בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
אנו, יצורי הלילה
נכתב ע''י: איל (IP Logged)
תאריך: 03:31 28/06/2009

על מדשאת הקיבוץ ערימה של ילדים. צחוק גואה ופה ושם מפלחת קללה גסה את חלל האוויר, כדרכם של ילדים. אודי, הצופה בהם מחדרו, נסוג מקרני השמש הקיצית, המפלחות את חלונו הפונה למדשאה, חזרה לפנים קירות העץ הסוגרים עליו. בדרכו חזרה למיטתו, הניצבת בפינה הרחוקה מהחלון, קולט מבטו מזווית העין את בבואתו המשתקפת במראה העומדת. הוא נעצר ומתייצב מולה באומץ, מישיר מבטו לדמות שלעיניו הייתה כה עלובה. ההמולה בחוץ גוברת, תגרה מתפתחת בין שניים מילדי הערימה ושוככת במהרה. והוא, שמעולם לא היה בנוי להילחם על כבודו או מקומו ביניהם, נאנח. גוף שמנמן ? לא, מדוע ישקר לעצמו? ? גוף רחב, שמן. ידיים מדולדלות, סנטר כפול ומפוצע. עורו החיוור מדי מנוקד נמשים ואדום יתר על המידה באזור הפרקים והלחיים. אדום גם שיערו, מתולתל ופרוע, סמיך וזקוק בדחיפות לקיצוץ וסירוק אך מה טעם, חושב לעצמו, ואני כמעט ואיני יוצא את חדרי.
הוא פונה על צידו, עודנו מביט במראה, מנפח החזה ומנחית יד קלה על כרסו כדרך שעושה אביו, מביט בגלים הקטנים שפוקדים את עורו. שיר גנאי עולה מפיות הערימה שבחוץ, מופנה כלפי אחת מבנות השכנים שאיתרע מזלה להיקלע לאזור. השיר הבוטה הוטה לא פעם, בערך וברמיזה עבה, ללשון זכר לכבודו של אודי והוא בפיזור נפש ממלמל את מילותיו בדרכו חזרה למיטתו. בהישכבו במיטה בוקעת אנחה שנייה מגרונו, מקורה ספק בהטיית משקלו הרב, ספק בהשלמה שאינה לגילו. יהיה לו לאחר ליהנות מתואר מלך ערימות של ילדים. ולפקודתו ? תסור כל הכיתה ותתקוף, ותציק, ותעלוב, ובנסיגתך היומית לחדרך, בהישמע צלצול סוף הסיבוב היומי בשדה הקרב הבית ספרי, יזנבו בך גם יזנבו על היותך שונה מכולם, ועוד שמן.

אחותו נכנסת לחדר.
"שמעתי שאתה חולה שמנמני. איך מרגיש?"
ענת. היחידה בעולם שמצליחה להשתמש בכינויים כגון אלה כסימן של חיבה ולא עלבון. אמא פשוט נזהרת לא לדבר כך לידו, פן תפגע בו, ואביו להיפך ? פוגע. אולי כך יצליח להזיז את הילד לרוץ קצת.
"הי..." הוא מנסה לזייף קול צרוד ומתכסה עוד קצת בשמיכה. "קצת יותר טוב, אני חושב."
היא מתיישבת על קצה המיטה. "אתה לא צריך לעבוד גם עליי, גמד. לא מעניין אותי אם החלטת לקחת לך יום חופש. אמא מכינה לך מרק עוף למטה."
הוא מתיישב זקוף ומחייך. "תודה. לא היה לי כוח ללכת לבית הספר היום."
"הם לא מפסיקים להציק לך, הא?" אודי מסיט מבטו ומנענע ראשו לשלילה.
היא מחזיקה את ידו. "אלוהים," היא ממלמלת לעצמה, "ילדים יודעים להיות כאלה מפלצות..."

היא סוקרת את החדר. מבטה נח, כתמיד בהיכנסה, על המדף הרחב שמעל שולחן העץ הגדול, עליו מוצגות מיטב העבודות של אודי. ככל שהסתגר יותר ויותר בחדרו מצא לו תחביבים להשקיע גם לשקוע בהם. מכולם, הייתה זו חדוות האוריגמי שאחזה בו לאורך זמן. לפני כשנתיים, ליום הולדתו, קנתה לו ענת ספר הדרכה לקיפולי נייר. אודי גמע אותו בשקיקה והחל מחליף ספר בספר, מסיים אחד עד כי ידע אותו על בוריו, על כל צורותיו השונות ובעל פה, ומייד מתחיל אחר. כל דגם שנתבקש, מייד היה אודי יודע להמציאו מן הנייר המונח לפניו ? ירצה יעשה לו ליצן מרקד, ירצה ויש גם מכונית עתיקה ולמד גם דרקון אימתני אשר אם תמשוך בזנבו ינופף בכנפיו. משסיים לשקוד על ספריו או משהתעייפו עיניו ממאמץ הקריאה, היה יושב ובונה לו סצנות שלמות מספרים שקרא, ומניח אותן על המדף בו מתבוננת אחותו.
הנה בפינת המדף עומד לו הנסיך הקטן ומנסה לעקור עץ באובאב, ולידו כבשה קטנה. את דמותו צבע כבעטיפת הספר. והנה אטריו בא בשערי האוראקל ולידו שוכב דרקון הארד הפצוע. אף בנה לו את הסצנה בה זוכה רובין הוד נסיך הגנבים בתחרות החץ וקשת על ידי פילוח חץ יריבו (ואף שהקשתים כולם היו זהים הוסיף אודי לאחד מהם כובע קטן וקיבע בו נוצה). בקצהו השני של המדף מתעכב מבטה של ענת על תמונה אותה לא הצליחה לפענח, אך אודי כבר החל מסביר, ושמץ גאווה בקולו:
"אלה הם סאם ופרודו במורדור, בדרך להשמיד את הטבעת."
"ניחשתי", היא אומרת, "אבל מה זה מאחוריהם?"
"אה, זה הנאזגול. בשום מקום לא מצאתי איך מקפלים אותם, אז המצאתי לבד."
היא מתקרבת למדף ובוחנת את הדמות המורכבת לעומק.
"אתה המצאת את זה? פשוט ככה?" היא שואלת בפליאה.
"זה לקח לי זמן. אבל כן. התחלתי כמו שמקפלים דרקון וקצת שיחקתי עם זה."
"לא יאמן..." מלמלת לעצמה, היא מתעכבת עוד רגע קט על הדמות, אז פונה חזרה לאודי.
"טוב, תשמע חביבי. אני הולכת לחדר, אני צריכה שלא תפריע לי איזה שעתיים, הולך?"
אודי מהנהן לחיוב. "יופי, שמנמני." היא פונה לצאת ועוצרת שוב בכניסה. "אמא מכינה לך מרק עוף למטה, בטח כבר מוכן. ואודי... יומולדת שמח, ילד."
"תודה ילדה. גדי בא היום?"
היא נאנחת ופונה שוב לצאת. "נראה. לא יודעת."
הדלת נסגרת ואודי לבדו בשנית. בחוץ עוד זורחת השמש, אך התפזרה לה כבר ערימת הילדים.
הוא חושב בחדווה על העוגה המצפה לו בערב ועל מתנות.
לוקח דף נייר חלק ומתחיל לדמיין.

