בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
הסיפור שלי
נכתב ע''י: ניב (IP Logged)
תאריך: 08:18 11/01/2008

שלום לכולם,
קוראים לי ניב ואני חדש כאן. כתבתי סיפור והייתי רוצה שתגיבו עליו.
זהו הפרק הראשון:

בגינה ירוקה, שופעת פרחים, עצים ודשא, נעמדו לא הרחק מפינה אחת שהצטברו בה אירוסים סגולים ובהירים, כלב ונער ממוצע. ממוצע מבחינת גובה, צבע עור ומשקל. שיערו חום כהה ועיניו חומות כדבש, מה שהווה לפניו פנים מתוקות. לילד בן השנים עשר קוראים דניאל.
הסיפור שלנו מתחיל כשבקע לפתע אור חזק מתוך האדמה בחצר האחורית של ביתו. "מה זה?" שאל את עצמו דניאל. "בוקע אור מתוך האדמה"' שוב שאל את עצמו. "כדאי לחפור ולראות מה זה?" הפסיק הנער לשאול את עצמו ושאל את כלבו, פונץ', שרבץ לידו בנחת. ומבלי הודעה מוקדמת רץ, פונץ', למקור האור ואחל לחפור. "קיוויתי שאני לא אצטרך לחפור." אמר בינו לבין עצמו. לאחר מכן הגיע למסקנה שהוא חייב להפסיק לדבר עם עצמו. לפתע התעייף פונץ' והמשיך לנוח. דניאל התקרב לבור כדי לראות מה נמצא בתוכו. לפני שהספיק לראות מהו החפץ הזוהר שהבהב מתוך הבור קפץ פונץ' אל תוכו ושב לחפור. "יש לו מצבי רוח משתנים." חשב דניאל. כעבור כמה דקות, שבהן עקב דניאל אחרי פעולותיו של כלבו, התבונן הנער בבור עמוק וצר והתגלה מולו חפץ זכוכית ככל הנראה. "אני צריך למצוא דרך כדי להוציא את החפץ הזה מתוך הבור." אחרי שחשב דניאל הוא נכנס לביתו.
ריחות תבשיל מדהים היו באוויר. אימו של דניאל, רווית, עמדה במטבח. "דניאל, עוד מעט האוכל מוכן. תארגן את השולחן לקראת האוכל, בבקשה." ביקשה בנימוס. "עוד מעט." ענה לה וניגש אל הפרוזדור. דניאל נטל את מפתחות המחסן מתוך תיבה קטנה וחומה שעמדה על שידה יפה מעץ, בעלת שתי מגירות שעליו נעמד גם טלפון אדום ומעוצב. יצא הנער עם המפתחות לחצרו האחורית, ופתח את דלת המחסן. דניאל נכנס אל תוך המחסן ולקח משם את חפירה. הוא ניגש אל הבור והוציא ממנו את החפץ שזהר בצבע ירוק באותו רגע בעזרת את החפירה. "זה כדור בדולח, או שנדמה לי?" אמר דניאל ספק בשאלה ספק בתשובה. "הוא יזדקק לשטיפה." חשב לעצמו ושפך עליו את המים שהיו בקערית השתייה של פונץ'. "דניאל!" קראה רווית. הנער עזב את הכדור ורץ אליה. "אתה בא לשבת לאכול?" היא שאלה אותו. דניאל ענה בחיוב וקרא לאחותו הקטנה, "רותם, בואי לשולחן. אנחנו אוכלים." רותם ניגשה לשולחן. אביו, יגאל, היה כהרגלו, בימי חמישי, בעבודה והוא לא אכל ביחד עם המשפחה. הוא עבד בחברה כלשהי של אנימציה ממוחשבת, והוא ידע לערוך סרטים. מידי פעם דניאל התגאה בעובדה הזו, לא ברור ממש מדוע. אולי הוא רצה להרשים את חבריו או שהוא התגאה באבא החכם שיש לו. למיטב זכרונו, בפעם האחרונה שהוא ניסה להיות כמו אביו, מומחה באנימציה ממוחשבת, הוא לא הבין אפילו את הבסיס.
השמש כבר שקעה וכדור הבדולח נשאר בחוץ. לאחר שדניאל התרחץ לא התחשק לו לצאת לחצר האחורית. הוא נכנס למיטה ולא סיפר לאף אחד על כדור הבדולח. בינתיים.
