מעולם לא אמרנו לה: "את אחראית על אחיך," או, "תדאגי לו, כי את אחותו הגדולה." את התפקיד הזה היא לקחה על עצמה - ועוד איך לקחה.

הם תמיד ביחד. היא, הגדולה, עוד לא בגן חובה והוא צעיר ממנה בשנה וחצי. שני גורי אדם קטנים עם עיניים כחולות ובשיער בלונדיני - שלה, ארוך וחלק ושלו, קצר, על סף המתולתל. תמיד משחקים אחד עם השני, תמיד הולכים לאותו המקום ואוכלים אותם הדברים. היא תופסת לה צעצוע וישר גם הוא רוצה לשחק בו - היא רוצה לאכול משהו ומיד גם הוא יבקש בדיוק אותו הדבר. גם בלילה הם ישנים באותו החדר, מקשקשים אחד עם השניה על עניינים שאנו לעולם לא נבין את חשיבותם, עד שהשינה חוטפתם.

במשחקים שלהם, היא זו שקובעת את התפקידים. "אתה תהיה התינוק ואני אהיה האמא," או, "אתה תהיה האבא ואני אהיה האחות הגדולה שמטפלת בתינוק הקטן" (הדובון המרוט שלה, למשל). והוא תמיד מקשיב, תמיד עושה מה שהיא מורה לו. ללא מחאה, בלי לעורר בעיות, משחק אתה את המשחק. אולי מסתכל מן הצד עלול להתרשם שהיא רודה בו, אך אין זה נכון ? הוא מקבל את כל ההוראות שלה, את כל הנחיותיה, באהבה. הוא שמח לשחק אתה, שמח להיות אתה ולבלות אתה את הזמן. אין דבר טבעי לו מזה, הוא לא זוכר מצב אחר ? וגם היא לא. תמיד היו חייהם שלובים זה בשל זו.

יש עוד דבר משמעותי שהיא מעניקה לו ? הגנה. תמיד משגיחה שלא יקרה לו דבר מה, מודאת שלא יפגע מכלום ? לא פיזית ולא נפשית. כשהם שניהם לבד אצל סבא וסבתא היא דואגת שהוא לא יצא לרגע מטווח ראייתה, לא סומכת על הסבא והסבתא שיטפלו בו כיאות. כבר קרה שהם התלוננו בפני שהיא נותנת להם הנחיות טיפול באחיה הקטן ולא באמת מאמינה שהם מסוגלים לטפל בו כיאות.

אני זוכר יום אחד בו הגיע לביקור בן-הדוד הגדול וכולם ישבו סביב לשולחן וציירו. בן הדוד הסתכל על הציור שלו, המתאים לגילו והחל לסנוט בו "זה בכלל לא ציור ? זה סתם קשקוש".
הוא נעלב וצעק "לא נכון! זה לא קשקוש".
"בטח שזה לא קשקוש," מיהרה היא להגנתו, "זה ציור מופשט"!