בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
פנל 3- סיפור קצר
נכתב ע''י: עידן. (IP Logged)
תאריך: 10:22 13/01/2009

פרק ראשון:

פרויקט פנל


שלושים יום לשיגור החלליות-

אולדר נכנס לחדר התקשורת. הוא התיישב על הכיסא. מולו עמד צלם חמוש בציוד שדר מיושן. רובו של התקציב הממשלתי הושקע בפרויקט פנל הסודי. נס שלא הבחינו בו והפריעו למהלכו הרגיש. עכשיו, כשסוף-סוף הוכרז מצב חירום רשמי, הגיע הרגע שאליו התכוננו עשרות קיסרים לפניו. עליו נחתה הקללה הזאת. ריפוד הכיסא עטף אותו והגביה אותו. הכול מוכן להכרזה. מבחינה רשמית, הוא יכול לעשות עכשיו מה שהוא רוצה.
הצלם הראה את ששת מחושיו. זה כנראה זמן לשידור. הוא הוריד אותם בקצב קבוע. כשהוא הוריד את המחוש האחרון, הוא פרס את כולם. הוא בשידור.
"שלום לכם" אמר אולדר. תמונתו הופיעה באותו הרגע על כל המכשירים המסוגלים לכך. אף אחד לא יוכל לפספס אותו. "מדבר הקיסר" כולם זיהו אותו, כמובן. "אתם תוהים בוודאי, מדוע עליתי על כל התדרים. אלה שמתמצאים בחוק קרוב לוודאי יודעים שהסיבה היחידה היא מצב חירום ממדרגה ראשונה. במצב רגיל, נציגי הגזעים הם אלה בעלי הסמכות הפוליטית. אלה שמתמצאים עוד יותר בחוק כנראה ידעו שמרגע זה והלאה אני לוקח שליטת חירום מיוחדת על כל מערכות הפלנטה וצבאותיו" אף אחד לא ידע זאת, כמובן. הסעיף הקטן הזה בחוק נשמר בסודיות בדיוק למקרה המיוחד שבו הם נמצאים כרגע.
"כמו כן, אני גאה, ועצוב, להכריז על תוכנית פנל.
"אני עצוב להכריז, שלפי החישובים העדכניים ביותר, משאבי הפלנטה עתידים להתכלות בתוך..." הוא נשם נשימה עמוקה "שלושים שנה". ודאי באותו רגע ממש כל תושבי הפלנטה נאנחו בתדהמה, לא בטוחים אם זו מתיחה. "אבל, ישנה תקווה. אני גאה להכריז על תוכנית פנל.
"פ-נ-ל. פלנטה ניתנת ליישוב. במשך מאות שנים המדענים שלנו חיפשו פלנטה כזאת במרחק סביר. מצאנו שלוש כאלה. שתי הראשונות היו במרחקים מזעזעים. שנות חיים לא יספיקו על מנת להגיע לשם. לעומת זאת, מצאנו פלנטה שלישית. אנחנו קוראים לה פנל 3. הפלנטה במרחק סביר יחסית. בעזרת שיא הטכנולוגיה שלנו חללית תוכל להגיע לשם בתוך שנה וחצי. קודם כל חלוצים יגיעו לשם ויכינו את השטח להתיישבות. לאחר מכן אחוזים ניכרים שלנו - למעשה, כל מי שירצה ? יטוסו ויתיישבו בה.
"הרשו לי להזמין לכאן שני מדענים, שהקדישו את כל חייהם לפרויקט. גריי, פיסיקאי המומחה להנעה בלתי קונבנציונאלית, ואור, ביולוג המומחה לצורות חיים חייזריות" באותו רגע ממש נכנסו לחדר התקשורת שני המדענים האמורים, והתיישבו על כיסאותיהם המוכנים מראש. שניהם לא היו צעירים, ומחושיהם היו בלויים ודקים, תוצאות לוואי של הרפואה והארכת תוחלת החיים.
"ברכות, אדוני הקיסר" אמרו שניהם בקול חורקני מעט. "ברכות גם לכם" ענה אולדר. "אתם שניים ממנהלי הפרויקט שהיה סודי עד כה. זוהי החשיפה הראשונה שלכם לציבור בנושאי המחקר שלכם. אנא, ספרו על ההתקדמות הטכנולוגית שהבאתם לפרויקט. אור?"
"עמיתיי ואני חקרנו את צורות החיים הקיימות על פני כוכב הלכת בעזרת שיטה שהיא מסובכת מדי מכדי להציג אותה בזמן הקצר העומד לרשותנו. אם הפלנטה ניתנת ליישוב, משמע שכנראה יתפתחו שם צורות חיים הדומות לשלנו. רובן של צורות החיים שם אינן תבוניות כלל. שלושה זנים בלבד הם בעלי משכל כלשהו, ורק לאחד מתוכם אפשר לקרוא אינטליגנטי. יש לו טכנולוגיה, אך בדקנו את ההיסטוריה שלו. התקדמותו הטכנולוגית באלפי השנים האחרונות היו מזעריות.
ההתקדמות טכנולוגית איטית זו לא שווה את ההוצאות ואת זמן המחקר. הפסקנו את המחקר עליו לפני כמה מאות שנים". "האם הוא פיתח פצצות, נשק חם?" שאל אולדר. זן אינטליגנטי וכשיר למלחמה יסכן את הפרויקט כולו. "כמובן שלא" ענה אור "הנשק הקר שלט אצלם כבר כמה אלפי שנים. בפרה-היסטוריה שלו הוא התקדם בקצב מרשים, אבל אז כאילו שנתקל במחסום. הטכנולוגיה עצרה עם גילוי הפלדה והשימושים בה. משום כך המלצתי בדו"ח שהכנתי לשלוח מספר גדול מאוד של חיילים מיומנים על מנת לדכא התנגדות אפשרית מצדם. מלבדם אין לנו כל סכנה ממשית".
"מצוין" אמר אולדר "גריי?" "אמרת וצדקת שהחלליות החדישות ששקדנו על פיתוחן יגיעו לפנל 3 בתוך שנה וחצי. למען האמת, המצאת אותם חלליות היו אחת מהסיבות העיקריות לקידומי לתפקידי הנוכחי. נתקלנו בבעיות רבות. בסופו של דבר הצלחנו לצאת מגבולות המנוע החלקיקי, ולפתח את "רוכב הגרוויטציה". פעולתו פשוטה, מנוע נותן לו 'דחיפה' במהירות העולה עשרה מונים על מהירות האור-" "המון" העיר אולדר "נכון" השיב גריי.
"מנוע כזה היה הרעיון של קודמי בתפקיד" המשיך גריי כאילו לא קטעו אותו מעולם "אך חללית שמבוססת רק על הרעיון הזה בלבד לוקה בחיסרון אחד בולט- כמות הדלק שהיא תאלץ לסחוב תהיה עצומה. לפיכך אנחנו נותנים לרוכב רק הזנקה בעזרת המנוע. הוא מפרק את המנוע, ומשם הוא ממשיך עם סילונים משניים בלבד שאת שימושם אני אפרט מייד.
"על רוכב כזה יש כמות מים מסוימת שנמחזר, ומוצמדים אליו המוני מחסנים המלאים באוכל. בעזרת אותם סילונים משניים ובעזרת זריקה לחלל של אותם מחסנים ריקים הרוכב מנווט בין שדות כוח המשיכה של הכוכבים והפלנטות השונות שהוא נתקל בהן. כל רוכב כזה יכול לשאת המונים. שמעתי שמתכוונים לשגר שישה רוכבי גרוויטציה, אבל זה כבר לא התחום שלי".
"וכדי שלא יטילו ספק במטרת הפרויקט" אמר אולדר "אני אצא אל הפנל בתור אחד מהחלוצים באופן אישי. השיגור ייערך בעוד שלושים יום".


