תמיד היה מרוחק. גם כשנורא רציתי שיהיה קרוב. אדיש, מסוגר, שקוע בעולם משלו.
כמהתי לטיפה של רגש, של קירבה, ותמיד התאכזבתי.
הקירבה החזקה ביותר הייתה זו שהרגשתי מבפנים.
שאנחנו מאותו חומר, דומים, אב וביתו.
ולא מצאתי איך חודרים את המבצר הזה, ונעלבתי, ונסגרתי, ואחרי שנים, נעלמתי.
וכדי לא להרגיש את הכאב החודר הזה, נעלתי את ליבי שלי מאחורי מצבת אבן.