הוא הגיע בסוף, גדי.
מחדרו הצמוד, שומע אודי לחישות. אחותו כועסת. תמיד כשהיא כועסת היא מסננת חרש, סינונים ארסיים. בשוכבו על המיטה, הוא סופר את שלבי האור שיוצרים פנס הרחוב ותריסי חלונו לאורך התיקרה. בחיבור עם הקיר המשותף לו ולחדרה של ענת פס האור נשבר בזווית חדה. גדי מרים את קולו לרגע. בטנו של אודי, אליה דחס יותר מדי עוגה, צורבת ומציקה. זיעה עולה במצחו. הקולות מהחדר הסמוך שוככים. החושך מתחיל להכביד על חזהו של אודי. לא נרדם. רגע של דממה, אחריה סוג אחר של קולות, מהסוג שאודי לא מחבב, עולים ממעבר לקיר. הוא מוריד את חולצתו, אך ללא הואיל. הזיעה העולה מגופו מגרדת ושורפת בפצעים שעל עורפו. לשווא ינסה לנגבה, והפצעים רק שורפים והולכים. מחנק היום עולה בו, מתגבש לפקעת מרה התקועה בגרונו. כבכל יום, ייחל לבואו של הערב. אז יושב אבא וקורא עיתון. אמא, היא שקועה בספריה, או מול מקלט הטלויזיה. ענת אף היא. והוא איתם, שעות של חסד ? כל דבר ואיש במקומו מונח. והוא, גם הוא במקומו. ערב כעת, חשוכה המדשאה. אין סיבה להיות בחוץ. אין דבר מה הנדרש ממנו. כעת, משנגמר היום, לא משונה הדבר, שהוא אינו יוצא את ביתו. הערב הוא שקט. אך הלילה, גם הוא לא מאחר להגיע. והאוויר עומד. והחושך, כבד. והלילה הוא ללא תחתית. אודי סופר שלבים של אור. בחיבור עם הקיר המשותף לו ולחדרה של ענת פס האור נשבר בזווית חדה וחריקת מיטה מחרישה התרגשות חנוקה. אודי מתרומם וניגש אל החלון. האוויר עומד ובטנו צורבת ולו רק לא שרף עורפו לו רק הייתה פה הרוח מנשבת כמו במדשאה ואני גולה מן העולם הזה וחנוק ותחום ו-
מסיט את תריסי החלון, אודי נתלה על מסגרתו, מטה במאמץ את משקל גופו, ויוצא את הבית. מתנדנד כחולה ירח, הוא עושה דרכו למדשאה החשוכה.

"מה אתה עושה, לעזאזל"? שואלת ענת.
גדי ליד חלון חדרה, צופה החוצה. "אני חייב להתקרר קצת. הורג אותי החום הזה. תראי, תראי את אח שלך". הוא מחווה בראשו החוצה. ענת מכווצת גבות במבט שואל. אחר, משגדי אינו מביט בה, היא לובשת גופייה וקרבה אל החלון. בחוץ, על גבול אור פנס הרחוב, עומד אחיה, משמניו חשופים, מביט מעלה כסומא וידיו פרושות לצדדים. תחינה ניבטת מעיניו. "מה יש לו, לאח הזה שלך"? הוא שואל.
"זה לא עניינך", היא עונה.
"אחרי זה, אל תגידי שאני לא מתעניין". הוא מחייך כמנצח.
ענת מביטה בגיטרה הזנוחה בצד. במכונת הכתיבה הישנה שאבא תיקן לכבודה ליום הולדתה, ומאז מעלה אבק, עזובה אף היא. מביטה גם בפניו של גדי, וחשה בכל הדברים שכבר לא תוכל להיות.
"אודי, כשהוא היה קטן", היא אומרת, "אבל ממש קטן, היו רופאים שחשבו שהוא, אתה יודע, נו, קצת אוטיסט".
גדי מרים גבה, ומסתכל בדמות המשונה חגה במעגלים איטיים סביב עצמה. "אז הוא אוטיסט"?
"לא", מדגישה ענת, "לא. אבל הרופא שלו חשב שכן. אבא לא היה מוכן לקבל את זה, אז הוא הלך לעוד רופא, והשני אמר שלא. זה לא ממש עובד ככה, או שכן או שלא. זה מין רצף כזה. ואודי ? הוא בסדר, אבל..."
?"אני מבין", אומר גדי, ומעביר יד בשיערה הכתום, מפריד את הקצוות שנדבקו למצח המיוזע. "אנחנו נהיה בסדר", הוא לוחש באוזנה.

ובחוץ, הלילה עומד. הרוח אינה מנשבת. ודבר מה באודי נשבר.

גדי קבור תחת השמיכה, ערני עד כדי תסכול.
בזיעה השוטפת את גופו נמהל המיאוס בלאות. 'אני עם המקום הזה גמרתי', הוא מחליט בפעם המי יודע כמה. איזה מן אדם בוגר ישן בפוך באמצע הקיץ, מזיע כמו נבלה סרוחה, משום שלחברה שלו 'זה מרגיש יותר בטוח'. הלילה העמיק והלך וכעת, משעבר את נקודת האמצע, נקודת שיווי המשקל, נראה כי נפל דבר והוא נוטה ומאיץ בדרכו לפנות את מקומו לעולם הנורמאלי, ההגיוני. העולם הרגיל, בו אנשים רגילים מאכלסים את עולמו, ולא מיני יצורי לילה, דוגמת האח הקטן והמשונה הרואה לנכון לחשוף משמניו לאור הירח, ממלמל לעצמו. או אותה שכנה ממול, שדעתה קרסה עליה וקרעה שלושה שסעים רחבים להפליא בפרק ידה, אולם מקץ שלושה חודשים ראו אותה, גדי וענת, הולכת מלאת כוונה ונמרצת באמצע הלילה ומקיפה את הקיבוץ שוב ושוב, תוך שהיא שרה שירים עליזים ומקוטעים כאילו לא חישבה למות זה עתה. היה אז חורף וגשם נורא שטף את הקיבוץ וגדי עמד על יד החלון והביט בה וחשב שנכנס בה השד, ואז עוד ניסה לשכנע את ענת לקום ולצאת והאם באמת היה זה לפני זמן כה רב? האם כבר אז קבע לעצמו, 'אני עם המקום הזה גמרתי'?
הרעב המכרסם בו, אשר ברגיל נכנע לשינה זמן רב לפני שענת מתנמנמת, מתרוצץ כעת פראי ומשוחרר מכבליו ומתעלל בו. השינה המתוקה נטשה אותו כמו מאהבת שנואשה מתקוותיה כי ישתחרר למענה.
רחשים משונים עולים מחדרו של אחיה. מעניין מתי זחל זה בחזרה לחדרו. אילו שדים מונעים אותו מלישון בלילות. ואילו שדים אוחזים בגדי? חבורה נאה אנו, יצורי הלילה. זו, בעורקיה השסועים. זה, במשמניו החשופים. זאת, בקופסתה המסוגרת, תחת שמיכת החנק. ואני, שנכלאתי מרצוני בכל זה. אני עם המקום הזה גמרתי. עוד בטרם יעלה השחר, אני חוזר לעולם הנורמאלי.