למחרת אותו הלילה קם דניאל מאוחר ולא היה לו זמן לטייל עם פונץ' טיול בוקר טיפוסי. דניאל מיהר לתחנת האוטובוס. מרחוק הוא כבר ראה את האוטובוס מגיע. הוא רץ לעברו וכל עוד נפשו בו, הגיע לתחנה. נהג האוטובוס התכוון לנסוע אבל משראה אותו עצר את הרכב. עלה דניאל במדרגות האוטובוס והתכונן לשבת באחד מהמושבים מאחור. הוא בחן את האזור האחורי של הרכב והתמקם ליד חברו הטוב, ניר. ניר הוא נער גבוה, בעל עור בהיר עם שיער בלונדיני. עינוי חומות ויש לו שפתיים דקות במיוחד."ניר?" שאל דניאל. "מה?" " אני לא בטוח אם כדאי לספר לו על כדור הבדולח." חשב. "שום דבר." ובכן, דניאל לא סיפר לו כלום. בינתיים, טלי ומיתר, שתי חברות בלתי נפרדות שדניאל וניר היו מיודדים איתן מאוד, התעסקו עם ספר כלשהו ונוצה. "מה אתן עושות?" שאל אותן. "אתה בקרוב תדע." אמרה טלי. דניאל לא ממש הבין למה היא התכוונה, אבל זה לא הטריד אותו. כל יום הלימודים כדור הבדולח הוא זה שהטריד אותו והסיח את דעתו מלהקשיב למורות שלימדו במשך היום. בסופו של אותו יום, מיהר הנער לרדת מהאוטובוס לעבר ביתו. אף אחד לא היה בבית לכן הוא נטל את מפתחות הבית ופתח את הדלת. דניאל הניח את התיק שלו בחדרו, לאחר שעבר את מסדרון ביתו, עלה במדרגות ויצא מהבית, לחצרו האחורית. הוא התקרב לבור והרים את כדור הבדולח שהיה לידו. "מעניין אם יש שם משהו." חשב.
הנער בעל השיער הכהה, דניאל, העביר אותו לחדרו הקטן הוא הניח הכדור בפינה קטנה וחשוכה בספרייתו בתקווה שאף אחד לא ייגע בו כיוון שנשמע לפתע צלצול טלפון. דניאל פתח את דלת חדרו שהייתה סגורה, ירד בגרם המדרגות, ניגש אל הפרוזדור והרים את האפרכסת ממקומה. "הלו?" אמר דניאל לתוכה. מצידו השני של הקו הוא שמע את ניר מציע לו להגיע אליו כיוון שהוא רוצה להראות לו תוכנה חדשה שהתקינו לו במחשב. "לא יודע אם להסכים." חשב דניאל, "מצד אחד אני רוצה לבחון עוד קצת את כדור הבדולח אבל מצד שני אני לא רוצה לבאס אותו. וגם אם אני יסרב הוא ישאל אותי למה אני עושה זאת." לכן הסכים, דניאל, להצעתו של חברו הטוב.
כל הסובבים את ניר חשבו כך: "ניר מתעסק בשעות הפנאי שלו במחשב והוא לפעמים מוריד למחשב תוכנות שממש אין מושג איך משתמשים בהן, והוא היחיד שיודע להפעיל אותן."
דניאל, חשב כך: " הוא לא היחידי שיודע להפעיל תוכנות כאלה, גם אבא שלי הוא מומחה."
למרות זאת, הוא מחשיב את ניר כחבר ממש טוב.
לאחר שסיימו הנערים להתבונן בתוכנה לשיפור אנימציה, החליטו השניים שיצאו לשאוף קצת אוויר. ניר התקשר לטלי והשלושה קבעו שיפגשו אצלה.
כשניר ודניאל יצאנו מהבית פתח דניאל בנושא לשיחה, "מה היית עושה אם הייתי אומר לך שמצאתי כדור בדולח בחצר האחורית שלי?"
"הייתי צוחק." הוא ענה, "למה אתה שואל?"
"חשבתי על זה כתור בדיחה."
"את האמת?" שאל ניר, "הבדיחה גרועה."
"כמו שחשבתי."
