בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
סיפור קצר: שולמן
נכתב ע''י: היילי (IP Logged)
תאריך: 12:10 19/10/2008

שלום וחג שמח לכולם!

החלטתי לטבול "רגל" בסיפור פנטזיה, אשמח להערות/הארות...

שולמן

לפני שבוע קם שולמן בבוקר והדבר השני שהבחין בו היה שליקוי החמה שאמור היה להסתיים בשש ועשרה, עדיין עמד בעינו בשבע וחצי. הדבר הראשון היה שלא התעורר בדירה שלו. אבל כל זה באמת מקדים את המאוחר, שכן זוועת הקימה הזו נולדה מתוך בגידה שיש לתת לה שם בטרם נמשיך.
שולמן פגש את צ?פי בבר בלילינבלום בתחילת השנה שעברה, בר מן הסוג שבאים אליו ביחידות על מנת לצאת ממנו בשניים. הערב היה חלש, כלשון אמיר שליווה אותו למקום, ובטרם עמדו לעזוב נכנסה צפי והתיישבה בביישנות מעושה בשולחן הפינתי מאחוריהם. שתי חברותיה קמו לשירותים ואמיר מיהר לקשור שיחה עם אחת מהן, בחורה מלאה וצחקנית, כאשר שבו משם. צפי התלכדה מול עיניו של שולמן עם ישותן של דמויות-האל הנשיות שמילאו את חוברות הקומיקס בחדרו, לבושות חליפות שגופן הכתיב את תפריהן, מסיטות נחשולי שיער פרוע לאחור, רגע לאחר שהשלימו קפיצה בלתי-אפשרית מגורד שחקים או המיתו סוכן חשאי בירייה עשנה. ניכר היה בבירור שצפי אינה מחבבת אותו, והיא שיקעה את מבטיה בבחור עלום וגבוה שישב על הבר, בוהה בשורות הבקבוקים ומעשן. לבסוף התייאש מן הנסיון, סימן במבט לאמיר שהוא זז, ותפס את מעילו. כאשר חלף בסמוך לבר בדרכו החוצה, קלטה אוזנו צליל מוזר, שנבע מגבר שישב שם, גבו מופנה אליו. היה משהו בקול הזה, שנדמה לשולמן כמו צעקה שורקנית שמישהו הוריד לה את הווליום כמעט לאפס. שולמן היה מוכן להישבע שהגבר הזה לא היה שם לפני רגע, אבל הוסיף להתקדם אל הדלת, כשמחשבותיו זנחו את הקול המוזר ושבו להסתלסל סביב מראיה של צפי שנשארה מאחור. כאשר עמד לעבור את הסף, דיבר אליו האיש הצועק.
"מה זה היה?", פנה שולמן לאחור.
"שאלתי", דיבר הגבר בהטעמה כשגבו עדיין מופנה אליו על כיסא הבר הגבוה, "אם החיים קשים?"
"לא", ענה שולמן והסתובב כדי לצאת. באותו רגע הגיע להכרה שלצפי יש ריח של וניל מעורב בתפוז.
"היא יפה מאוד", הוסיף הגבר.
"מי?", שולמן שב והסתובב. הקול השורקני תבע באופן לא ברור את תשומת ליבו, למרות שבתוך- תוכו זיהה שולמן רק את הרצון ללכת משם.
"הברונטית הקטנה בשולחן הפינתי. ראיתי שהסתכלת עליה"
שולמן חש דקירה קטנה של עלבון ולא ידע לומר אם משום שהאיש תפס אותו בכשלונו או משום שהצליח לחדור כך לפרטיותו ולראות עד נימי נפשו.
"סתם אחת", ענה שולמן.
"אני יכול לעזור לך, אם אתה רוצה", הגבר הסתובב אליו, ועיניו הכחולות בהקו תחת המעטה השעיר שהיו גבותיו.
"אני לא מכיר אותך", אמר שולמן והרגיש כאותו ילד במגרש משחקים שהוריו אסרו עליו לשוחח עם זרים.
"אתה רוצה להיות איתה או לא?", שאל הגבר בקול שעורר בו פתאום את זיכרון חיבוקיה של אימו, דווקא עכשיו. חיבוקים עזים של נחמה אימהית לילדה, על שנחשף לעוד צרה בעולם.
עיניו של שולמן פנו אל השולחן שקולות צחוק עלו ממנו. מבטו פגש בזה של צפי ומייד נדחה כאשר נפנתה לחברתה, ללחוש איזה דבר על אוזנה.
הוא פנה אל הזר השחור והנהן. דקה אחר כך ניצב בחוץ, האויר הקר מצא לו דרך להיכנס בין בגדיו ועורו. העסקה נחתמה, ובעוד שתי דקות בדיוק תצא גם צפי אל החושך ותשאל אותו למה הוא הולך כל כך מוקדם.
שבעה חודשים לאחר הפגישה, יבלה שולמן את הלילה עם נורית, ששכרה דירה בקומה מתחת לדירה שלו ושל צפי. המעשה יתגלה, וכל שיישאר בידיו יהיה מכתב רגשני להחריד, ראי מושלם לדמותה הרומנטית של צפי, ואשר ימצא את גורלו בפח האשפה תחת כיור עם ערימת כלים מלוכלכים, שגם אותם יזכה במשיכת כתפיים.