בבוקר, גדי איננו.
צד המיטה בו שכב, בו שכבו, נקי ומסודר. ענת קמה אפופה ומשפשפת עיניה, אינה מעמיקה בדבר.
העייפות לא שחררה אחיזתה בה. האם אמר כי הוא נוסע לעיר הבוקר?
בדרכה למטבח היא ממלאה את כלי המים של שמיל. עיניה עייפות עדיין, והמסדרון הוא כתם מטושטש. מדדה לשירותים. הבטן כואבת. מתקינה עדשות. לבסוף, לוקחת קערה גדולה של דגנים בחלב ופונה אל הסלון. אודי יושב שם, על הריצפה, בוהה בטלוויזיה מקרוב מידי.
אמצע השבוע, היא חושבת לעצמה, ואני יושבת ורואה סרטים מצוירים עם אחי הקטן. החיים שלי לא הולכים לשום מקום. מנהג מעצבן לאחיה, לצפות באותם הסרטים שוב ושוב. כעת על המסך קפטן הוק יוצא אל הסיפון ומיסטר סמי מאחל לו בוקר טוב. 'ומה כל כך טוב הבוקר, מיסטר סמי?' מסנן הקפטן. אודי, בלחש, מסנכרן ציטוטים עם הסרט.
"אולי תעביר, גמד?" היא שואלת. אך הוא אינו עונה.
על השולחן הקטן שליד הספה, מסר לענת. מוסף הדרושים פתוח. עט סימון מוכנה לפעולה. מאוד מעודן, אמא, חושבת ענת ומסתכלת במיאוס בפתיתים שהפכו ספוגיים, צפים חסרי כיוון בקערת החלב.
'פספסתם את הרכבת, חברים', היא חושבת. שולה אותם אחד אחד, היא מקרבת אותם לפיו של החתול.

הבוקר עובר. גדי לא מתקשר. אל תהיי נקבה.

קערה ריקה. החתול שמיל מתלטף בין רגליה.
היא מרימה אותו ומצמידה ללחיה. "אתה עדיין רוצה אותי, נכון?", היא שואלת.
כעת על המסך, פיטר פן נלחם בקפטן והסרט קרב אל סיומו. 'תן לו בשיניים, קפטן!' קורא מר סמי.
"אימא הרשתה לך לא ללכת לבית הספר גם היום"?
- אין תגובה.
כבכל פעם, הקפטן לא נותן לו בשיניים. הוא מפסיד. הקרב הרי אבוד מראש. פיטר פן מכניע אותו ומוריד אותו על ברכיו לצהלת הילדים האבודים. והוא אף מקבל את כניעתו, אך לא מבלי שישפילו תחילה עד אפר. ערימת הילדים האבודים מצביעה, וצוחקת, ושרה שיר לועג. 'הוק הוא חמור ים חמור ים חמור ים'.
אודי קם ורץ בבכי לחדרו, וענת נאנחת. היא קמה, ומחליפה ערוץ.
"every fucking time", היא מסננת לעצמה.
עייפותה גוברת. ליל אמש נותן את אותותיו. מעבירה אצבעות בכוח על מצחה, בין הגבות. משפשפת את עיניה, אחר מעסה את עצמות לחייה בחוזקה ומושכת את עור הלחיים בעוצמה מטה.
ענת מביטה במסך. ענת מביטה בשעון. ענת, היא מביטה בטלפון. מעבירה אצבעות על כפתורי המספרים, מנסה לשכנע עצמה לא להתקשר. 'אנחנו נהיה בסדר', חוזרת הלחישה ומהדהדת בראשה. ספרה ראשונה. ועוד אחת. אל תהרסי. היא משתהה. דפיקה בדלת קוטעת את היסוסיה. תחושת הקלה מציפה אותה.

