אני משחזרת ומשפצת קטע ישן שכתבתי, ברשותך, המנהל. :)

[b]פלפלים
[/b]
האוטו של אבא שלי היה זה שחיכה לי ביציאה משער 4 בתחנה המרכזית בתל-אביב-יפו. יצאתי, כולי מיוזעת, והמדים מטונפים מהדרך, והתיק הענק על הגב שלי, והנשק בהצלב, וכמעט פרצתי שוב בבכי כשראיתי את האוטו שלו. כי כל כך רציתי שזה יהיה האוטו של אמא, עם אמא בפנים, ואני אספר לה הכל ואבכה והיא תחבק אותי ויהיה בסדר.
בסוף נכנסתי לאוטו ולא הזלתי דמעה. נתתי לו נשיקה על הלחי, והוא שאל מה נשמע ואיך היה, ואמרתי בסדר, ואז הוא התניע ונסענו בשתיקה כל הדרך לסופרמרקט.
אני בכלל לא יודעת למה לקחתי את התיק כשיצאנו מהאוטו. הוא היה כבד, ושניה אחרי שהעמסתי אותו על הגב התחרטתי. אבא הציע לסחוב אותו, אבל אמרתי שזה בסדר ושפשוט נסיים עם הקניות האלו כמה שיותר מהר. זה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו בסוף שבוע הראשון בבית, את התורים של שישי בסופרמרקט. הוא אף פעם לא חושב.
כשעברנו בין המדפים, היה מגדל אחד גדול במרכז של פלפלים חריפים משומרים בצנצנות. ערימה בגובה הראש שלו, אם לא יותר גבוהה מזה. היא היתה מונחת באופן לא יציב, ואני עברתי לידה ורק נגעתי בה קלות עם התיק שלי. אחת הצנצנות זזה. אבא, שהלך מאחוריי, הושיט יד כדי להחזיר אותה למקום, אבל התנועה רק הרעה את המצב. הסתובבתי בדיוק כדי לראות את כל הצנצנות מתרסקות, נופלות ומתנפצות על הרצפה. הן נפלו כמו מגדל של מה-ג'ונג, כמו דומינו אינסופי, תאונת שרשרת של פלפלים חריפים משומרים.
הרעש היה מחריד. לרגע נדמה היה שכל הסופרמרקט קפא. הצנצנת היחידה שנותרה שלמה היתה ביד של אבא שלי. הוא בהה בי, ואני בהיתי בו, ושנינו בהינו בערימת הזכוכיות השבורות והפלפלים.
ואז, בדממה שהשתררה, אבא שלי התחיל לצחוק. בהתחלה הוא ניסה לשלוט בעצמו, אבל הוא לא הצליח. הוא פשוט עמד באמצע הסופר במשך דקות ארוכות והתפקע מצחוק, כמעט נשכב על הרצפה שם בתוך הפלפלים והשברים מרוב צחוק, ולא הפסיק לצחוק גם כשעובדי הסופר באו לברר מה קרה והוא נזף בהם על הערימה הלא יציבה והמסוכנת תוך כדי שהוא צוחק. אני עמדתי שם, סמוקה ומבויישת ומובכת עד עמקי נשמתי, בוהה בצנצנות כמו מפגרת, בזמן שהוא צחק וצחק וצחק.
ואז היה ברור לי שגם בעוד שישים שנה, ככה אני אזכור אותו. עומד באמצע הסופר וצוחק בקול רם, כשלרגליו ערימה ענקית של שברי זכוכית ופלפלים חריפים משומרים.