזהיר של לביאה סוכר את פיה. אחרי שאיזדה לוקחת חזרה את נחשול אל הקרון והיא נמצאת מחוץ לטווח שמיעה, נאנחת לביאה ואומרת ספק לסערה, ספק לעצמה, 'נדפקנו'. סערה מהנהנת בקדרות, אם העקרביש בדרום אז מירב הסיכויים הם שיהיה עליהן למצוא אותו בהר החושך.

"אז איבדת את אזדרכת על הר החושך", צאלה יושבת מאחורי שולחן העץ החום שלה והיא מרימה את מבטה אל סערה שעומדת מעבר לשולחן. רק עיניה של צאלה מביטות מעלה, ראשה נשאר רכון, המבט נראה מאשים אבל סערה לא יכולה להגיד דבר, זאת הייתה המשלחת שלה ומה שקורה בה קורה באחריותה.
"תביני", ממשיכה צאלה בקול חדגוני, "אם היית מאבדת לוחמת מן המניין זה היה מטריד פחות. לוחמות, כמו לוחמים, אמורות להסתכן".
"אזדרכת הייתה ..", מתחילה סערה.
"במסע הזה היא הייתה אימא", צאלה איננה מרימה את קולה, היא מדברת ביובש פסקני ולא נראה שהיא מעוניינת בתשובה.
"את צודקת", מסננת סערה, "אני איבדתי את אזדרכת. לקחתי אותה איתי כי רציתי את הסיכוי הכי טוב על הר החושך. כמובן שאם היו מעמידים לרשותי איזה לגיון או שניים.."
מבטה של צאלה משתיק את סערה, בסופו של דבר המלך הוא שמשלם את שכרה, היא לא אמורה לבקר אותו, בוודאי שלא בארמון.
עכשיו צאלה קמה וניגשת אל החלון, עכשיו לילה ואורות העיר מנקדים את האפילה שבחוץ, קרוב יותר אפשר לראות את חיילי המשמר מפטרלים על חומת הארמון המוארת בלפידים . אחד מהם מתקרב עכשיו וכידון בידו, לפי ההילוך שלו אפשר להניח שהוא מבוסם קצת. "היית רוצה איתך אחד מאלו?", מצביעה עליו צאלה.
"גברים לא מועילים במשימות האלו..", מתחילה סערה להסביר ואז משתתקת. חיוך לאה עולה על פניה של צאלה, מדגיש את הקמטים בזויות פיה. יש נשים שהחיוך מפחית מגילן, אצל צאלה הוא דווקא מדגיש את שנותיה. אולי בגלל העצב שמלווה אותה תמיד, גם כשהיא מחייכת וגם כשהיא מעמידה פנים קשוחות. סערה יודעת שהיגון שמלווה את צאלה הוא מזלם הטוב של הרבה מפשוטי העם. בזכות האסון שפקד את שר הארמון, מוכן המלך לשלם את שכר הלוחמות, אם כי לא ביד רחבה במיוחד. לא השר הוא שהשתדל אצל המלך כמובן, אלא צאלה אשתו וכנראה בניגוד לרצונו של השר. אומרים שהשר איננו מחייך לעולם מאז שהוכש בנו הקטן בעריסה, שהוא משקיע את עצמו בענייני הארמון ודואג להיות טרוד מבוקר עד ליל כדי שיוכל לצנוח על יצועו בלילה ולהירדם בלי שיצטרך להחליף מילה עם צאלה, לפגוש את מבטה. שהוא רצה להרוג את השוטה הממלמל אבל צאלה אמרה לו שיצטרך להרוג אותה קודם. אם לא היה בנו של שר חשוב נעקץ על ידי עקרביש, האם היה המלך מקדיש אפילו את המעט הזה לסייע לאותם מוכי גורל? הרי מגוחך לצפות שהלגיונות ינטשו את הגבולות שהשכנות החזקות מאיימות עליהם ויתעסקו בהדברת שרצים בביצות, מלאכה שאיננה לכבודו של לוחם.
"התכוונתי לומר שגברים אינם מועילים בביצות, נגד העקרבישים", מתקנת סערה, " בהר החושך מצד שני, פלוגה אחת של לוחמים תוכל לעזור. אם הייתה לי פלוגה כזאת לא הייתי צריכה את אזדרכת איתי."
צאלה מושכת בכתפיה, "פלוגת לוחמים שיקבלו ממך פקודות? את מבינה שגברים לא יסכימו לזה לעולם?"