יום שיגור החלליות-

רייבון הסתכל ממרומי הגשר על המוני הגרגטונים והגרדואים שעמדו על ארבע רגליהם בשורות צפופות במתחם ההתכנסות העצום. זו הפעם הראשונה שהוא מסתכל על המתחם מגשר הפיקוד. רק אתמול הוא קודם לסגן מפקד חלוצי הכוחות הכבדים. לפני כן הוא הסתכל רק מלמטה, בתור רוכב גרגטון פשוט. המראה היה מדהים. "מרשים, האין זאת?" הקפיץ קאדר את רייבון "כן המפקד" הוא אמר "בתור רוכב גרגטון, הוכשרת בידע מעשי בלבד, עתה, כשנכנסת לתפקיד פיקודי, הרשה לי לספר לך כמה דברים על הגרגטונים.
"בימי ראשית הציליוויזציה, הם היו טורפים פראיים שצדו במדבריות. רצים אחרי טרפם על ארבעת רגליהם הקצרות, יורקים או מזריקים לו מעוקצם חומצה, ואוכלים אותו בעודו צורח. כל זאת בעבודת צוות מושלמת. בהתחלה לא הצלחנו לאתר אצלם כל סוג של תקשורת. אחת התיאוריות הנפוצות ביותר באותו זמן הייתה שהם מתקשרים דרך רקיעות רגליים. התיאוריה הופרכה ברגע שהומצא הרדיו. הם מייצרים במוחם גלי רדיו ומשדרים אותו לסביבה. גרגטונים אחרים קולטים את גלי הרדיו ומוחם קולט ומעבד אותם במעין סוג של טלפתיה. לכל פרט תת-תדר ייחודי לו, וכך הם מזהים אחד את השני כפי שאנו מזהים גרדואים אחרים על פי קולם. מכשיר התקשורת שלך הוא למעשה רדיו מיוחד שכוונן להקליט ולשדר מגלי קול לגלי רדיו ולהפך בתדרים שהגרגטונים מתקשרים בהם. הפעלת רדיו מסוג אחר לידם צורמת להם מאוד ועשויה לבלבל אותם. משום כך האיסור על הבאת מכשירי רדיו שלא אושרו למתחם".
קאדר לחץ על כפתור מכשיר התקשור הקבוע באוזנו והחל לדבר. כל מילה שלו תורגמה לגלי רדיו ונזרקה לחלל האוויר "חיילים!" אמר. כולם עברו לעמידת דום "היום הוא יום מיוחד. היום החשוב ביותר בחייכם. תאריך שהדורות הבאים ישננו! היום, חיילי הכוחות הכבדים, הוא היום שבו תשוגר החללית שלנו אל הצלת עולמנו!" הרוכבים עלו על זנבות הגרגטונים ואלה הרימו את זנבם. משם הם הריעו בקול גדול. "הגיע היום שכולכם חיכיתם לו. היום שבו עתידכם ועתיד הפלנטה שזורים זה בזה".
"כאשר נגיע לפנל 3, בעוד כשנה וחצי בערך, מטרתנו, ביחד עם מטרת כוח האוויר והכוחות הקלים שילחמו יחד אתנו, תהיה לסלק את כל האיומים האפשריים להתיישבות המונית על הפנל. עתיד הפלנטה תלוי בכם!" תשואות נוספות "עתה, חיילים, קדימה! נעלה על הספינה!" הדלתות נפתחו, וכולם מיהרו לצאת ולראות ראשונים את החללית. לאחר שכולם יצאו, אמר רייבון לקאדר "נאום מרשים, המפקד" "תודה" ענה קאדר "אולי שלהבתי את הרוחות קצת יותר מדי. הם צריכים סבלנות למסע הזה, לא התלהבות. הם ייתקעו בתוך החללית הזאת שנה וחצי... קדימה, רייבון, בוא נראה את הדבר הזה"


"מנועים?"
"תקין!"
"סילונים משניים?"
"תקין!"
"בקרות טמפרטורה ולחץ?"
"תקין!"
"החל בספירה לאחור!"
6...
5...
4...
3...
2...
1...
"הפעל מנוע ראשי!"
"מופעל!"
ולאחר כמה שניות של אש, פיצוצים, והרבה עשן, נראה באדמה חור בעומק קילומטר וברוחב מחצית מכך.
החללית כאילו ונעלמה.
לאחר מספר שניות נוסף, הבור קרס לתוך עצמו ונעלם. לכמה שניות נוספות, הכול היה שקט.
רוח החלה לשרוק ליד מתקן השיגור הריק.
פרק שני:
סריקה

חודש וחצי להגעה לפנל-

"שלום לכם, נוסעי רוכב גרוויטציה 1, אנו נגיע ליעדנו בעוד מספר שבועות" גלי צחוק עברו ברחבי הספינה "אנו מודעים לכך שלא הייתה לכם אפשרות בחירה..." גל צחוק נוסף "עכשיו ברצינות" אמר בחיוך גולדן, הסורק הראשי, מתרגם הרדאר של החללית ואחד מסגני הטייס הראשי "על המסך הקרוב אליכם יופיעו זמן היממה וזמן השנה של פנל 3. אתם תופתעו לדעת שהם אינם כל כך שונים מאלה של ג'נסוס, אך עדיף להתרגל כמה שיותר מוקדם. תכוונו את שעוניכם לפיהם. תודה."
גולדן עזב את כפתור הכריזה ועבר לשלב השני של ההתכוננות להגעה. סריקה עכשווית. היו לו כבר נתוני סריקה שנמדדו בג'נסוס, אבל עלולים להיות שינויים קטנים מאז שהפסיקו את המחקר ומאז שהם יצאו לדרך. קודם כל- סריקה גיאולוגית.
על המסך הופיעה מפת הפלנטה שהם קיבלו מג'נסוס, ולצידה הופיעה המפה שקיבל מהסריקה לפני שמינית סיבוב הפנל סביב לעצמו. לקרן הסריקה לוקח קצת זמן להגיע. "שינויים- מזעריים" הכריזה התוכנה, זה מה שהיה אמור להיות. עכשיו, מפת אקלים, משקעים, טמפרטורות וכו'. "שינויים- קלים" נו טוב, אקלים יכול להשתנות במעט ברבות השנים. לא משהו שדורש תשומת לב מיוחדת. "אקלים כללי- חם" שוב, לא משהו מיוחד "אזורים מתאימים לנחיתה" התוכנה אמרה ועל המפה הבהבו שתי נקודות. לפלנטה היו רק שתי יבשות. אחת מחולקת לשלוש ואחת מחולקת לשתיים. כל נקודה הייתה בצפון יבשת אחרת. הוא בחן את המפה הטופוגרפית והחליט שצפון היבשת הגדולה יותר היה מקום טוב יותר לנחיתה. הייתה הערה מג'נסוס. הם ביקשו לבדוק התפתחות טכנולוגית של גזע אינטליגנטי ששכן שם. אם יש התפתחות טכנולוגית רצינית, יתפתחו גם אמצעי תקשורת. הוא ישדר גלים שונים אל הפלנטה, ויבדוק אם יש משהו שקולט אותם. אם שום דבר לא יקלוט, אז הכול בסדר. זה יסכן את המשימה במידה רבה אם היה גזע שיפתח אמצעי תקשורת גליים. אבל כמובן, העניין מאוד תיאורטי, וכבר בדקו מג'נסוס ואין שם כלום. אבל למען הסדר הטוב גולדן שיגר עשרות סוגי גלים אל הפלנטה, החל באור נראה וכלה בקרני איקס, גאמה, ומיקרו. כעבור כמה דקות הגיעו הנתונים.
"תקשורת מבוססת גלים- נמצאה" "מה!" זעק גולדן. זה לא יכול להיות. "כלי תקשורת שנמצאו: רדיו, טלוויזיה בשניים ובשלושה מימדים, רדאר מבוסס מיקרו". לא. זה לא יכול להיות. זו בטח טעות. גולדן לחץ בהיסטריה על האינטרקום "המפקד! בוא לכאן, התגלו... נתונים מוזרים במערכת הסריקה" "על מה אתה מדבר?" הוא השיב "התוכנה מצאה... לא חשוב, המפקד. בוא לכאן. זה לא סובל דיחוי" "בדרך אליך. רות סוף".
כעבור כדקה הגיע רשמיל, הטייס הראשי. מחושיו התנודדו בעצבנות "מה קרה?" הוא שאל "תסתכל" ענה גולדן. רשמיל הסתכל לרגע, ואז אמר "זו בטח טעות. תריץ שוב" גולדן הריץ שוב, והם חיכו ביחד כדקה. התוצאות היו זהות. "לעזאזל! לא יכול להיות שזה קורה!" הוא נפנה לדלת, ואז סובב את ראשו "גולדן, תתחבר אליהם ותיידע את דובר ג'נסוס. אני הולך לחדר התקשורת ליידע את הבית. חבל שלא התכוננו מראש. קדימה" הוא אמר, והלך במהירות משם. גולדן נאנח, הסתובב אל צג הסורק, והחל לפרוץ את אמצעי התקשורת האלו.
העניין כולו היה מלחיץ ביותר. איך זה שלא דיווחו על זה מג'נסוס? קפיצה טכנולוגית כמו זאת בלתי אפשרית אחרי כל כך הרבה שנים של נשק קר וציפורי דואר בתור אמצעי תקשורת נפוץ... זה היה מוזר. גולדן ניגש לסורק, והפעיל מערכת אוטומטית להערכה גסה של טכנולוגיה על פי הודעות באמצעי התקשורת. כעבור כמה דקות הודיעה התוכנה "הסריקה הטכנולוגית תמה. טכנולוגיית חלל- נמוכה מאוד". לפחות זה. אז המצב לא היה נורא כל-כך אחרי הכול. טכנולוגיה בינונית משמע טכנולוגיה זהה לשלהם. אבל עדיין, הם לא היו אמורים לטוס באוויר, שלא לדבר על להגיע לחלל. עכשיו גולדן הבין למה בלימודיו כסורק הכריחו אותו לאמת את ההנחות הבסיסיות. בשביל מקרים כמו אלה... "טכנולוגיה אזרחית- נמוכה עד בינונית" זה היה רע, רע מאוד. הם היו כמעט שווים טכנולוגית להם. עכשיו צריך רק להתפלל לדבר אחד. הדבר הבא שהתוכנה תכריז עליו הוא "טכנולוגיה צבאית- גבוהה" "מה?!" זעק. זה לא יכול להיות. הוא הריץ את התוכנה שוב. "טכנולוגיה צבאית-" חזרה התוכנה "גבוהה" "המפקד!" צרח גולדן לתוך האינטרקום "ה... טכנולוגיה הצבאית..." "אל תגיד לי" השיב הטייס הראשי "כמעט זהה לשלנו" "לא המפקד" ענה "גבוהה מזאת שלנו" "חייבים להכין את החיילים. תודיע על זה למרכז התקשורת. תודיע לפלוגות הצבאיות על... סיבוך קטן בתוכנית"