אך בקושי הספיקה לפתוח המנעול ואל הסלון פורצת הגברת גמלא.
לבושה ברישול, עיניה שקועות עמוק בתוך הארובות, שקים כהים מתחתיהן מעידים כאות קלון על מצבה. אינה מביטה לאחור, היא מתקדמת בהילוך עצבני ומהיר אל מרכז הסלון ושטף דיבור לחוץ כקיטור עושה דרכו ללא שליטה מפיה: "ענת ענת שלום אמא בבית? לא, חשבתי אולי מה נשמע מה נשמע, באמת אני אוהבת מה שעשיתם פה עם העיצוב מאוד ביתי כמו שביתי צריך להיות ענת מה שלומך".
"שלום אילנה", אומרת ענת בהיסוס, שולחת מבט מהיר לקצה המסדרון, משם הציץ לרגע ראשו של אודי. היא מושכת בכתפיה מול מבטו התוהה, אחר הוא מזהה את האישה ונעלם חזרה אל פנים המסדרון. בידה האחת מחזיקה אילנה זוג נעליים, קטנות בהרבה ממידתה ושרוכות. בידה השנייה שולפת חפיסת סיגריות מתיק הצד, מושכת סיגריה בשפתיה ומתחילה מחפשת אחר מצית.
"אסור לך לעשן כאן, אילנה", אומרת ענת.
-"כן, כן, זה נכון", אומרת גברת גמלא ולא מאיטה מחיפושיה אף לרגע, "לכולנו יש שדים מתחבאים לנו בין הצלעות, אומרים שאסור אז אסור לעשן זה לא טוב יש עונשים עונש עונש תרדוף את יודעת אני, אני לא ישנה הרבה בזמן האחרון את יודעת איך אני אז הולכת יוצאת לצעידות בלילה התעמלות היא כמוסה, כמוסה גדולה, ואני יוצאת אז לצעידות בלילה הקיבוץ, הוא נראה אחרת כשכל האנשים הרגילים ישנים ויש רוחות רעות בין השיחים מסתננות אז אני גם שרה בקול גדול שירים להרחיק את הרוחות ?"
היא ממשיכה ללהג והעייפות חוזרת ומכבידה את עפעפיה של ענת. מאז שקרה מה שקרה עם בעלה, כל כמה חודשים היא נראית כך, אילנה גמלא. לא ישנה, יוצאת להליכות משונות באמצע הלילה, שרה בקולי קולות ומרגיזה את כולם. ויש לה רעיונות משונים, לאילנה, על שדים ורוחות רעות, שענת לא אוהבת. סיגריה נדלקת וענת מעסה את רקותיה.
"קיוויתי שאימא בבית לשאול אולי היא ראתה, את יודעת היא לא מאלה שמסתכלים עלי כמו שאנשים מסתכלים אבל זה לא אשמתם יש דברים בגו וגם בחושך, מתוך חושך גדול דברים נראים אחרת, מטושטשים ואני ואת יודעות משהו על חושך אני ואת גם לך יש חושך בתוך הראש אבל את אחרת לא כמוני קצת שונה ומשונה ?", שמיל חומק בעצבנות בין רגליה של האישה וממהר אל המטבח, ?"חתול נאה אכן אכן, אני קוראת כעת בלילה, את יודעת, עד ששעת השדים חולפת, אני קוראת על חתולים, וגם על סוסים ופרות שיש לו שם באנגליה להריוט ו-"
-"אילנה", קוטעת אותה ענת בחדות, אחר מנסה לעדן את טון דיבורה, "בואי נתחיל מזה שתכבי את הסיגריה. בואי, שבי, אני אכין לך משהו לשתות"?
"ודאי ודאי, איזו גסות אני מתנצלת" היא משחררת את הסיגריה שתיפול אל רצפת הסלון ודורכת עליה נמרצות, אחר פונה ומתיישבת על הספה, רגלה האחת מטופפת במהירות שוב ושוב על הרצפה.
"אני רוצה ברנדי".
ענת נאנחת. "אין לנו אלכוהול בבית. אמצע הצהריים, אילנה. אני אכין לך קפה".
ענת פונה למטבח וכעבור דקה היא חוזרת לסלון, קפה בידה. אילנה חזרה להסתובב, בידה האחת סיגריה דולקת, בידה השנייה זוג הנעליים הקטנות.
"תודה ענתוש קפה זה טוב, לא בריא אבל החיים הם לא בריאים את יודעת", סיגריה שנייה נופלת לרצפה ובהושיטה יד לעבר כוס הקפה, שרוול נמשך לרגע מעלה, חושף שלוש צלקות מפחידות על פרק ידה השמאלית. ענת מתאמצת שלא להביט.
"אילנה, נסי להתרכז", היא אומרת, אוחזת בידה השנייה, "מה רצית מאימא שלי"?
אילנה מסתכלת סביבה כמחפשת דבר מה. "הבן שלכם, תמיד הוא היה משחק עם גילוש שלי, לפני שהיא עברה לגור עם אבנר".
זה לא נכון, יודעת ענת. גילוש שלה הייתה מתעללת באחיה יחד עם כול שאר המפלצות הקטנות.
"היא הייתה אצלי עכשיו, את יודעת? פעם ראשונה אחרי אז, שהשדים ברחו לי מבין הצלעות. ואני ככה, לא...", היסוס ראשון נרשם בפניה, "לא רציתי שהיא תראה אותי שוב ככה, עם החושך בפנים, אבל הוא זרם לי מבין האצבעות", היא פותחת אצבעות לרווחה, כמו להדגים משפט סתום לחלוטין, "אז לקחתי קצת תרופות. אני יודעת שאסור לי, אבל לקחתי. אני לא כל כך ישנה מאז".
ענת מהנהנת. אחרי ניסיון ההתאבדות הראשון שלה, הקיבוץ שלח אותה לפסיכיאטר במוסד ציבורי.
הוא לא עשה עבודה טובה, החליט שהיא לוקה בדיכאון ונתן לה תרופות נגד.
לו היה עושה את עבודתו בצורה מעמיקה יותר, היה מזהה את מה שקדם לניסיון ההתאבדות ? התקף שבעקבותיו נהרסו חייהם של אילנה ומשפחתה. בתוך חודשיים הספיקה לבזבז את כל החסכונות שנועדו לילדה, להרחיק ממנה את אבנר, בעלה, ולשכב עם כל מי שמוכן היה, לפני שמישהו הבין שמשהו נדפק אצלה באמת. כשהחלה מתרוצצת בלילות אימא של ענת סחבה אותה כמעט בכוח בחזרה לפסיכיאטר, שהבין כי איבחן אותה לא נכון, ואמר לה להפסיק מייד עם התרופות. בהפרעה שיש לה, סמים אנטי דיכאוניים גורמים לחולה להיראות... כמו אילנה. שטף הדיבור נמשך ונזרק למקומות שונים ומשונים, אך ענת לוקחת נשימה עמוקה ואוחזת שנית בידה של אילנה.
"אילנה, מה עם גילוש"?
בשנית, היא מסתכלת סביבה כמחפשת דבר מה. אחר, כבמקרה, מבטה מתקבע בנעליים שהיא מחזיקה בידה, והיא מרימה אותן לנגד עיניה. "גילוש נעלמה".
"נעלמה, אילנה? איבדת אותה"?
אילנה מצמידה את ארבעת אצבעות ידה השנייה לאגודל ומרימה את כף ידה כנגד מבטה של ענת. "נעלמה. פוף"! אומרת ופורשת את האצבעות הרחק זו מזו, עיניה נפתחות לרווחה. "כך, מתוך הנעליים".
"מה זאת אומרת, אילנה, את ראית אותה נעלמת"?
-"פוף! חשבתי, אולי אמא שלך ראתה אותה".
"אילנה, חכי רגע פה".
ענת ניגשת לטלפון, ומתקשרת לקב"ט הקיבוץ.
רפיק מגיע כעבור מחצית השעה וחפיסת הסיגריות, למרות שהוא גר במרחק כמה בתים במורד השביל.
נעמד בפתח ? איש גדול, כתמי זיעה תחת בית שחיו וסיגר גדול בין שפתיו.
"הו", הוא אומר בשעשוע מעושה, "צהריים טובים, הגברת גמלא".
ענת מסתכלת בו ותחושת גועל מציפה אותה. הקב"ט המזדקן היה מהראשונים שלא היססו לקבל בברכה את אילנה למיטתם כשזו החלה מתפרקת. נראה היה כי הנושא לא הטריד אותו כלל. להיפך.
"כבה את הסיגר בבקשה", היא אומרת בקרירות.
האיש הגדול מסתכל על עשרת הבדלים המעטרים את מרגלות הספה.
"את צוחקת, כן"? הבעתה של ענת לא משתנה. הוא נאנח וזונח את הסיגר בדלת.
"מה הבעיה", הוא קובע יותר מאשר שואל.
"הבת של אילנה, גילה. היא נעלמה".
האיש מגרד במצחו. "חשבתי שהיא עם אבנר בימינו".
"היא באה לביקור"!, מכריזה אילנה בקול מרומם.
"אז מה, חיפשתן מסביב"?
הבעתה של ענת עדיין לא משתנה. "אתה לא מבין. היא נעלמה. לא ברחה, נעלמה".
רפיק מהנהן בכובד ראש, ואילנה חוזרת לחוג סביב עצמה בסלון. רוכן לעבר ענת כממתיק סוד, הוא שואל: "שוב הסתובב לה הבורג"?
"אני חושבת שאתה צריך להיות מודאג ברצינות".
"תסתכלי עליה, מותק, היא מחורפנת לגמרי".
"היא בי פולארית, לא סכיזופרנית".
"אפשר לחשוב. מה ההבדל"?
- "אין הזיות. אם האישה אומרת שהבת שלה נעלמה, קצין ביטחון, הבת שלה נעלמה".
לרגע נראה שמעטפת ההומור של האיש נסדקת.
"בואי, אילנה", הוא קם ואומר, "תמצאי לי את הטלפון של אבנר, נתקשר אליו לראות אם הוא יודע משהו".
הם נעמדים בפתח והוא מביט בענת ארוכות, עיניו סוקרות את דמותה לאט ובנוחות מופגנת.
"את רוצה לבוא לעזור בחיפושים, מותק"?
ענת חשה מסונוורת מבוהק המדרכה מאחוריהם ומועקה עולה בה.
"אתה יודע שאני לא יוצאת מהבית".
הוא מחייך לעצמו, כאילו ניצח בתחרות עלבונות.
"נכון. איך שכחתי. תמסרי ד"ש לאמא שלך ממני, הא? היא משהו, האמא הזאתי שלך".
ענת טורקת את הדלת וסובבת על מקומה. אידיוט.
בהחלטיות היא מרימה את הטלפון ומחייגת לגדי. אין תשובה.

