ישבנו על המרפסת. אחי ואני, ההורים שלנו, ושני הזוגות האקראיים שהיו מושא החיזורים הנוכחי שלהם. המבוגרים שוחחו. הילדים שיחקו עם החתול. אחי ואני, שלא התאמנו לאף אחת משתי קבוצותת הגילאים הללו, ישבנו בפינת השולחן. רגעים כאלה יצרו בנו תחושת קרבה לא רגילה, והשיחה שלנו התבססה בעיקר על בוז הדדי לאורחים. האוויר היה קריר, וריח הבשר והקפה השחור התערבבו עם ריחות של ים. לפתע, ניחוח רביעי הכה בנחיריי - ריח מתוק וכבד של שוקולד חם, משתלט על שאר הניחוחות שבאוויר. אימא שלי חתכה את העוגה והגישה אותה, לילדים קודם, לאורחים ורק בסוף - לי ולאחי. תופפתי באצבעותיי בחוסר סבלנות על משענת היד של הכיסא - שוקולד תמיד היה החולשה הגדולה שלי. נדמה היה שעוגת השוקולד אופפת את כל חושי. כמעט ושמעתי את הסכין חותכת דרך הציפוי הסמיך והכהה, דרך בשר העוגה החם והלח, דרך הקרם שאיחד את שלושת הקומות שלה. ראיתי את הפירורים פוגעים בשולחן כשאימא שלי העבירה כל פרוסה לצלחת המיועדת לה, ואת הצלחת לסועד בר המזל. עד שההגיע תורי, כבר יכולתי להרגיש את הציפוי על שפתי, לטעום את העוגה של לשוני. אימא שלי הגישה לי את הצלחת בהדרת כבוד. העוגה הזאת הייתה הצלחה מסחררת יחסית לכישורי המטבח הרעועים שלה. עיניה נפערו בציפיה מתוחה כשהיא הושיטה לי את מזלג הקינוח. היא ידעה שמכל הסובבים את השולחן, אני אהיה כנה לחלוטין בנוגע ליצירת האומנות שלה. אחזתי בכלי המתכת הקטן והקר בחוזקה, וגרפתי בעזרתו פיסה מהעוגה. הרמתי את המזלג אל פי. הטעם היה מושלם - לא מתוק מדי, כבד וסמיך. שילוב הטמפרטורות של העוגה הקרה והציפוי הלוהט שלח צמרמורות מפי אל קצות אצבעותיי. הרגשתי כאילו עברו שניות ספורות מהרגע שהוגשה לי העוגה, אבל הצלוחית הקטנה שמולי כבר הייתה ריקה. ליקקתי את שפתיי משאריות הקרם. מחשבותיי היו מעורפלות. תחושת השכרות שליוותה את אכילת העוגה נשארה עימי, וקשה היה לי להתרכז. אימי נעצה בי מבטים חודרים. שפתיה זזו, ושמעתי צלילים יוצאים דרכן, אבל לא הצלחתי להרכיב מהם משפט. נשענתי אחורה בכסאי, עצמתי את עיניי לרגע וניערתי את שאריות הערפל ממחשבותיי.

"מה אמרת?" שאלתי. "לא הקשבתי."
"נו?" היא דחקה בי. "איך העוגה?"