בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
וואו, אני מרגיש מתלהב, לפרסם שני סיפורים ברצף...
נכתב ע''י: הפוני המקפץ (IP Logged)
תאריך: 09:03 16/02/2009

טוב זה סיפור שאני כתבתי, שאם יורשה לנחתום להעיד על עיסתו, אני מאמין שהוא טוב מאוד. הוא לא פורסם בשום מקום עד עכשיו, ואתם הקוראים הראשונים של הסיפור. הוא אורך 4871 מילים, ובגלל שהוא יותר מדי ארוך (10 עמודי וורד), הוא יחולק לשני חלקים. וכן, הדמות של קייטי מבוססת על קייט בלאנשט בכל רמ"ח איבריה. מה לעשות, אני אוהב את האישה הזאת :)

[center][b][u]דירה מספר 8 - חלק ראשון [/u][/b][/center]

. בעיר תל אביב יש שכונה בשם שכונת מגל. שכונת מגל שוכנת במערב תל אביב, והיא הוקמה בשנת 1916 על ידי מרדכי אונטרלב. בשכונה מגל ששוכנת במערב תל אביב יש רחוב ושמו רחוב "העלייה". ברחוב "העלייה" שוכנים חמישה בתי דירות ובית פרטי אחד. בבית הדירות השלישי שברחוב העלייה, בדירה מספר 8, גר מפקד בריטי בשם ג'ק נוטרדאם. הוא גר שם עם אישתו, אלגרה נוטרדאם ושני בניו, וולטר וג'וזף נוטרדאם.יום אחד, בשנת 1940, ביקש ג'ק נוטרדאם עזרה מהדיירת שגרה בבית הפרטי שבהמשך הרחוב. על בקשת העזרה הזאת אספר בהמשך.

אחרי שיונתן נפרד מריקי, היו לו שתי בעיות. כמובן, הבעיה הראשונה הייתה החמורה ביותר לדעתו של יונתן, למרות שהיא השתפרה אחרי שבועיים: איך הוא יתגבר על ריקי? הבעיה השנייה של יונתן הייתה, ובכן, למצוא דירה. כשריקי ויונתן יצאו הם החליטו לעבור לגור יחד, ויונתן עבר לגור אצל ריקי. אחרי שהם נפרדו, ריקי זרקה את יונתן מהבית שלה. קשה לחשוב על עסקי הנדל"ן של החבר לשעבר שלך בזמן שאת רוצה לירות עליו 15 קטיושות.

למזלו של יונתן, ידידתו אחינועם נתנה לו מקום בביתה. טוב, לקרוא לו מקום תהיה הגזמה פרועה: היא סידרה, ניקתה ופינתה ליונתן מקום בתוך הבוידם שלה. כך יצא שיונתן ישן בין פוסטרים של בוב דילן ושהוא ישן [b]על[/b] ערימת תקליטים של בוב דילן. עד כמה שזה מפתה לישון כשהדבר האחרון שאתה רואה זה את בוב דילן מסתכל עליך בחיוך מלא שיניים, כל בוקר חיפש יונתן דירות. וכולן היו גרועות.

הכול התחיל מפיצוץ. דירה 13 בבית הדירות מספר חמש שברחוב העלייה שבשכונת מגל שבמערב העיר תל אביב התפוצצה כשגלעד כעבה, בנה של מלכה כעבה, דיירת הבית, בא לבקר מהצבא. הוא דיבר ובטעות נפלט לו כדור שפגע בצינור הגז של הבית, והבית התפוצץ. מלכה, גלעד והכלב של מלכה, מאג, נפלו לדירה מלמטה, של מר ג'וקובסקי, איש זקן ונרגן שכל ארבעת נשותיו מתו 26 חודשים אחרי ירח הדבש שלהם.

ואת כל זה בא צוות העיתון ידיעות אחרונות לסקר. יונתן, צלם ידיעות אחרונות, הגיע לשם. העורך שלו הרים את השפופרת של הטלפון שלו במשרד ואמר לו
"גרליך, בוא לשכונת מגל רחוב העלייה, בית התפוצץ".

יונתן גרליך לקח את המצלמה שלו והתניע את המכונית.