היום חולף. אמא חוזרת.
"אודי בחדר", מדווחת ענת, "הוא לא הלך לבית הספר".
אמא מניחה את התיק על כיסא במטבח. מהנהנת. ענת לא מצליחה להבין אם ידעה. מילא.
"הילדה של אילנה גמלא נעלמה". הנהון נוסף.
אני לא מחבבת את אמא שלי, חושבת ענת. פעם, העציב אותה הדבר. כעת, זה פשוט... מעייף.
היא חשה מרוקנת מאנרגיות, עיניה נעצמות מעצמן. שנת ליל אמש, משונה הייתה. עמוקה וכבדה כמו נתלשה ענת למימד אחר שהשיבה ממנו גבתה מחיר מגופה. על אף השעה המוקדמת, היא מרימה את שמיל על ידיה, ונכנסת למיטה. אך השינה, יצור חמקמק היא. אך נדמה היה כי הנה היא אופפת את ענת בליטוף משקיט, ופתאום איזה מיתר פנימי מרעיד בה. גורם לה, לשינה, שתחליק בבהלה חזרה אל המחשכים העמוקים. נראה כי מחשבתה נפרדת מגופה הקבור תחת שמיכה כבדה, נעה לכל עבר במחול טירוף תזזיתי כמו אילנה. חשה את שרירי פניה עייפים עד כדי כאב כמעט, אך היא אינה יכולה להאט.
הוא ליטף וגם אמר ? 'אנחנו נהיה בסדר'.
ואילנה, היא אמרה ? 'מתוך חושך גדול הדברים נראים אחרת'.
ואמא לא אמרה דבר.
גם אודי לא. לפעמים נדמה כי לעולם איננו מדבר. נסוג לעולמו הפנימי, כמו אחת מיצירותיו הוא מתקפל שוב ושוב כלפי פנים, מנסה להצטמצם, לא להיות מורגש. לא להיות.
מתרחקת עוד ועוד מגופה, מחשבתה מתחילה להתעופף בחדר כמו פיטר פן בחדרה של ונדי. חדרה ניתק מחץ הזמן, וקול דממת ריק מהדהד באוזניה. מתוך השקט האינסופי מחוגי השעון נחבטים שוב ושוב כנגד קיר אינו נראה, מאבדים עצמם לדעת במקצב מחול הטירוף הנצחי. הלילה מעמיק. הבוקר הולך ומתרחק ממנה. אותו מיתר פנימי פוקע וענת מתיישבת בבהלה במקומה. תחושה לא מוסברת מביאה אותה לקום ממיטתה ולהביט מהחלון. בחוץ, על גבול החשיכה, עומד אחיה דומם, ידיו שמוטות. עיניו בוהות בחלל, לעבר החשיכה. מה אתה מחפש שם, גמד? אילו תשובות מתגנבות בחשיכה, חומקות ומהטלות בך? אילו שאלות מסתובבות בראש הזה שלך. מה לך, שאינך יודע מנוח. חרש, אף שמרוחק הוא, היא פונה ויוצאת את חדרה. בשקט, מתגנבת לחדרו של אודי. מסתכלת סביבה בחשיכה, לא ברור לה מה מעשיה, או אחר מה היא מחפשת. חוסר המנוחה האוחז בה שולח אותה אל מדף היצירות. שם, בין הדגמים המוכרים, עומד מיצג חדש. מנורת רחוב בודדת, עליה נשען אדם-פאון משולב ידיים, בידו האחת מטריה קטנה. ביד אומן עיצב אודי את רגליו בכיפוף קל, כפותיהן פרסות כשל עז. עצי מחט נוספו סביבו, שונים בגודלם זה מזה. מתוך חום הקיץ הנורא יכולה ענת ממש לחוש ברוח החורף הנצחי סוערת בין ענפי העצים, מנשבת בעוצמה. זהו העתק של ציור העטיפה על ההוצאה המיושנת של 'האריה, המכשפה וארון הבגדים'. מעולם לא הבינה את המשיכה של ספרי ילדים אנגלים. האווירה בהם תמיד זרה ועוינת, אופפת ילדים תועים ואבודים. ואכן, לצד הדמות ופנס הרחוב, הנה הילדה פוסעת, מחבקת את גופה עטוי השמלה הקלה, מרכינה ראשה כנגד הרוח העזה. איך, לעזאזל, הוא מעצב את כל הפרטים הקטנים האלה, שואלת עצמה ענת, רוכנת כמהופנטת לעבר הדמות בחשיכה. הילדה נראית מפוחדת, אבודה וקפואה, כמי שתעתה לארץ לא לה. ראשה שפוף, גופה כפוף וכפות רגליה יחפות, כמי שנתלשה מתוך נעליה.