כעבור כמה דקות, כשהיו השניים קרובים לביתה? של טלי, הם ראו ינשוף/תנשמת (הקיפו בעיגול את בחירתכם לפי התיאור) ולאחר מכן הם החלו לדון על נושא שאפשר לתאר אותו כנושא שלא הייתם מדברים עליו בחיים. "ניר, תראה, ינשוף!" אמר דניאל. עיניו של העוף הדורס עוטרו זרי נוצות בולטים, דמויי לב, שהשוו לפניו צורה מפחידה. ככל שהתקרבו השניים אל העוף הוא השמיע קולות נשיפה מפחידים. "זה לא ינשוף." אמר ניר, "זו תנשמת!"
"לא נכון זה ינשוף."
"אתה לא יודע שלינשוף יש עיניים עגולות ובולטות ויש לו מעיין ציציות לראשו?" אמר ניר. (דרך אגב, כל המידע הזה הוא נכון כדי שתדעו להבא. אני לא מאחל לכם לדון על נושא כזה). פתח ביתה? של טלי, גרם לניר ודניאל להפסיק את הוויכוח הלא מעניין במיוחד.
כשהם פתחו את שער הבית הכסוף נעמדה מולם נערה בעלת עיניים כחולות, עור בהיר מאוד ושיער חלק וגלי שהשווה לה שיער של כוכבת קולנוע, זו הייתה טלי. "אני קצת מחבב אותה, אבל האמת היא שהעובדה הזו לא מתפתחת לשום מקום וגם לא תתפתח." נזכר דניאל במשפט שאמר לניר בתקופה שדיברו על העניין. "היא מחבבת את תומר. מחבבת זאת לא מילה, היא מאוהבת בו."
"היי טלי." אמר. "היי, אתם מוזמנים להיכנס." אמרה. נכנסנו לחדר שלה. אין בן אדם שלא נכנס לחדר שלה ולא מבחין בצבע הסגול הבהיר כצבע פרחי האזוביון. (וכן, יש פרח כזה) הווילונות בחדרה היו עשויים מרצועות גולשות, שהתנועעו במשב האוויר מהדלת שנסגרה מאחורי. מתחת לרגלי היה שטיח סגול ונקי. "דניאל, " אמרה טלי שהיא התיישבה על מיטתה בעלת הסדינים הסגולים, "אתה שמעת? נותנים הזדמנות לעוד ילדים להיבחן לאודישנים להצגה. הפעם, אתה חייב לנסות." לפני חודש הודיעו לילדי המושב, חצות, על הצגה שתתקיים במושב, המושב בו דניאל וטלי גרים, מטעם המועצה האזורית, 'אילן'. רוב הדמויות בהצגה הן דמויות בנות ארבע עשרה ומטה, לכן עושים אודישנים לכל הנערים והילדים שמעוניינים לשחק תפקידים בהצגה שתעלה בקרוב. טלי ודניאל ידועים בכישרון המשחק שלהם ולכן התלבטו השניים אם להיבחן לתפקיד. טלי החליטה שהיא תיבחן ודניאל לעומתה לא נבחן. רוצים לדעת למה? מי שלא מעוניין לדעת, שיעבור לפרק הבא. במילא ההסבר שלי זה סוף הפרק. אתם לא באמת רוצים לעבור פרק, נכון? בבקשה אל תעברו פרק! אם לא בשבילי בשבילכם! בבקשה! אני אומלל. אתם נשארים? תודה אני לא מאמין שהצלחתי לשכנע אתכם. זאת אומרת שגם לי יש כישרון משחק. (אתם לא באמת האמנתם שאני אומלל, נכון?)
ועכשיו ההסבר: דניאל לא נבחן מכיוון שיש לו פחד מאודישנים. מאודישנים חוזרים, הוא עוד יותר מפחד.
"מה אתה אומר? אתה תיבחן?" שאלה טלי. "אני עדיין לא יודע." ענה. "תחשוב על זה. כדאי לך." דניאל חשב וחשב ושוב חשב. (האמת היא שהוא שוב חשב, אבל ההמשך בפרק הבא).

מה אתם אומרים?



נושא נכתב על ידי נשלח
  הסיפור שלי ניב 08:18 11/01/2008
  Re: הסיפור שלי שומר הצלמוות 12:35 11/01/2008
  טרום תגובה Ange noir 01:45 12/01/2008
  שם אנואר 12:32 11/02/2010


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.