שולמן התוודע לאירוע ליקוי החמה בעקבות אי מייל קצר ששלח איתי, חברו הצלם ששהה בימים אלו באוסטרליה, ועמד לתעד אותו משם בסדרת תמונות. כמו אי מיילים רבים אחרים, שולמן שילח את ההודעה לפח האשפה האלקטרוני, מתוך בטחון גמור שבעוד כמה ימים יקבל לתא הדואר את סדרת התמונות המדוברת. ממילא, כך הבין, לא יהיה ער בשביל לחזות בליקוי, אשר אמור לגרום לאיחור בזריחת השמש, שכן העיתוי שלו בשמי ישראל יהיה מוקדם מאוד. כאשר התעורר ביום הליקוי כאמור, וגילה שאינו בחדרו, על אף שהיה שעון על אמותיו בתוך מיטתו ושולחן הלילה לצידו עדיין נשא שעון מעורר שספרותיו הזוהרות אמרו שבע וחצי, תהה בינו לבין עצמו אם הוא עדיין חולם.
הוא עצמו, המיטה, השידה והשעון היו הדברים היחידים בחדר שיכול היה לשאוב מהם שביב של הכרות. מולו נפרש חלון רחב מידות שמוסגר בוילונות כבדים בגוון ארגמני, ואשר בחשיכה לבשו שחורים. דרך החלון ראה בבירור את מעגל השמש החשוך, וכמה גגות שנשאו דודי שמש ואנטנות אקראיות, שנדמו לו כמו זרדים שבורים. מיטתו היתה צמודה למה שנראה כמו קיר לבנים לא מטויח, וכשהושיט ידו לגעת בלבני הבטון, התפלא לגלות שעלה מהם חום, בדומה לרדיאטור פועל. הוא שיטח את ידו לחלוטין על הקיר, ומכאב הכוויה שנותרה כשמשך את ידו, הבין שהוא אינו חולם.
סביבתו היתה בדממה מוחלטת. בקרים רבים בתל אביב לימדו אותו שהדממה אינה רגילה, או שהוא אינו עוד בתל אביב.
איפה אני, שאל את עצמו והתרומם לכדי ישיבה. צעדים קלים מאוד נשמעו מהפינה המרוחקת של החדר.
"מי זה?", שאל בקול רם, מנסה להגיע לאיזושהיא הבנה בינו ובין עצמו על המצב שאליו נקלע. זיעה קרה כיסתה אותו, כאשר מבטו הבחין בחשיכה בשני גושים גדולים של עלטה שעמדו שם, ואשר אחד נראה כאילו הוא דוחף את השני לפינה, על אף שלא נשמע כל קול פרט לטפיפות העמומות של הצעדים. יתרת החדר עמד ריק ולא היו בו עוד חלונות.
"מי שם?", חזר בתוקף ונעמד. הרצפה להטה כמו הקירות, והוא ניתר חזרה אל המיטה. בעודו רועד ומשפשף את הכוויות בכפות רגליו, עלה באוזניו קול שורקני מוכר מאוד.
"שלום, שולמן", אמר הקול, "כמה טוב לראות אותך"
"איפה אני? מה אני עושה פה? מה קורה?", שולמן פלט בלי לחשוב.
"מה אגיד לך, בחורי היקר", ענה לו הגוש מן החושך, והתאחד עם הגוש השני לכתם אחד. שולמן הניח שהיתה זו ספה שהזר התיישב עליה.
"מה אתה רוצה ממני?", שאל שולמן במהירות. נשימתו הלכה והתקצרה והוא שלח מבטו לסירוגין בין מעגל החושך שהיתה השמש בחוץ, אל גוש השחור בפינה.
"לא הרבה", ענה הזר, "אולי נקרא משהו?"
שולמן חש שהוא עומד להשתגע. הקירות והרצפה פלטו עכשיו כמויות ניכרות של גלי חום, והוא הוריד את חולצתו. לפתע הבזיק אור מעליהם, ושולמן קלט מעל ראשו נורה מתנדנדת, כמו בסדרות חוקרי המשטרה. ממצמץ, ראה את הזר יושב מולו על כורסת קטיפה מפוארת, שרגליה התעקלו אל פרסות שור עשויות זהב. מבטו הכחול של הזר ננעץ בפניו של שולמן, וחיוך קל עלה בשפתיו. בידיו אחז נייר ורוד ומקומט, שכתמים משחיתים בלטו בו. נראה שמישהו טרח ליישרו ולתקנו כדי שאפשר יהיה לקרוא ממנו.
"שולמן", החל הזר לקרוא, "אני עוזבת אותך לתמיד". שולמן כיווץ את גבותיו וסוכך על עיניו מהאור החזק.
"אתה מקריא לי את המכתב של צפי?"
הזר התעלם והמשיך.
"כולם חושבים ששבעה חודשים זה מעט זמן, אבל הבנתי שהיית יקר לי יותר ממה שאני יכולה לתאר במילים". שולמן גיחך. צפי תמיד היתה מגיעה לידי דמעות מסרטים שהכילו משפטים כאלה. הזר הרים את מבטו ושולמן מחה את חיוכו מייד.