הבוקר מגיע, מקדים את השינה.
השחר הוא זמן שמחוץ לזמן, בו עולמה הצר של ענת מתעצב. כה קטן הוא, כה לאט הוא סובב, עד כי ניתן כמעט לשמוע את חריקות ציר המרכז. לא שבה השינה מבין המחשכים. רחש מטריד, מאותם רחשי לילה לא מוסברים, נדמה כי עלה מחדרו של אודי, והדבר טרד את מנוחתה. כעת קולות אחרים, הגיוניים, מבליחים מתוך השקט הפעלתני של הלילה. קומקום רותח. פסיעות רגליים, כבדות וקלות. אמא ואבא במטבח. סכום וצלחות פוגשים כיור ושטף מים זריז. שמיל מיילל, דורש את שלו. רגליים כבדות נעות לאורך הסלון, דלת נפתחת ונטרקת. לא החליפו מילים ביניהם. אנחה כבדה. כעבור רגעים, עוזבת גם אמא. לבסוף, צעד כבד. חריקת ספה. טלוויזיה נדלקת.
'נהיה בסדר', הוא לחש.
אולי יש לו מישהי אחרת, דוקרת מחשבה בראשה. ענת מתרגזת על עצמה. אך עמוק בפנים, קצת מקווה. דבר כזה, הוא מפשט דברים. משונה, כיצד חלק ממנה כמו מכריז עצמאות, מתריס כנגד רצונותיה, מחפש להרוס את אשר היא כה מתאמצת לשמר. מנגינת נושא מוכרת עולה מן הסלון. אם הוא רואה את הסרט הזה עוד פעם אחת... לפעמים, אני יכולה פשוט לחנוק את הילד הזה, היא חושבת. אך מחשבותיה חוזרות לגדי. לפעם הראשונה שהגיע לבקרה בקיבוץ ומשם נסעו על האופנוע. מי זוכר לאן נסעו. איך היה יודע, כמו בחוש, להרעיד מיתרים בתוכה. איך שתק כשהלך עולמה והצטמצם. לא אמר דבר כשהיא עצמה חשה כמצטמקת מול עיניו. אולי עדיף כך. יחדל מלהתקשר וזהו. גוררת עצמה למקלחת, גוער באוזניה פיטר פן. 'בנות מדברות הרבה', וונדי מסכימה עימו: 'כן, בנות מדברות הרבה', וממשיכה לתפור את צילו בחזרה לרגליו. המים הרותחים מעלים אודם בעורה ומחליקים את שיערה וגורמים לה להיראות כפי שהיא הכי אוהבת: שונה ככל האפשר מאמה. מדדה לשירותים. הבטן כואבת. מתקינה עדשות. לבסוף, לוקחת קערה גדולה של דגנים בחלב, ופונה אל הסלון. אודי יושב שם, על הרצפה, בוהה בטלוויזיה מקרוב מידי. יום חדש. חזרתיות בטוחה, מייאשת. הקפטן יוצא אל הסיפון.
באמת, מה כל כך טוב הבוקר, מיסטר סמי?

צלצול בדלת. אודי נעלם במהירות לחדרו. בפתח עומד רפיק, חיוור ומהוסס.
"מה, לעזאזל, קרה לך"? שואלת ענת. אך הוא רק מביט לצדדים, מועך שארית סיגר כבוי תחת רגלו.
"הבת של אילנה"? שואלת.
הוא מביט בה ברצינות ומניד לשלילה. "לא יודעים מה איתה. חיפשנו כל הלילה. אבנר פה עכשיו, ואני..."
"אתה מחפש איפה לקבור את עצמך". האיש מהנהן וענת פותחת את הדלת, מאפשרת לו להיכנס.
"אפשר קפה, מותק"? הוא שואל, וכמעט נרתע מהמבט שהיא מחזירה לו.
"ענת. לא מותק. ענת", הוא ממלמל בטון מתנצל.
הקומקום רותח. ענת כמעט נרדמת בעוד היא מוזגת את המים הרותחים לכוס. מבעד לראייתה המטושטשת כדור הסוכרזית נורה מעלה בתסיסה, מתמוסס ונעלם. תחושת הזדהות ממלאת אותה. מערבבת בחלב, היא חושבת ? יותר מידי קפה. יותר מידי חלב. יותר מידי אנשים כאלה. לא פלא שהבטן הורגת אותי.
בסלון, רפיק יושב ופניו קבורות בכפות ידיו הגדולות והמלוכלכות.
"זה דבר נורא", הוא אומר, "שילד יעלם לך ככה". הוא לוקח את כוס הקפה. "אבנר הגיע, עצבים כולו. הוא אמר לי כמה דברים, ואני ככה עניתי לו...", הוא נאנח, "לא הייתי צריך לענות לו ככה".
"מה שלא היית צריך לעשות", אומרת ענת, "זה לדפוק את אשתו".
האיש מהנהן בהסכמה, אינו נעלב.
"זה נכון. לא ידעתי מה עובר עליה, אבל זה לא תירוץ. אני רק אשב פה כמה דקות, עד שהוא ילך. גם ככה זה כבר לא בידיים שלי. אני רק עובר בקיבוץ, לראות אם יש פה איזה רכב שלא של מישהו מפה, או משהו כזה".
ענת לוגמת מהקפה ארוכות, המים הרותחים מעלים כוויות בלשונה, אך היא מתעלמת. העייפות גורמת לה לחוש מנותקת מגופה. נדמה שתחושת הכוויה הקלה משיבה אותה למציאות.
"למה עשית את זה, אם ככה"?
הוא מביט בה במבט שואל.
-"אילנה. למה עשית את זה"?
גבותיו מורמות ומבטו מוסט הצידה, והוא נראה כאילו הוא מחפש את התשובה במקום כלשהו בתוכו.
נראה שהעייפות מוציאה משניהם כנות לא אופיינית.
"אני לא ממש יודע, ענת. אולי אין ממש סיבה. למה את לא יוצאת מהבית"?
היא מושכת בכתפיה.
הוא אומר, "לכולנו יש איזה משהו כזה, את יודעת? ז'תאומרת...", הוא נאנח, "לא יודע. לא באמת יש לי משהו חכם להגיד".
הם יושבים בשתיקה זמן מה. לבסוף הוא קם ומתקדם בכבדות אל דלת הכניסה.
"תודה על הקפה, מותק. רק, כבר עברתי פה, רציתי לשאול אולי אתם יודעים למי שייך האופנוע שקשור פה לעמוד. הוא לא של השכנים".
ענת נעמדת בפתח, ובבת אחת אוזל כל הדם מפניה. הדלת הפתוחה כלפי חוץ מונעת אותה מלראות את האופנוע המוכר. היא מביטה בקו המרצפות הנקטע ברצפת העץ של הכניסה. אם רק תוכל לשכנע עצמה להוציא רגל אחת אל הכניסה, לשלוח מבטה רק לרגע. היא חשה מסונוורת מבוהק המדרכה בחוץ ומועקה עולה בה, אוחזת בגרונה בעוצמה חסרת פשרות. זיעה קרה מכסה את מצחה בין רגע, וקולה רועד.
"לא, לא. אני... אני לא יודעת".
רפיק נפרד לשלום, והיא סוגרת את הדלת ביד רועדת.