בהגיעו אל שכונת מגל הוא הרגיש כאילו כרגע היגר לארץ אחרת: כנראה בגלל שהבריטים בנו את הבניינים האלה, הם נראו כאילו העתיקו בניינים רגילים מאוקספורד למערב תל אביב. מן הסתם, התחושה הזאת השתנתה כשהוא הגיע ונאלץ לצלם, לצערו, אישה מובלת לאמבולנס. הוא הרגיש רע כשנאלץ לצלם את זה: אחרי הכול, הוא לא חשב שהוא יתקל בכזה עצב כשהוא יצטרך לצלם שריפה רגילה.

ליונתן היו במצלמה 20 תמונות של התענוג. הפלאפון שלו צלצל. זה היה אבי טוכטר, שכנראה הוא הכתב של העניין.
"גרליך, איפה אתה?"
"בהריסות ביתה של מלכה כעבה. איפה אתה?"
"כנ"ל. אבל איפה אתה?"
הוא כנראה האיש בחולצה השחורה והג'ינס הקרועים שמדבר בפלאפון ליד האמבולנס.
"הנה אתה. היי!" אמר יונתן כשנופף לאבי. יונתן ניתק ורץ אליו בריצה קלה.

"הופ, הופ, הופ, עצור. כלב טוב." הנחה אבי ליונתן. "אז אתה פה כדי לצלם את הסבל האנושי, הא?"
"אם יש משהו שאני שונא בעבודה שלי," התלונן יונתן, "זה שאני נאלץ לראות אנשים שניות אחרי שהם איבדו את הבן שלהם ועוד לדחוף להם מצלמה לפרצוף. אני מתעב את עצמי."
"אם זה לא היה כל כך מצחיק זה היה עצוב. בכל מקרה, יש משהו מעניין שאני רוצה שתראה," אמר אבי.
"מה?" שאל יונתן.
"רבקה טט, האישה שדיווחה למשטרה על כל הצ'לבלה הזה, היא בת 100."
"אני מתקשה להבין מה הבעיה." אמר יונתן. כמובן, הוא לא מופתע מזה שיש אישה בת 100 ? למרות שהאנשים שצריכים לחשוש כשאומרים להם "עד 120" שהוא פגש בדרך כלל היו בבית אבות, ולא בדירה בתל אביב ? והוא לא מופתע מזה שהיא דיווחה זאת למשטרה.
"תסתכל עליה."
מולם עמדה אישה שנראית מקסימום בת 70, לבושה בבגדי מעצבים, מאופרת במדויק עם תספורת מעוצבת להפליא.

"היא בת 100?!" תמה יונתן. הוא ראה אותה לפני אבי, אבל הוא חשב שהיא בערך בת 63, לא יותר.
"כן."
"וואו."

בזמן שיונתן התניע את האוטו לכיוון המערכת, הוא ראה משהו מעניין לא פחות: שלט שאומר שיש דירה פנויה. לא רחוק מפה, בבניין מספר 3, יש דירה שמוצעת למכירה. יונתן תלש את הספח ונסע למערכת.

"הלו? כן, התקשרתי בנוגע לדירה. כן, היא פנויה? יופי. טוב, אז מתי אני יכול להפגש איתך? לא, זה מספיק טוב לי. תודה. ביי ביי."

ביום שלישי ב-13:00 בצהריים ניגש יונתן אל בית דירות מספר שלוש ואמר שלום לבעל הבית.
בעל הבית, איש רזה, אפור וקרח, ישב ליד השולחן עם כוס לימונדה.
"שלום לך, מר..." קולו היה צורמני ויצא מאפו.
"גרליך. יונתן גרליך."
"אוהב ג'יימס בונד, אני רואה."
"ראיתי רק את מרוסיה באהבה."
"אה-הא. ואת מעוניין לקנות את דירה מספר 8, אכן?"
"אממ... אכן?"
"ובכן, אתה מעוניין בסיור, אני מניח."
"כן, לזה באתי." אמר בביטחון יונתן.

הדירה הייתה מדהימה. מרווחת, נעימה, ריהוט כבר מוכן, נוף יפה לשאר השכונה.
"כמה אמרת שהשכ"ד הוא?"
"300 ו-1000 שקל לחודש."
"אני לוקח את זה."