"מה לא עשיתי, ימים כלילות בשביל להבין למה אתה לא אוהב אותי יותר"
הזר הטעים בכוונה את "ימים כלילות", וכשסיים, הרים יד כבדה והצביע אל החלון. שולמן עקב אחר ידו אל מעגל השמש השחורה, אבל לא קלט את משמעות הדברים. הוא חשב שלזר יש נטייה לדרמה והתרכז בתחושת הדגדוג שהותיר שביל הזיעה שהתהווה על גבו.
"היו לנו ימים כל כך יפים ביחד, היית הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהתעוררתי, והאחרון איתו נרדמתי, ואני מקווה שיום אחד תמצא מישהי שתוכל להרגיש כך לגביה, אבל זו לא תהיה אני"
באמצע המשפט השתנה קולו של הזר, והפך דומה יותר ויותר לקולה של צפי. שולמן תהה בשנית אם כל זה אינו חלום. השעון שלצידו הראה רבע לשמונה. אם לא יקום, יאחר לעבודה.
"ומה אוכל להגיד על הבגידה המכוערת שלך?", המשיך הזר בקולה של צפי, שקיבל גוון מסוים של כעס. צפי מעולם לא הרימה קול, אבל אכזבה של ממש מילאה את הניגון של מילותיה כאשר כעסה.
הזר הרים ראשו מהדף.
"אתה מוכן לזה?", שאל בחיוך בקולו-שלו.
"מוכן למה? אפשר להפסיק כבר עם השטות הזאת?"
הזר ציחקק ונעמד.
"כנראה שלא הרבה", חזר קולה של צפי להקריא בקול מהדף, "אלא רק שיש לך לב של אבן, אם אתה יכול לעשות כזה מעשה"
שולמן הביט בו מרוכז. הזר התקרב אליו בטפיפת-צעדים קלים, קול שורקני בוקע מגרונו על אף ששפתיו חתומות באותו חיוך מרגיז.
ככל שהזר קרב אליו, הרגיש שולמן שקשה לו יותר ויותר לנשום ושצד שמאלו מעקצץ. במהירות הפכה התחושה לכאב של ממש, והוא שילח את ידו הימנית ללפות את חזהו. הוא התקפל אל רגליו ונאנק.
"מה קורה?" שאל כמעט בלחש, ראשו בין ברכיו וכאב עז מפלח את כל צידו. הזר הגיע בסמוך לאוזנו והשיב בשריקה, "לב של אבן".
מחשבותיו של שולמן התערבלו במוחו והוא רעד בלי שליטה. לפתע פסק הכאב, והוא נשכב לאחור על המזרון. במרכז חזהו העיק גוש כבד ולחץ את עורו מבפנים, כאילו משווע לצאת אל החוץ. נשימותיו היו רדודות. הלב אמנם לא פעם אבל הוא לא מת. ואולי כן? רגלו השמאלית נותרה שמוטה על צד המיטה, כך שכף רגלו המשיכה לחוש את גלי החום שעלו מהרצפה. עיניו בהו כעת למעלה והוא קלט שלחדר אין תקרה, אלא כנף בד דקיק, דמוי רשת שנפרש מעליהם. האם אני מת? שאל את עצמו שוב ושוב.
"עוד לא", ענה לו הזר מהקצה השני של החדר, לאחר ששב אל הספה.
"נמשיך?", שאל ומייד הוסיף לקרוא שכן שולמן לא יכול היה לומר עוד מילה במצבו, גם אם התנגד. בראשו חלפו במהירות המחשבות על המכתב, מנסה לצפות את האסון הבא. מה היא כתבה עוד? מה היא כתבה? ראשו קדח, מסגרת המתכת של המיטה בערה מחום והמזרון העלה אדים. הזר הוסיף לקרוא מספר שורות נוספות, עד שהגיע אל השורה החותמת, ובאותו רגע נזכר שולמן אף הוא והוא עצם את עיניו בייאוש על הסוף המר שעמד להיות לו.
"אני מרש?ה לעצמי, רק הפעם הזאת, לומר לך מה אני חושבת ולאחריה יסולח לך הכל", הזר הרעים בקולה של צפי, שהציף את כל החדר וגרם למעטה הבד הדקיק להיעקר ממקומו ולצנוח באיטיות אל החדר.
"אתה אפס, שולמן, כלום גדול בעניינים של הלב. הגיע הזמן שתתבגר ותלמד"
חושך עטף אותו והוא נעלם אל האפסיות. כל קיומו ותודעתו נמחקו, כאילו לא היה מעולם.
* * *
יומיים אחר כך, בבר בלילנבלום התיישב ליד רועי זר מגודל שנאנח בקול שורקני. "החיים קשים, מה?",שאל רועי בלי משים, עיניו בוהות בג'ינג'ית אחת שישבה ממול.



נושא נכתב על ידי נשלח
  סיפור קצר: שולמן היילי 12:10 19/10/2008


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.