פרק שלישי:
סיבוך קטן בתוכנית




יום הנחיתה בפנל-

"נכנס לכיוון שמש נגדית, מהירות מונמכת בחמישה אחוזים" "קיבלתי" "עקפנו אותה. עובר ליד עננת חלקיקים. מהירות מונמכת בשלושה אחוזים" "קיבלתי".
זה נמשך כך כבר יותר משעה. אוקלן החל להשתעמם, אך הוא ידע שכשזה ייגמר, והם ינחתו על הפנל, יגיע תורו. אוקלן היה מומחה שפות ותרבויות, מומחה התקשורת ודובר ג'נסוס. ואותן שפות שאותו גזע תבוני שקרא לעצמו "בני אדם" או "אנשים" דיברו היו השפות הזרות האמיתיות הראשונות שתרגם אי פעם. הוא הולך לשמש כמתווך, מכיוון שהתברר שהגזע תבוני ובעל טכנולוגיה. היו כמה דברים שיידרשו הבהרה, אחרת הם עלולים לנקוט צעדים מלחמתיים. אם זה יקרה, תהיה סכנה אדירה למשימה. יש להם כוח צבאי גדול יותר משלהם, אבל אוקלן לא יניח להם לגלות.
"מאט למהירות של מאה אלף... איך קראת לזה, אוקלן?" "קילומטרים בשעה" "כן. קילומטרים בשעה. מעצבן לעשות חישובים עם בסיס עשר. מזל שהיינו מוכנים לזה" קרא הטייס הראשי. רעד קל עבר בספינה. עוד שדה משיכה תועה שהם נכנסו בו בכוונה. אין שיטה קצת פחות פרימיטיבית להאט?
כעבור עוד עשרים דקות והרבה זעזועים קרא הטייס הראשי "הנמכנו למהירות אלף שמונה מאות קילומטרים בשעה. זוהי מהירות הסיבוב של הפנל סביב עצמו. נכנס למסלול מעגלי".
כולם חייכו. אחרי שנה וחצי בחלל, הם סוף-סוף עומדים לנחות על הפנל, שנקרא על ידי אותם אנשים "כדור הארץ". אכן מקורי מאוד. לא ששם הפלנטה שלהם, שמשמעותו "בית" היה מקורי במיוחד. "מדהים!" קרא הטייס הראשי, והפך את החלונות בספינה לשקופים. מהחלון נראה הפנל, גדול, ירוק וכחול, בניגוד לאדמת ג'נסוס האדומה. אבל יותר מדהים מזה... סמוך לפנל ריחף גוש סלע עצום. גוש הסלע היה יותר גדול מכל גוף שמימי שאינו פלנטה או כוכב שמישהו מהם ראה בחייו. "מה זה?" שאלו רבים. "לפי המידע שאני מקבל, זה... הלוויין הטבעי של הפנל" זה היה עצום. איך נוצר לווין עצום כזה? זה מסתורין. "איך אמרת שקוראים למקום שאנחנו עומדים לנחות בו?" שאל הטייס הראשי והחזיר את החלונות למצבם האטום הרגיל. "רוסיה" השיב. זה אחד המקומות הבודדים על כוכב הלכת שהיה דומה בתנאיו לג'נסוס. אוקלן הקפיד על הרוסית במיוחד בין כל השפות שלמד דרך אמצעי התקשורת "לא. המקום המדויק. לא אמרת שזו איזושהי עיר?" "כן" ענה "עיר בשם מוסקבה, זו בירת רוסיה".
כעבור כחצי שעה, הכריז הטייס הראשי "נא לשבת ולהדק חגורות. אנחנו עומדים לנחות בעזרת כוח המשיכה בעוד דקה". אוקלן ישב על הכיסא הראשון שראה. הוא לחץ על הכפתור עם אחד ממחושיו, ורצועת בטיחות סגרה עליו. "נחיתה בעוד- 6... 5... 4... 3... 2... 1..." לפתע החלה טלטלה גדולה. רצועת הבטיחות הייתה הדבר היחיד שמנע ממנו להתרסק על גג הספינה. זה כאב. הם צנחו מטה... מטה... מערכות הלחץ והטמפרטורה נאבקו לשמור על מצב רגיל בחללית. הם הסתחררו בעזרת כוח המשיכה של הפנל.
טלטול אדיר הכה ברוכב הגרוויטציה, והטייס הראשי הכריז "מפעיל מנועי האטת נחיתה". מהירות הנפילה הפכה לנסבלת, והטייס הראשי הכריז "אנחנו במרחק עשרה קילומטרים מעל... מוסקבה. נחיתה בעוד עשר דקות" כעבור כמה דקות נוספות, הטייס קרא לאוקלן במכשיר הקשר הפרטי שלו "אוקלן. בוא במהירות לחדר התקשורת".
אז עכשיו הם צריכים אותו? אוקלן נכנס בדלת אל תא הטייס. הוא הביט מחלון הטייס הראשי. הוא ראה המוני בניינים צפופים מוקפים בשלג ודרכים סלולות לרכבים ממונעים. "אוקלן" קרא אליו אחראי התקשורת "הם שלחו מסר רדיו. מה הם אומרים?" "תשמיע את זה" "ניסיון... אחת... שתיים... ניסיון... האם שומעים אותי?" "הם מנסים לברר אם שומעים את מסר הרדיו שלהם" "תענה להם" אמר הטייס הראשי "כבר איתרנו בשבילך את תדר הרדיו המתאים". מעכשיו, זה התפקיד שלו. קודם כל צריך להפחיד אותם. כל סרטי המדע-בדיוני שראה גרמו לו להבין בדיוק ממה הם פוחדים. הטייס הראשי עמד ללחוץ על הכפתור, אבל אוקלן עצר אותו "הנשק הגדול ביותר שיש בידינו עכשיו הוא הפחד מהלא נודע. אסור לתת להם להבין מה קורה עד כמה שאפשר. נצא בסגנון הסרטים שלהם. תכין לי תא נחיתה. אני יורד ביחד עם גרדואי אחד וגרגטון אחד. המספר שלוש הוא טיפולוגי אצלם. "אני מניח שאתה מבין בעניין הזה יותר ממני. בני האנוש האלה מעצבנים עם עשרות הניסיונות שלהם ליצור קשר. זה מפריע ביותר לתקשורת בספינה" הוא לחץ על האינטרקום "אסר, תכין תא נחיתה לשני גרדואים וגרגטון אחד" "תודה, המפקד" "קדימה, לך להרוג מפחד את בני האנוש האלו. אני מעוניין שישאירו שטח טוב להתיישבות. אתה רוצה נשק?" "לא. שום הצגת שימוש בנשק לא תפחיד אותם. יש להם טכנולוגיית מלחמה גבוהה מאוד" "נדמה לי שהסורק אמר שיש להם טכנולוגיית חלל נמוכה. אולי אפשר להרשים אותם בטילי גרוויטציה?" "זה רעיון. אני אאותת לך אם אני אחשוב שצריך לבזבז טילים כאלו" "נכון מאוד, קדימה".