הטלפון מצלצל. אבא של גדי.
"מה זאת אומרת, הוא לא עונה לטלפון?", היא שואלת, "לא, הוא יצא אתמול בבוקר, לפני שקמתי. הנחתי שחזר אליכם, לעיר". דאגה מציפה אותה. "כן, אנסה גם אני. אל תדאגו. כן. ... כן. -...ברגע שאשמע ממנו". ברעד היא עושה את דרכה לחדרה, ומסיטה את סדין מיטתה. תחת המיטה, בין נעליים זנוחות ותיק טיולים מעלה אבק, מונחת קסדת אופנועו של גדי, כמו מעולם לא עזב את חדרה.

אחר הצהריים מגיע, ובמדשאת הקיבוץ מתאספת ערימת הילדים.
ענת עודנה יושבת ליד הטלפון, מחכה ? למה? העייפות פורמת את חוטי ההיגיון של מחשבתה. התשישות מפרידה תפרים של מציאות. העולם מאבד מחדותו והיא, במעין הכרה קרה, מרחפת מעל חושיה המנומנמים, כרוח רפאים על פני האדמה. גופה כמו קבור תחת שמיכת הפוך הכבדה, עורה חש מורדם ומעובה. מתוך הריקנות המתרחבת שבראשה, מחוגי השעון ? מגוחך איך רק מתוך עייפות גדולה תשים ליבה אליהם ? הולמים הם במקצב תופי מלחמה, מתגברים והולכים. אותו מיתר פנימי חוזר ומרעיד, קול תהודתו מחריש את המולת הילדים בחוץ. כה קטן הוא עולמה, כה לאט הוא סובב, עד כי ניתן כמעט לשמוע את חריקות ציר המרכז. תחושת הסיבוב מעלה בה בחילה. ענת רוצה לרדת. הערנות הקרה משלימה סיבוב, מייצבת עצמה במקומה המתאים, אז קול מחוגי השעון משמיע קליק חזק ונעצר, כמו דסקית חוגת כספת אשר הושמה במקומה המדויק. היגיון הוא נחלתם של הישנים. כאן, בחדר הזה, בפינה בה היא יושבת, מכווצת בעולמה המסוגר, הערנות התלושה הזו היא נקודת השקה עם עולמה של אילנה, הצועדת בלילות. המתריסה כנגד השינה. עולם של שדים ורוחות וביעותי לילה. עולמם של הישנים, על קנה רצוץ שעון הוא ? נטול מאדם את בהירות מחשבתו והנה חוקי הטבע מתקפלים מול עיניו כקיפולי נייר. טבע האדם משתנה. ומתוך חושך גדול הדברים נראים אחרת. מתוך חום הלילה הנורא עולים יצורי בלי שם. מכשפות חגות במעגל על מטאטא, נועצות עיניים רושפות בישנים. רוחות רעות בין השיחים מסתננות, מחליקות בין בתי הקיבוץ, מעבירות לשון לחה על חלונות חדרי הילדים.
ואחיה, על גבול האור עומד, חשוף, כמגדלור. מה אתה מחפש שם, גמד? אילו תשובות מתגנבות בחשיכה, חומקות ומהטלות בך? את נשמתו פותח. מייחל לרוחות שתבאנה לצנן את נפשו ומבקש להיות להן לבית ולמשכן. בעולם הזר והחשוך הזה היא חשה אבודה, ממש כמו הילדה הפוסעת בחורף הנצחי השורר על המדף שבחדרו של אחיה.
'אנחנו נהיה בסדר', הוא לחש ונעלם. החליק אל המצולות כמו השינה האובדת.
עיניו של הפאון מבליחות בעיני רוחה. היא קמה, ופוסעת בחשש אך בהחלטיות לחדרה של אחיה. מן הסלון, מרעימה הטלוויזיה בקולה. בחוץ משתוללים הילדים. נכנסת לחדרו, היא ניגשת ביראה למדף וחשה בהלמות ליבה מתגברות. מישירה מבט באומץ אל המיצג החדש, היא מביטה אל הפאון השעון על מנורת הרחוב. כעת, באור יום ועם עדשות מותקנות לעיניה, ברור הדבר. דמותו מפוחדת, נצמדת לפנס הרחוב כמו הייתה אי יחיד של אור בחורף האינסופי, הבעה רדופה לפניו כחושש לראות את המכשפה הלבנה מבליחה בכל רגע מבין צללי הלילה הכבדים. מייחל, כמו הילדה הרועדת הפוסעת יחפה בשלג לקראתו, לשוב אל העולם האמיתי. כעת לא ניתן לטעות בדבר. מעשה כישוף על נייר, פניו של הפאון הם פניו של גדי שלה.

לילה.
שמיל מיילל בעצבנות, מנסה לחמוק מבין ידיה של ענת. לא שמה לב כי הכאיבה לו בליטופיה העצבניים. בוהה בחשיכת חדרה מן המיטה, העייפות גורמת לעיניה שתאבדנה מיקוד, מעצבת את החשיכה לכדי דמויות אשר אינן שם. טירוף. הרי זה טירוף. אך שם על המדף, מעשה כישוף ? זהו גדי. אין ספק בכך. והילדה היחפה, הרי זו בתה של אילנה. מעבירה אצבעות בכוח על מצחה, בין הגבות. משפשפת את עיניה, אחר מעסה את עצמות לחייה בחוזקה ומושכת את עור הלחיים בעוצמה מטה. טירוף. מי יודע, אילו תשובות אפלות דלה אחיה מן החשיכה. ילדים יודעים להיות כאלה מפלצות. אף ניסתה לומר דבר מה לאמא, אך גמגמה, כשלה בלשונה. שפשפה עיניה בלאות. אמה הנהנה בשקט, וענת לא הבינה אם הקשיבה או לאו. מילא. היא מביטה בחתול, שמחזיר לה מבט שואל. מילא. קמה, ענת ניגשת אל חלון חדרה. החתול מיילל בעצבנות ניכרת. בחוץ, במדשאה, על גבול אור הפנס, עומדת דמות בודדה ומביטה בחשיכה. ענת מתרגזת. הילדה של אילנה באמת נעלמה. גדי באמת נעלם. את לא יכולה להתחבא מהעולם.
"בוא איתי, שמיל" היא לוחשת, ונושקת לפרוותו. אחר מעבירה רגל מעבר לעדן החלון, ופוסעת אל תוך הלילה.