"האבות שנוסעים איתי בשיירה מסכימים, אולי לא מיד, אבל אם הם רואים שהלוחמות יודעות מה הן עושות.."
"האבות הם אבות", קוטעת אותה צאלה, " הם כבר דיכאו את הכבוד העצמי שלהם עד עפר בכך שבאו אלייך כדי שתעזרי להם. בשביל זה צריך שמשהו נורא יקרה, משהו כמו ילד סובל שאתה לא יכול לעזור לו. גברים", היא מהנהנת בראשה קדורנית, "שונאים להיות חסרי אונים. אפילו אז, לא כולם מוכנים למחול על הכבוד היקר שלהם."
שפתיה של צאלה מתעקלות בבוז כשהיא מבטאת את המילים האחרונות. סערה נועצת את מבטה בריכוז בשולחן העץ החום ולא אומרת דבר. במובן מסוים, כל הנשים האומללות שפגשה במסעותיה, שפר עליהן גורלן לעומת זה של צאלה. הן אמנם לא חיות בארמון, מוקפות במותרות, אבל לכולן, חוץ מאשר לאחת, היה גבר שליווה אותן. לכולן היה מי שנשא איתן את המשא יחד, לעיתים תוך כדי כעס, לעיתים תוך מירמור ולעיתים גם נתקלה בגבר חזק שידע לעודד את אשתו ברגעים קשים.
צאלה המסכנה, ילד שנפגע על ידי עקרביש הוא אסון מספיק גדול, כשבן הזוג שלך מפנה לך עורף ומשאיר אותך לבד במערכה.. עדיף כבר להיות נשואה לקבצן מאשר לשר בארמון.

השבוע שלאחר מכן היה קשה ומאכזב. לא רק שלא מצאו שום עקרביש אלא שלאחת העגלות נשבר ציר. העצים באזור הביצות כפופים ושבירים כך שכל ציר שהתקינו במקומו נשבר שוב מהר מאד. המשפחות היו עצבניות והשמחה של התחלת המסע התחלפה בתלונות קטנוניות ורטינות על העיכוב הלא צפוי. דגן נאלץ לקשור את אגוז הקטן לעגלה כי הילד כחול העיניים, שעד עכשיו היה סביל ורפוי, רצה להתרוצץ בחוץ כפי שצפוי מילד בגילו. מימי הביצה השחורים הקיפו עכשיו את השביל הבוצי והייתה סכנה שאגוז יטבע אם ילך לבדו. לגודל המזל לא ירדו עדיין גשמים אבל החום של היום הראשון פינה את מקומו לקור הולך וגובר והשמיים האפורים וצמחי הביצה המעוותים והחולים אינם תפאורה מצהילת לב במיוחד. במשך השבוע בכל ערב דאגה סערה לבדוק ילד אחר בנוכחות הלוחמות. הן עברו ילד אחר ילד ובדרך הכירו גם את המשפחות: את הנפח שנקרא, באופן לא מפתיע , קורנס ואשתו תנשמת שילדתם היא זו שנהמה כחיה במהלך המסע. את ארגמן וחרסית ובנם מינו , רופס ובוהה שאפילו אכילה היא מאמץ בשבילו ויש להאכילו בכוח. הן ישבו עם מנור צייד הטרולים לשעבר ואשתו תכלת היפה והעצובה ובנה שנהב שגופו התקשח כל הזמן והכתף שלו התעוותה כל פעם לאותו כיוון, מצביעה על המקום בו נמצא העקרביש. גם גבעול היה במצב גרוע, הוריו, מרגלית ואשוח, ידעו זאת ובכל זאת החליטו לצאת איתו למסע. סערה לא יכלה שלא לחוש הערצה לזוג ההורים שמוכן להתאמץ כל כך בידיעה ברורה שגם במקרה הטוב ביותר, הילד שהם יחזירו לביתם לא יהיה כל כך שונה ממה שהוא כיום. דווקא דוהר, בנו של חרמש, הילד המפרכס שנרדם על האוכף שלה הראה סימני חיוניות טובים וכמובן אגוז שכבר החל להחלים ואם קצת מזל יעזור למצוא עוד עקרבישים שנושאים איתם חלקים מתודעתו. איזה שיירה נושאת משא יקר יותר, השיירה עמוסת הפרוות של הציידים, או זו שלה שנושאת איתה אנשים קשי יום שהגורל המר להם?