הם הגיעו לגובה של שלוש-מאות מטרים מעל העיר. כל צורה של התקשורת האנושית הייתה מלאה בהם וברוכבי הגרוויטציה האחרים שהגיעו כמה דקות אחריהם. אוקלן, גרדואית ושמה אספר וגרגטון גדול מהממוצע ושמו קמיזי נכנסו לתא הנחיתה. הלחץ והטמפרטורה היו דומים לאלו שבג'נסוס, ובנוסף לזאת הם גם הורגלו בהם במשך הטיסה בחלל, כך שאין לדאוג בקשר לפרטים הפלנטאריים האלו. מספרים יורדים הופיעו על לוח הבקרה של תא הנחיתה. 6... 5... 4... 3... 2... 1... "מתנתק מהחללית" הושמע קול, וחריקה קלה נשמעה. כעבור כשנייה נשמע אותו קול "מפעיל רקטות נחיתה" והחלה ירידה נעימה אל פני הקרקע. כעבור מספר דקות, הם נחתו. "תשתדלו לשמור על הבעה ריקה" הורה לאספר ולקמיזי דרך מכשיר הרדיו. בשביל הגרגטונים, המתקשרים בעזרת גלי רדיו, נאלץ כל אחד לקחת איתו מכשיר. דלת התא נפתחה. ממולם ומסביבם עמדו המוני בני אנוש במבנה חברתי רעוע הנקרא קהל. במצב זמני זה, כך למד, נעשים בני האנוש בעלי רגשות מועצמים וקשורים אחד לשני. זה, כמובן, הקנה להם יתרון עצום.
הם יצאו, אחד אחרי השני, בצורה איטית שלמד כי בני האנוש מחשיבים כמפחידה. אוקלן יצא מתא הנחיתה. הוא הסתכל באיטיות אל כל בני האנוש המבועתים, ומצא שהצד שמול תא הנחיתה הוא הצד עם המספר הגבוה ביותר של מצלמות. מצוין.
"שלום לכם, בני אנוש" הוא קרא ברוסית עם מבטא מודגש. תגובת הקהל הראשון היא החשובה ביותר. הוא הדגיש את המבטא כדי שיוכלו להבינו בנקל. "מי אתה?" מישהו הביע בקול את השאלה שנסתמנה בעיני כולם. הוא חייך. הוא הקפיד להניע את מחושיו ללא הרף, כדי שלא יפסיקו להביט במחושים שלא היו להם ולחוסר הגפיים העליונות שהם קראו להם ידיים. "אני מפלנטה רחוקה ושמה ג'נסוס. אנחנו, הגרדואים והגרגטונים, באנו על מנת להתיישב כאן. מצאנו את הארץ שלכם... טובה ליישוב. אנא, פנו את השטח או שנאלץ להשתמש באמצעים אלימים" בתחילה, כולם נסוגו לאחור, אבל אז, מישהו... או אמיץ, או טיפש, או מטורף... לקח את אחד מכלי המלחמה המשוכללים האלו של בני האנוש... אקדח, אם הוא זוכר נכון... וניסה לירות בו. הקליע עף במהירות מדהימה לכיוון שלו, אך במקום לפגוע בו פגע באספר.
היא זעקה ונפלה לרצפה. זה הרגיז אותו. הוא הרגיש איך הזעם גועש בו. זה היה מאוד לא מקצועי, כמובן, וכנראה שמאוד לא חכם, אבל הוא עשה את זה. "טייס ראשי" הוא קרא "שלח פקודה לשגר טיל מהחלל אל הקהל הזה" "עושה זאת" קרא הטייס הראשי. הספינה שלהם, בהיותה הראשונה, נשאה גם מטען של לוויינים ששוחררו באטמוספרה של הפלנטה. הם מיהרו להתייצב במקומות טובים מעל ריכוזי אוכלוסייה ובסיסים צבאיים של בני האנוש, מוכנים להשליט טרור במקרה הצורך. הטילים שהם שיגרו היו קטנים ומדויקים. אוקלן השכיב את אספר על קמיזי. היא צריכה טיפול רפואי דחוף. לפי מה שראה בסרטי בני האנוש, צריך להוציא את הקליע בניתוח. הם נסוגו כדי לא להיפגע מהדף הפיצוץ, ואמר בקול רם "אתם הבאתם זאת על עצמכם. עתה שלמו את המחיר" הוא נסוג עוד כמה צעדים, ואז ראה את הטיל מתחיל להתקרב. הטיל הקטן, מלא מימן, התקרב במהירות מפחידה אל הארץ. כעבור מספר שניות, קול רועש שמטרתו התרעה הושמע. בטח מערכת אוטומטית ל... אוי לא... איך הוא לא חשב על זה... לא... זה לא יכול לקרות... אם זה נכון, אז כנראה הוא הרס את כל הסיכויים לצאת מהעניין בלי מלחמה...
הטיל התקרב, ומשום מקום, משני גגות של בתים מקומיים, יצאו סוג דומה של מכשירי קליעים, אבל גדולים, מדויקים, חזקים הרבה יותר ומסוגלים לירות אלפי קליעים בדקה. זה היה אסון. למוסקבה הייתה מערכת נגד טילים, ככל הנראה סודית, שלא הופיעה באמצעי התקשורת. רוסים פרנואידים. אותה מערכת הגנה החלה לפעול, וירתה קליעים ברעש עז. הקליעים פגעו בעוצמה רבה בטיל, שהתפוצץ באוויר, רסיסים התפזרו אך שום נזק לא נגרם. זה היה מביך. מרגע שהצליחו להגן על עצמם, וכשהתברר שככל הנראה כל המדינות הגדולות חמושות בהגנות כאלה, אוקלן ואלה שבאו איתו נסוגו לתוך תא הנחיתה, שעלה מייד. ברגע שתא הנחיתה התחבר מחדש לחללית, נפתחו הדלתות.
"צוות רפואי!" צעק אוקלן. הוא רץ משם, משאיר את אספר לטיפולם של הרופאים, היישר אל משרד הטייס הראשי. הוא התרוצץ בין מסדרונות החללית, עד שהגיע אל חדר הטייס "מצב חרום, מצב חרום!" הוא זעק. "את זה כבר הבנתי. אז אתה חושב שהם הבינו שהעוצמה הצבאית שלהם גבוהה משלנו?" "כן, כן. במיוחד אחרי הבריחה שלי. תעביר את כל הלוויינים לערים שאינם ברשימת מאה הערים המיושבות ביותר" "למה מאה?" "כי זה עשר בריבוע. אלה בני אנוש" "בסדר. רעיון טוב. שם וודאי לא היו הגנות. אנחנו צריכים מקום נחיתה, לא נוכל להישאר באוויר זמן רב. המנועים מבזבזים המון דלק בלהיאבק עם כוח המשיכה של הפלנטה הזאת" "נראה לי שכבר נכנסנו איתם למלחמה. שנינו כבר תקפנו-" "הם נחתו והזרימו חיילים!" צעק מישהו באינטרקום וקטע את אוקלן "מי?" שאל הטיס הראשי המבועת "החלליות האחרות. הם הגיעו הרגע!" "טיפשים!" צעק הטייס הראשי, אבל אוקלן הרגיע אותו "זה בסדר. זה בדיוק מה שהתחלתי להגיד. עלינו לנקות את העיר מבני אנוש. עמדתי להמליץ לך להוריד את החיילים שלנו" "בסדר" אמר הטייס, וקרא באינטרקום "מפקד החלוצים, הורידו את כל חיילינו. פקוד עליהם להבריח או להשמיד כל בן אנוש הנמצא בעיר מוסקבה. אל תפגעו בבניינים." ואז לחץ על כפתור אחר באינטרקום ואמר "מהנדס החלל הראשי! תעביר את לוויני הטרור אל מרכזי האוכלוסייה הגדולים ביותר אשר לא נמצאים ברשימת מאה הערים הגדולות. תתחיל להפציץ" "אוקלן" אמר הטייס הראשי "עשית טעות איומה שעלולה לעלות במחיר המשימה כולה. אני לא מרוצה מתפקידך, ולצערי לא תוכל להמשיך לכהן כדובר ג'נסוס".