אוויר הלילה מנער אותה והצורך לפסוע יחפה בין החשופיות ממקד את מחשבתה. אבן השביל המחוספסת והחמה נעימה למגע כפות רגליה, ותחושת הדשא המעקצץ כמעט זרה לה אחרי זמן כה רב. כה ממוקדת בתחושותיה היא, עד שאינה נותנת דעתה לדמות העומדת במדשאה ממש עד הגיעה אליה.
"אבנר? מה אתה עושה כאן"?
האיש נבהל לרגע, אחר מברך אותה לשלום בהיסח הדעת.
"ראיתי תנועה בין השיחים, חשבתי אולי... אני עוד מחכה שהיא תצא מאיזה מחבוא, את יודעת"?
ענת אינה עונה. הם עומדים כך בדממה לזמן מה, על גבול האור ופניהם אל העלטה.
"אין ירח הלילה", הוא אומר לבסוף, "אני מקווה שזה יגרום לה לחזור. היא עדיין מפחדת מהחושך, אפילו בגילה. היית מאמינה"?
ענת מהנהנת. "לפעמים, גם אני עדיין מפחדת".
- "כן", הוא מחייך במרירות, "גם אני".
שמיל מיילל בעצבנות, וענת מוחה זיעה ממצחה.
"מה לא הייתי נותנת בשביל איזה משב רוח קטן", היא אומרת, כמעט לעצמה.
האיש צועד צעד אחד לתוך החשיכה, עומד על קצות אצבעותיו לרגע, כמנסה לזהות דבר מה בין השיחים. "פעם ניסיתי לשכנע את אילנה לוותר על הצעדות הליליות המוטרפות האלה שלה, לקחת כדורי שינה. זה אחד הטיפולים שמנסים כשהליתיום לא... בכל מקרה, היא סירבה בכל תוקף, נהייתה ממש... זועמת. הפחידה את גילוש עד מוות". הוא חוזר אל האור, נאנח. "תוך כדי התקף הזעם הזה שלה, היא אמרה לי שהיא לא יכולה לישון, כי הרוח הפסיקה לנשב פה בלילה. תהרגי אותי למה דווקא המשפט הזה, מכל השטויות שהיא פולטת, נכנס לי לראש. אבל זה נכון. אני לא זוכר פעם אחת מאז, שיצאתי בלילה החוצה והרגשתי במשב רוח".
השתיקה חוזרת.
"אז מה עשית"? שואלת ענת לבסוף, מביטה לאחור אל עבר ביתה, שם מבליח אור מחדרה של אחיה.
אבנר נעמד על ידה, מעביר ליטוף על ראשו של החתול. "נתתי לה לצאת. אמרתי לה שתעשה מה שהיא צריכה לעשות כדי שתוכל לחזור ולישון בלילה".
וענת מהנהנת. מה שצריך לעשות, צריך לעשות.

מתוך חדרו של אודי, ניתן לשמוע את רחש הנייר המתקפל תחת ידיו.
האור דולק, מאיר את החדר באור לבן ומשונה לשעת לילה זו. אודי, בגבו אליה, רכון מעל שולחנו ואינו מגיב לכניסתה.
"אודי, אני דואגת", היא קובעת, מנסה לשוות רכות לקולה. אך זה רועד, מסגיר עייפות ונפש מרוטה. "גדי, הוא נעלם. וגם הילדה של משפחת גמלא. ושם, על המדף" ? היא עוצרת בעצמה. כה מגוחך נשמע הדבר. עייפה. עייפה מדי. החתול מגרגר בחוסר מנוחה.
"אתה קבור בעצמך לחלוטין ביומיים האחרונים. מאז... ואני רואה אותך בלילה, במדשאה. מה אתה עושה שם בחושך? זה מפחיד. ואתה נסוג לתוך עצמך ו-"
- אודי אינו מגיב.
רחש הנייר המתקפל אינו מאט אף לרגע. ידיו עובדות מאליהן, כמו שולטת בהן נוכחות זרה. הרחש עולה ומתגבר וכמו בוקע מתוך בטנו של אודי. עיניה המעורפלות של ענת מדמות לראות עשן עולה מן הפצעים שעל עורפו. הכעס גואה בה. היא ניגשת אליו ומפנה את כתפו בכוח. עיניים ריקות, נטולות אישון, בוהות דרכה. על אף ראשו המסובב, ידיו ממשיכות לעבוד מאליהן במהירות ובדייקנות על הנייר המתקפל בתוך עצמו. האימה גורמת לה שתזנק אחור, והעיניים החלולות חוזרות בתנועה אלימה ומהירה כהצלף שוט לבהות בחלל לפנים. שמיל שורט בבשרה, מנסה להימלט מבין זרועותיה החונקות.
קול רחש הנייר הולך, וגובר, ומתעצם בקרשנדו מחריש אוזניים, עד כי ענת מרגישה את קול הבאס מרעיד את יסודות נשמתה. פתאום, בבת אחת, ידיו נעצרות תוך דפיקה חדה על השולחן, אחר מניחות לצידו בעדינות את יציר כפיהן. חתול קטן. שמיל נעלם מבין זרועותיה כמו בלע אותו האוויר עצמו. הידיים השמנות נשלחות בתזזיתיות לנייר נוסף, חדש, וענת בורחת בזעקה מן החדר. מדדה במסדרון, מפלסת דרכה בחשיכה, היא משפשפת את עיניה בחוזקה, מעסה את לחייה ושרירי הפנים. חייבת להתעורר. ? זה לא באמת קרה -. כל כך עייפה. ?זה-לא-באמת-קרה -. מוצאת את עצמה מעל כיור חדר האמבט החשוך, היא מביטה בדמותה המטושטשת במראה ומנסה נואשות להיאחז בתווי הפנים המוכרים, המציאותיים. מעבירה אצבעות על מצחה, בין הגבות. משפשפת את עיניה בחוזקה, אחר מעסה את עצמות לחייה בחוזקה ומושכת את עור הלחיים בעוצמה מטה.
קול קריעת נייר נשמע מקו הלחיים וענת, מופתעת, מנסה לזהות את פניה במראה. נדמה כי האפלה מתבהרת ותחושת פליאה רגעית ממלאה אותה. 'אם כך, זהו הדבר', היא חושבת, ואז הכל חדל.

בוקר.
על מדשאת הקיבוץ ערימה של ילדים. צחוק גואה ופה ושם מפלחת קללה גסה את חלל האוויר, כדרכם של ילדים. אודי לוקח נייר ארוך-ארוך ומקפל אותו שוב ושוב ושוב, בדיוק ברוחב הנכון. אחר, נוטל מספריים ומתחיל לגזור בדייקנות וסבלנות מן הצד הפתוח של הקפלים. רגל. ויד. וצוואר. אחר קורע בעדינות את הקצוות המיותרים. אוחז את הצורה משני כפליה החיצוניים, הוא פורש את הנייר. ההמולה בחוץ נקטעת באחת.
שרשרת של ילדים אוחז אודי, מחזיקים זה בידו של זה. וכעת, גם את ידיו מחזיקים הם.
"אהיה לי אני למלך של ערימות", הוא לוחש לעצמו בעוד הם מתחילים לנוע בריקוד איטי במעגל.



* הערה ? הפרעה בי פולארית בהחלט מאפשרת הזיות, אך למיטב הבנתי הדבר אינו שכיח, ונפוץ בעיקר במקרים הקשים ביותר ו\או עקב מחסור שינה חמור במיוחד.



נושא נכתב על ידי נשלח
  אנו, יצורי הלילה איל 03:31 28/06/2009
  Re: אנו, יצורי הלילה ענבר 07:48 04/07/2009


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.