הוא העביר את חפציו לשם ביום ראשון, ה-20 לינואר 2011. בחמישה מזוודות חייו הגשמיים של יונתן גרליך נאספו והתכוננו לעבור דירה לשכונת מגל, רחוב העלייה מספר 3 דירה מספר 8.


בשבוע השני שלו בדירה התחיל באמת הסיפור שלנו.

זה היה ב-3 לפברואר, ויונתן אירח את ריקי, שהסכימו להיפרד כידידים, בדירתו. הם צפו בחברים, וריקי, שהחליטה שהיא רוצה את יונתן בחזרה, החליטה לישון אצלו. לא, היא לא עומדת לישון במיטה שלו, זה יהיה בוטה מדי. ריקי עומדת לישון בחדר האורחים, והרי ברור שבאמצע הלילה יונתן יעיר אותה ויבקש אותה בחזרה. ואז ריקי תגיד לא, כי היא לא סולחת לו, וכי היא פוחדת ששוב הוא יפחד ממחויבות, ואז הוא, מן הסתם יתחנן בפניה, והיא בסוף תיכנע והם יחזרו להיות אותו זוג יפה.

ריקי התייאשה מניסיונות הפיתוי שלה, והתעייפה. אז היא לקחה גפרורים מהארנק שלה, והציתה אותם. היא הושיטה יד לחפיסת סיגריות והציתה אחת. יונתן שם לב למשהו מוזר בלהבה הקטנה של הגפרור.

הצבע הכחול שיש בדרך כלל באש זז. הוא התגבש לצורת אישה. האישה הזקנה (והכחולה, יש לציין), התפרעה, כשאיש כתום אחר הצמיד אותה אל עמוד צהוב. הוא מרח עליה איזה חומר כלשהו. האיש הכתום הצית כמה קשים וזרק אותם על האישה, שנראה שצרחה וצרחה. במהרה הדמויות התגבשו והוא ראה אותם כמו שרואים אותם פנים מול פנים. האישה הייתה זקנה עם שיער אפור פרוע, והאיש היה בערך בן 30.

יונתן הבין מיד. זה היה בזמן שריפת המכשפות. ריקי נשפה על הגפרור.

"לא!" צרח יונתן.
"מה קרה?"
"לא, פשוט עכשיו העברתי, אממ... בראש שלי את התרחיש של הפרק, ואז הבנתי שרוס אמר רייצ'ל במקום אמילי, ו... לא יודע, אני פשוט רוצה ללכת לשם ולצרוח עליו, את מבינה?"
"כן..." אמרה ריקי, שלמרבה ההפתעה, הרגישה ככה גם.

יונתן הרגיש שכנראה הוא ער יותר מדי. ריקי נרדמה על הספה, והוא כיסה אותה בשמיכה, מבין את ה"תכנית" שלה להחזיר אותו אליה בחזרה, וריחם עליה קצת. הוא ניגש אל חדר השירותים, לשטוף את פניו. הוא עשה ככה. הוא לקח כוס מים וגרגר מים במשך רבע דקה. זה לא כל כך עזר. להפך, הוא הסתכל על הכוס, וראה שבמקום עצמו הוא רואה חבורת חיילים רצה על חוף. טוראי ריאן? חשב. לא. ככה לא נראה טוראי ריאן. אולי הוא חולם? הוא צבט את עצמו. אוקי, הוא אולי לא חולם, אבל הוא צובט חזק מאוד(!!!).

בשלושה ימים האחרונים הוא ניסה להדחיק את הכול וקצת הצליח. לא כל כך אכפת לו מזה שבעדשת המצלמה שלו הוא ראה את ג'ון קנדי נורה, לא היה אכפת לו שהוא ראה בקפה את היטלר נובח על מפקדי אס. אס שהוא לא מוכן לקחת את הציאניד, ושבמראת איפור ישנה שהוא מצא הוא ראה גרמנייה יהודיה "מתקלחת" ב-1939. עד יום חמישי.


[i]המשך בשבוע הבא...[/i] טוב, נו, אני אעלה את החלק השני עוד שלוש דקות, תלוי מה המחשב הדפקט שלי יצליח לעשות.



נושא נכתב על ידי נשלח
  וואו, אני מרגיש מתלהב, לפרסם שני סיפורים ברצף... הפוני המקפץ 09:03 16/02/2009
  החלק השני (והאחרון). הפוני המקפץ 09:10 16/02/2009


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.