פרק רביעי:
הנחיתה במוסקבה



כמה שעות לפני הנחיתה במוסקבה-

ארנה בדקה את הנשק והשריון. הכול היה תקין. ארנה התיישבה על כיסא תא הנחיתה והידקה סביבה את רצועת הבטיחות. ארנה הייתה חלק מיחידה מובחרת בצבא החלוצים של ג'נסוס. מטרתם הייתה להיכנס לבניינים, ולחסל כל מי שיעז להתחבא בתוכם. חבריה ליחידה היו אורדר, גרדואי גדול ושרירי, קרולין, גרגטונית קטנה אך בעלת זנב גדול ובקצהו עוקץ ארוך במידה יוצאת דופן. גילדן, גרדואי קטן-מידות אומנם, אך זריז מאוד ומומחה לחומרים נפיצים.
"מנתק תא נחיתה מהחללית" נשמעה התוכנה, וכעבור שנייה "מפעיל רקטות נחיתה".
תא הנחיתה ירד במהירות גבוהה אך נסבלת אל עבר הקרקע. כעבור רגעים רבים, הורגשה טלטלה קלה, ובעקבותיה זמר התוכנה "תא הנחיתה הגיע ליעדו. מכבה רקטות נחיתה. פותח דלתות" והדלת הגדולה שבתא הנחיתה נפתחה אל קולות ומראה מהומה.
גרדואים, גרגטונים ובני אנוש רצו בכל מקום. בני האנוש, בהכוונה הלא-כל-כך עדינה של צבא החלוצים של ג'נסוס, נמלטו אל מחוץ לעיר. אבל, לפי ההערכה שקיבלה, שלושה אחוזים מהם ינסו להתחבא. לעזאזל עם שיטות המדידה האנושיות. עכשיו הגיע תורם "הם לא יעזו להתחבא בבניינים במרכז שדה הלחימה!" קרא גילדן "אז קדימה לשוליים!" הכריזה קרולין הכרזה שתורגמה מיידית מגלי רדיו לקול בידי מכשירי הרדיו הקטנים הצמודים לאוזניהם. תא נחיתה חדש הגיע בערך כל חצי שנייה מאחת מחמש החלליות שריחפו מעל מוסקבה. אחרי שהם יסיימו פה, מטרתם תהיה להפציץ שטחי נחיתה מאולתרים עבור חלליות אלו. הם החלו לרוץ.
רעשי המהומה הוקלו מעט ככל שהתקדמו לכיוון שולי העיר, אך בכל זאת בני-אנוש רצו כמטורפים בכל מקום. ארנה ניסתה להתאפק, אבל זה היה קשה. ממה שהבינה, חוץ מהגפיים העליונות הללו, צווארם היה חשוף ורך. בסדר. היא תעשה את זה. אבל רק פעם אחת. היא חייבת ללמוד לשלוט בעצמה. היא סטתה מעט מהמסלול שלהם, וכשאורדר שאל אותה מה היא עושה, היא ענתה לו "תמשיכו טיפה בלעדי. אני אשיג אתכם". "אם את אומרת" הוא השיב, והמשיך.



שעה לאחר תחילת התקיפה במוסקבה-

אנדר היה קצין מחשבים משני ואחראי על לוויני הטרור בצבא החלוצים של ג'נסוס. היו כאלה שקראו לו מהנדס חלל. הטייס הראשי של החללית הראשונה נתן לו פקודה להפציץ מרכזי יישוב משניים. זו הייתה חריגה קלה מסמכויותיו, הוא ידע, אז הוא התקשר אישית אל הקיסר. הקיסר הסכים, והוסיף על הפקודה גם לא להפגיז אזורים הקרובים לגבולות וערי בירה. בנוסף פקדו עליו להפעיל את מערכות ההגנה של הלוויינים. למען האמת, לא היו בדיוק מערכות הגנה. נגד תקיפה ישירה של כלי המלחמה האימתניים של בני האנוש, עדיף פשוט להתחמק. טכנולוגיית ההגנה החללית שלהם מבוססת על אלתור ותנועה מהירה בלבד.
אנדר הכניס את כל הנתונים למחשב. התוכנה איתרה עבורו רשימת אתרים הניתנים להפצצה. בעזרת התחמושת הקיימת. צריך להתפלל שימצאו בפלנטה הזאת הרבה מימן. זו הייתה רשימה עצומה, של עשרות אלפי מקומות בפלנטה. הוא צמצם את הרשימה עד שנותרו בה חמש-מאות מרכזי אוכלוסייה עם סיכויי הישרדות נמוכים מאוד.הוא התקשר לטייס הראשי לקבלת אישור סופי. הוא לא הצליח, כנראה בשל שיחות אחרות הקשורות למתקפה על מוסקבה המתנהלת כמה מאות מטרים מתחתיהם.
רעשים חזקים החלו להישמע. אנדר התקשר לסורק אחד שהכיר. "אנטריגו, מה הרעשים האלו?" "שלום אנדר" הוא השיב "אלה רק התפוצצויות של מבנים באזור הנחיתה העתידי שלנו. לפי מה שאני רואה עוד כמה דקות ננחת" "תודה" השיב אנדר וניתק.
אנדר ניסה להתקשר שנית לטייס הראשי, והפעם הצליח. "מה עכשיו?" הוא שאל אותו בטון מעוצבן "מבקש אישור סופי להפגזת האזורים שברשימה הבאה" אמר ושלח לו את הרשימה. "אתה מחכה לאישור שלי?" שאל בכעס הטייס הראשי "פשוט תפציץ!" אמר ברוגז וניתק. הוא תכנת בדקות שנותרו לנחיתה תוכנה שתחלק את התחמושת על פני זמן במקומות שונים. ברגע שיתפנו מעיר אחת, אחרת תופצץ.
הוא נתן פקודה להתחיל בהפגזה.



יום לאחר הנחיתה במוסקבה-

גרייק היה משועשע מהנאום של נשיא ארצות הברית של אמריקה. כולם ניסו למצוא פתרונות בסרטי מדע בדיוני. הוא בדק את העניין בעצמו. אין באף אחד מהם משהו גאוני שיכול למחות אותם כהרף-עין. הוא דיווח על כל זאת לקיסר. זו הייתה מחויבותו בתור דובר ג'נסוס החדש ואחראי התקשורת האנושית. הוא קודם לאחר כישלון גדול של קודמו בתפקיד. אותו כישלון שהרס את הסיכוי להפחדה למוות של בני האנוש, לא שהם לא היו מבועתים ממילא.
הם כל הזמן קראו להתאחדות של "אומות העולם", אבל בשל גזענות ועוינות מתמשכת הם לעולם לא יוכלו להילחם כצבא אחד. הוא יתפלא אם הם יצליחו לתקוף במקביל. זו הייתה חולשתם הגדולה ביותר. הם התכוונו לנצל אותה עד שתבוא התגבורת מג'נסוס, בעוד קצת פחות משנה וחצי. הוא שלח בדו"ח שלו למועצת האסטרטגיה המלצה לא להשמיד לחלוטין עם מסוים עד שזה הכרחי. אויביהם יראו אותם בחולשתם ויבזבזו משאבים רבים על השתלטות על השטח המוחלש הפתוח בפניהם.
טיפשים.















פרק חמישי:
התרחבות






שבוע לאחר הנחיתה במוסקבה-

זו הייתה הרגשה כל-כך טובה לנשום שוב אוויר צח ולדרוך שוב על שלג טרי אחרי שנה וחצי של קרקע ממתכת ואוויר ממוחזר בחללית ההיא. ההפגזות הבלתי-פוסקות על הערים הפחידו את בני האנוש כהוגן. הם ברחו מכל רוסיה וסביבתה. רייגן זכרה שמישהו אמר לה שהאזור עליו הצליחו להשתלט כרגע הוא בערך בגבולות של איחוד מדינות ישן בשם ברית המועצות.
רייגן בחנה את הנשק והשריון החדשים שלה. לצורך פרויקט פנל, שהחל להיקרא גם מלחמת הפנל, פיתחו בזריזות טובי המדענים של החלוצים נשק ושריון המותאמים למלחמה בבני אנוש ובטכנולוגיה שלהם. השריון, שהיה שילוב של כספית, טיטניום וכמה מתכות נוספות, היה גמיש מאוד וחסין כדורים למחצה. טובי מדעני החלוצים ניסו לחקות את רובי בני האנוש, אך התגלתה בעיה רצינית- לגרדואים הם היו קשים לאחיזה, ולגרגטונים המשתמשים בזנבם לצורך אחיזת נשק בלתי אפשריים.
רייגן הייתה מפקדת סיור בגבולות. הם לא טרחו להקים גדרות בשל ההתרחבות המהירה. לא היו לחלוצים מספיק חיילים, אז המפקדים הבכירים דאגו לתת לכל חייל וחייל אימון מקסימאלי. הם דאגו חודש לפני הנחיתה על הפנל לשלוח הודעה לג'נסוס. בעוד פחות משנה וחצי תגבורת גדולה עומדת להגיע. אותה התגבורת היא תקוותם הגדולה.
אם יצליחו לשרוד עד אז.
"דמות באופק!" צעק מישהו וקטע את מחשבותיה המדוכאות. "זה סייר שלנו" צעק בחזרה חבר אחר בחולייתה שהיה אחראי על מערכת משקפות הצופים. כעבור כמה דקות, הוא הגיע למחנה הנייד. הוא היה פצוע ושותת דם. מכשיר הקשר שלו נהרס. כנראה משום כך הוא נאלץ לרוץ על מנת למסור להם את ההודעה.
"בני אנוש..." הוא התנשף "בדרך אלינו" "כמה?" תחקרה אותו רייגן "שלושים רגלים עם רובים, שני טנקים ומטוס סיור לא חמוש" חוליית הסיור שלה מנתה חמישה גרדואים ושבעה גרגטונים בלבד."למה אתם מחכים?" צעקה רייגן "תתבצרו!"
רייגן ניגשה במהירות למכשיר הקשר. היא שלחה למפקדת החלל במוסקבה נקודות ציון והודעה קולית לבקשת אישור להפגזה חללית. חוץ מלווייני הטרור ששימשו להפגזת ערים, גם נושאי פצצות ניידים ומאוישים "טיילו" מעל הפלנטה בגובה נמוך יחסית. מחוץ לטווח ראייה, כמובן, אבל במרחק קצר מספיק כדי שיוכל בעזרת כוונת לייזר משוכללת לכוון בסטייה של פחות מחצי מטר על כוחות אנושיים קטנים, אפילו אם הם בתנועה. בשבילם, חוץ מהאבידות הגדולות, זה נראה כאילו השמיים נופלים עליהם.
"קיבלנו. מחמשים מערכת" נשמעה התשובה כעבור דקה. רייגן יצאה החוצה. חייליה כבר סיימו להתבצר. המערכת האוטומטית של המחנה סייעה להם מאוד. האויב כבר היה בטווח ראיה. רוח חזקה החלה לנשוב. זה היה רע. זה יעכב את שיגור הפצצה. צוות המפציץ החללי קיבל עדכוני מזג-אוויר שגרתיים, ועל מנת שלא לבזבז את התחמושת המוגבלת ממילא, הם לא ישגרו את פצצת המימן עד שתחלוף הרוח.
חלק מהחיילים בני האנוש נשכבו על אחד הטנקים, נהנים מהגנתו ומיתרון הגובה שלו. הם עדיין לא הבינו שחיילים רגילים היוו עבורם יותר בעיה מטנקים. פצצות המימן והמתאן ישברו לרסיסים את הטנק. רייגן וחולייתה חיכו עד שיגיעו לטווח הארטילריה שלהם.
ברגע שהחיילים בני האנוש הגיעו לטווח המתאים, רייגן נתנה את הפקודה למשגרי הפצצות להתחיל להפגיז. בשל דלות משאבים זמנית, הם נאלצו לאלתר רוגטקה ענקית על-מנת לאפשר שיגור למרחק של פצצות הארטילריה הכבדות. זו הייתה טכנולוגיה מכאנית פרימיטיבית מעניינת אך מסורבלת שאותה למדו מבני האנוש. הבטיחו להם שהם יתחילו לבנות מפעלים ומשאבות לניצול משאבי הפלנטה בהקדם האפשרי. פצצות הענק התעופפו בשמיים רגע קט לפני שהחלו לנחות על הקרקע. הדיוק, או ליתר דיוק חוסרו, היה מזעזע. אף אחת מהפצצות ששוגרו מרוגטקות הענק לא פגעו בהם ישירות. רק אחת מפצצות המתאן התפוצצה במרחק סביר מהם, ומהרסיסים נפלו לרצפה, ספק נהרגו, חמישה בלבד מחייליהם ככל שהעין משגת.
בזבוז איום ונורא של תחמושת.
הרוח החלה להתחזק עוד יותר, עננים החלו להתאסף בשמיים. זה היה רע מאוד. הם לא יכלו להטיל פצצות מהאטמוספרה במזג אוויר כזה. כאילו בתשובה למחשבותיה, הנורה של מכשיר הקשר החלה להבהב. רייגן לחצה על כפתור המענה "הפצצה מבוטלת. את צריכה סיוע אווירי?" "באופן דחוף" ענתה. הם כבר הצליחו לבנות כוח הפצצה אווירי? זה היה מצוין. "בסדר. תנסי לשרוד שש דקות והם כבר היו שם. סוף" אמר וניתק.
"אתם חושבים שנצליח לשרוד פה שש דקות?" שאלה את חייליה שאלה רטורית על מנת להעלות מעט את המוראל "שישה ימים, אם צריך" ענה אחד מהם "ההפצצה החללית מבוטלת, אבל מטוסים היו פה בעוד שש דקות".
לפתע רעש חזק מילא את האוויר. קליע ענק מהטנק שלהם הפגיז את החומה הרעועה ממילא.
"ארטילריה!" זעקה "תטענו בפצצות מימן! תשתדלו לכוון טוב יותר עם החומר הזה. קחו שתים-עשרה שניות לכוון" כעבור הזמן הקצוב היא פקדה "ארטילריה, רסקו אותם לרסיסים!" והם ירו את שש הפצצות שלהם. אחת מהן פגעה ישירות בטנק, וכוח המימן האדיר השתחרר והרג את מרבית חייליהם. אחת נוספת פגעה לידם והרגה מחצית מן החיילים הנותרים.
הטנק שנשאר, זה ללא חיילים על גבו, שלף משום מקום טיל ומשגר טילים. הוא כיוון אותו מעט בזווית. זה כנראה רע. לא היה זמן להשתמש בארטילריה.
"תיכנסו לבונקר!" צעקה רייגן. היה בונקר פנימי ומשוריין עוד-יותר שמטרתו הגנה טהורה. כולם קפצו לתוך הבונקר הנייד, בזמן שהתנהלה ספירה קצרה לאחור.
6... היא פתחה את הדלת.
5.... חצי מהחוליה נכנסה.
4.... קדימה, שיזדרזו...
3.... האחרון נכנס.
2.... היא נכנסה בעצמה.
1.... היא נעלה את הכניסה.

כשהגיעו מטוסי ההפגזה, הם מצאו שם רק מכתש גדול. הם הסתלקו מייד בשל רמות קרינה גבוהות.



שמונה ימים לאחר הנחיתה במוסקבה-

"לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל!" קרא ארנם. ארנם היה חבר במועצת האסטרטגיה של חלוצי ג'נסוס. זו הייתה ועידה על המשך התוכנית והניסיון להחזיק מעמד עד שהתגבורת של שאר חיילי ג'נסוס תגיע.
"הרגע קיבלתי את זה. בית הנבחרים של ארצות הברית החליט להשהות את חוקי האתיקה בנוגע לנשק אטומי. מדינות המערב מיהרו לחקות אותם ומדינות המזרח ניצלו את ההזדמנות להציג לראווה את הכורים האטומיים שקודם לכן התאמצו להסתיר" ארנם דקלם את מה שאמר לו גרייק, מומחה התקשורת החדש, במכשיר הקשר הקטן הצמוד לאוזנו.
"שזה אומר?" שאל קראפלו. "גרייק" הוא קרא אל תוך פיית המכשיר "מה השורה התחתונה?" "צריך להשמיד את הכורים האטומיים" בן רגע הופיעו על המפה האלקטרונית שעל השולחן נקודות צהובות מהבהבות. כמה מהכורים האטומיים היו באזור השליטה שלהם, שסומן בקו אדום.
"אלה כורים אטומיים?" קרא בפליאה ארנם "מסתבר" ענה סקירמיש "לא כדאי להשמיד את אלה שבשליטתנו, כמובן. אולי נמצא להם שימוש" "מה פתאום!" התרגז קרילין "צריך להשמיד גם אותם, ובמהירות. כל מחבל מתאבד בן-אנוש שיצליח להתגנב לכאן יוכל לפוצץ אותם ישר על הראשים שלנו!" "אבל אם נצטרך אותם?" שאל אותו ארנם "אם נגיע למצב שהפתרון היחיד העומד לרשותנו הוא שימוש בכוח אטומי, אז מה?" "שום בעיה לא נפתרת בכוח אטומי ואתה יודע זאת" ענה לו קירלין, חבר מועצה נוסף "שימוש בו יכול רק לגרום לבעיות נוספות" הוסיף "בסדר, אתה צודק" נכנע ארנם. כוח אטומי היה אחד הגורמים העיקריים לדלות המשאבים של ג'נסוס. "אבל לפני כן עלינו להפגיז את הכורים שבשליטת בני האנוש".
לאחר הצבעה קצרה הוחלט ברוב קולות על הפגזה מהחלל של הכורים האטומיים ברחבי הפלנטה. העניין אושר על-ידי הקיסר והפגזות על הכורים האטומיים הוכרז כמשתנה בתוכנת ההפגזה האוטומטית של לוויני הטרור.




חודשיים לאחר הנחיתה במוסקבה-

הפיצוצים נשמעו בכל מקום. חלקם הוא עצמו יצר.
ספייר רכב על הגרגטון שלו. אחד בשם קליקנס. הוא רכב בין רחובות ביירות, זרק פצצות לכל עבר והפחיד למוות בני אנוש רבים. בן-אנוש מבועת נקרה בטעות אל דרכם. הטעות האחרונה בחייו. בן-רגע עוקצו של קליקנס נשלח קדימה ונתקע בתוך גופו של בן-האנוש. חומצה החלה פורצת מגופת בן האנוש המורעל. גרגטונים היו מכונות הרג.
מטוס שרק מעליו. הוא הטיל את פצצותיו היישר אל בני האנוש "יש שם מישהו?" קרא פתאום מכשיר הקשר שלו "שומעים אותי?" "דבר" ענה ספייר "יופי" ענה הטייס "שני רחובות מימינך יש תותח נ?מ. נטרל אותו" "קיבלתי" השיב, וניתק. לאחר מכן קרא דרך מכשיר הרדיו דרכו תקשר עם הגרגטון "שני רחובות ימינה". קליקנס החל לרוץ מייד לכיוון ההוא.
תותח הנ?מ היה נייח, וצוות של שלושה בני אנוש תפעל אותו. חמישה בני אנוש נוספים עמדו מסביבו עם רובים ושמרו עליו. קליקנס ירק על אחד מהם חומצה. אותו בן-אנוש נפל, עורו נמס. השאר הסתכלו עליו בבעתה לרגע, וספייר ניצל את ההזדמנות וזרק היישר אל התותח פצצת מימן.
הפגזים בתוך התותח התפוצצו בתגובה לכוח הגז הדליק. התותח קרס לתוך עצמו, הורג את כל צוות ההפעלה שלו. "הנה אני מגיע" נשמע קול מתוך מכשיר הקשר שלו. החיילים בני האנוש ירו צרורות שלמים לתוך ראשו של קליקנס. זה ללא ספק הרג אותו. לפני שהספיקו לעשות דבר-מה נוסף, הגיע המפציץ והטיל על הארץ בדיוק מקסימאלי פצצה. היא פגעה היישר בחיילים בני האנוש וקרעה אותם לגזרים.
"תודה" נשמע מכשיר הקשר שלו. המטוס המשיך הלאה.














פרק שישי:
מועצת האסטרטגיה





ארבעה חודשים לאחר הנחיתה במוסקבה-

"דווח" נשמע קול הקיסר המהדהד בחדר. "הצלחנו להתקדם כמה קילומטרים לתוך ישראל וירדן מצפון" פתח ראש מועצת האסטרטגיה "אבל צה"ל בלם אותנו חמישה קילומטרים מחיפה" "הצלחתם לשבש את התגבורות האמריקאיות?" חקר הקיסר "כמעט ולא" הודה ליר, ראש מועצת האסטרטגיה. "אם זכרוני אינו מטעה אותי" אמר בשלווה הקיסר "אתה אמרת לי בעצמך שכל עוד יש לאמריקה בסיס ביבשת הזאת, ספרד במקרה הזה, סיכויי ההישרדות נמוכים יחסית, האין זאת?" ניכר עליו שהוא מצליח אך בקושי לשמור על קור רוחו. אסור להרגיז אותו עכשיו.
"הבנו כבר שעצירת התגבורות דרך האוקיינוס האטלנטי חסרת סיכוי, בייחוד בהתחשב במשבשי הראדאר האנושיים" "נחמד" רעד הקיסר "שהעניין הובן סוף-סוף" הוא נראה כאילו עוד רגע הוא עומד להתפוצץ.
"לכן התחלנו לשלוח חיילים אל מערב יבשת אמריקה עצמה. התוצאות עתידות להיראות על פני השטח... של ספרד, אתה יודע... " הקיסר כיווץ את עיניו כתגובה להלצה הבלתי משעשעת "בעוד חודש, פחות או יותר" המשיך במהירות ליר. החלק המסוכן עבר. עכשיו הגיע העת לחדשות הטובות.
"במבצע מרשים הצלחנו לכבוש אתמול את קהיר" חייך ליר "אנו מתקדמים כעת לכיוון אילת. ברגע שנצליח לכבוש אותה נוכל להתחיל במצור על ישראל". נראה שהקיסר נרגע, כי רעידותיו פסקו. "צבא טוב יש לשמים האלו" העיר הקיסר "הם חישלו אותו במלחמות רבות. גרייק סיפר לי שעד שהגענו, הייתה לשמים מלחמה בערך כל תריסר שנים".
"כוחו המאחד של אויב משותף" העיר "בהחלט" הסכים ליר "לא חשבתי מדיווחיו של מומחה התקשורת הקודם שיש סיכוי שהם יתאחדו בברית שמית כזאת. לא עם כל כך הרבה ארגוני טרור ופעילי ימין".
"בהחלט כך" אמר הקיסר.
"סוף דיווח".
"תודה. משוחרר".




שישה חודשים לנחיתה במוסקבה-

"באר-שבע במחושינו!" צעק המפקד.
רדיר שמח. רדיר היה מנערי הביצורים. הוא ושאר הגרדואים והגרגטונים הצעירים עוד מעט יחלו לבצר את באר שבע. הוא שמע שכבר כבשו את ירדן לחלוטין. המצור על ישראל הלך וסגר. כיוון הבריחה היחיד שלהם הוא הים. זה לא יעזור להם, כמובן.
"לבצר את העיר!" צעק המפקד "צה"ל היה פה בתוך פחות משעה! קדימה!"
רדיר נחל לרוץ אל גבולות העיר . מייד כשהגיע לשם, הגיע גרגטון מנערי הביצורים ועל גבו שקי חול ולבנים, ושלושה גרדואים אחרים. הוא ושאר הגרדואים החלו לפרוק את הגרגטון ממשאו בכוחות משותפים. ברגע שכל חומרי הביצורים שכבו על הרצפה לידם, הגרגטון פנה אחורה והחל לחזור אל המחנה הראשי, שם יקבל עוד חומר להעמסה.
רדיר וחבריו החלו לבנות בסיס יציב מלבנים, ואז החלו להעמיס שקי חול. השקים יעניקו לחיילים מחסה בזמן שהם טוענים את הארטילריה, לוקחים עוד פצצות, או כל דבר אחר. לאחר כחצי שעה והרבה חומרי ביצורים התנשאה חומה לתפארת המקיפה את העיר ומתנשאת לגובה של מטר. לאחר כעשר דקות נוספות הובאו גדרות תיל שהוצבו לפני הביצורים על מנת למנוע הסתערות אויב ישירה.
ברגע שהכול נבדק והושלם הודיעו לכולם על נסיגה למחנה הצבאי הראשי במרכז העיר. חיילים החלו להגיע ולהתבצר בביצורים שהם, נערי הביצורים, בנו. כשהגיעו למחנה הצבאי המרכזי, התיישבו ונדרכו. תפקידם עתה הוא לשמש תגבורת קלה לעת הצורך.


שמונה חודשים להגעת התגבורת-

"הנה, תקשיבו" התלהב גרייק, מומחה התקשורת. "ברכות, חלוצי הפנל" נשמעה שפת ג'נסוס הישנה והטובה "קיבלנו את המצב הקשה שלכם. נמצאים אתי וברוכבי הגרוויטציה השכנים המוני חיילים מאומנים לפי המידע ששלחתם על בני האנוש. קיבלנו את כל הטכנולוגיה שפיתחתם בפנל. נגיע אליכם בעוד שני-שליש סיבוב של הפנל מסביב לשמש שלו. היו חזקים. התגבורת בדרך" "סוף שדר" נשמעה התוכנה. קולות שמחה נשמעו. הקיסר, לראשונה זה הרבה זמן, הרגיש תקווה.
"כמו שכולכם שמעתם, כל שעלינו לעשות הוא להחזיק בפנל למשך שמונה חודשים נוספים" "אני רואה שכבר אימצת את דרכי ספירת הזמן של בני האנוש" אמר גרייק בשעשוע "יותר נוח ככה" ענה הקיסר. באותו רגע בדיוק, שדר נוסף הגיע. הפעם מהכוחות באמריקה. מה עכשיו? "השמע שדר" פקד הקיסר, והשדר נשמע. "אדוני הקיסר, הכוחות שלנו באמריקה מופגזים. בני האנוש צברו מספיק עוצמה והם מתקיפים אותנו במשנה מרץ. מבקש אישור לסגת. אני חוזר, מבקש אישור לסגת. הכוחות שלנו פרוסים מדי!" "תם השדר" הכריזה התוכנה.
"אדוני הקיסר" פתח גרייק "הנני ממליץ בחום על-" "לא התבקשת לחוות דעה, מומחה התקשורת" שיסה אותו הקיסר "אבל אני יודע מה רצית להגיד" הוא המשיך ביתר נוחות "אך אינני מוכן לסגת מאמריקה בשום פנים ואופן" הוא חזר לנוקשותו המקורית "אבל אדוני הקיסר" אמר בתוכחה אחד מחברי מועצת האסטרטגיה "כן, חבר המועצה?" חבר המועצה עטה לרגע מבט נזוף, ואז התעשת.
"חברי מועצת האסטרטגיה. אני קורא להצבעה בנוגע לנסיגה או אי ביצועה מחופי אמריקה" הוא העלה פרצוף נחוש "הקשיבו נא. כוחותינו באמריקה פרוסים מדי. השדר שכולנו שמענו מצביע על העובדה שהכוחות האמריקאים כבר התאוששו, והם מתקיפים את כוחותינו. עלינו לסגת".
"אם ניסוג משם" פתח הקיסר את נאום הנגד כמיטב המסורת "האמריקאים, ברגע שכבר לא היו עסוקים בלחימה בארצם-שלהם, ישתלטו שוב על מוצביהם הישנים ויחלו שוב בתקיפה על הארצות הפנימיות. למען האמת, כפי ששמעתם בשדר, כוחותיהם מצומצמים ופרוסים מדי. עלינו לשלוח אליהם תגבורות".
"מכיוון שלא התכוננו להצבעה חפוזה זו" אמר חבר המועצה "אנא סמנו את הצבע הירוק אם אתם תומכים בהזזת הכוחות מאמריקה להגנת הארצות הפנימיות, או את הצבע האדום אם אתם תומכים באפשרות ההפוכה" "יש לכם דקה" הוסיף הקיסר. חבר המועצה והקיסר ניגשו ללא שהות לעמדות ההצבעה האלקטרוניות ובחרו ללא היסוס בצבע שלהם. צריך להיות רוב של לפחות שישה חברי מועצה על מנת לבטל החלטה של הקיסר. גרייק עמד מהצד וחיכה בקוצר רוח לתוצאות.
כעבור כדקה, הוזנו כל ההצבעות למערכת. "מצביעים-" הכריזה התוכנה "עשרים". ארבעה נמנעים. ככל הנראה לא רצו להשתתף בעימות שבין חבר המועצה לקיסר. "בצבע הירוק בחרו- שנים עשר. בצבע האדום בחרו- שמונה". לחבר המועצה היה רוב, אבל לא מספיק על מנת להטיל וטו על החלטת הקיסר.
"אז נראה שבחרנו" הכריז הקיסר "טוב. יש לי עוד עניינים לטפל בהם. אנא, הודיעו למפקדים הזוטרים על הפקודות החדשות. אני משאיר את הפרטים בידיכם. תודה" אמר, והלך משם.
גרייק נאנח. הוא שמע אמרה של בני האנוש. זוהי בהחלט נקודת מפנה בהיסטוריה. מהלך כזה, על פי ההיסטוריה למודת המלחמות של בני האנוש, עתיד לשנות גורלות.


שישה חודשים להגעת התגבורת-

מירס התהלך במחנה הצבאי שמנגד לחיפה. הוא השקיף על חומות חיפה. הוא היה מודאג. כל תריסר ימים נלקחו לפחות קומץ חיילים, אספקה, או מכונות מלחמה מהמלאי של קו המצור הצפוני על ישראל.
הם נלק



נערך 1 פעמים. עריכה אחרונה ב-05:36 06/04/2009 על ידי Ange noir.



נושא נכתב על ידי נשלח
  פנל 3- סיפור קצר עידן. 10:22 13/01/2009


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.