אני מסכים מאוד עם אילן.

משלב לשוני גבוה או נמוך בא לשרת את הסופר על מנת להגיע למטרה כלשהי בסיפור. במקרה שלך לדעתי השפה הגבוהה משיגה את ההפך. הקורא צריך להתעסק באופן בו כתבת במקום להתעסק בתוכן אותו כתבת, כיוון שהשפה של הסיפור רחוקה משפת היום יום.

עניין נוסף הוא מושגים שהשתמשת בהם. לא כל הקוראים יודעים מה זה כוח ג'י, או חתך הזהב (והמשמעויות השונות שלו) או ספקטרום ראיה. אפשר להסביר במשפט אחד את המושגים הללו כך שהקורא יכנס יותר לעניינים גם אם לא למד פיסיקה או אמנות בתיכון. כמובן שחייבים להזהר כדי לא להראות כמו אנציקלופדיה.
לדוגמא:
"המהירות בה טסה גרמה לה להרגיש כאילו הפנים שלה נמשכות לאחור."
"היחס הזה מעולם לא היה גדול מ1.618, יחס מוכר מאוד ביקום שלנו."
לא חייבים תמיד להשתמש במושג עצמו. הקוראים המיודעים יותר כבר יבינו לבד. הקוראים הפחות מיודעים לא חייבים לדעת בדיוק על מה אתה מדבר, כל עוד הם מבינים את המשמעות.

למעשה השימוש שלך במושג ספקטרום אינו נכון. ספקטרום (תחום תדרים) הראיה מתייחס לצבעים אותם אפשר לראות - במקרה שלך אותם מירם יכולה לראות. כיוון שאמרת שספקטרום הראיה שלה הצטמצם לדיסק - שהוא צורה פיזית - אני מסיק שהתכוונת לשדה ראיה, כלומר לתחום האפקי והאנכי אותו יכולה מירם לראות ברגע נתון. כדי להשתמש במושג באופן תקני, היית צריך לכתוב - הספקטרום שלה הצטצמם לאדום בלבד (או כל צבע אחר שתבחר). אבל גם אז אפשר לכתוב בפשטות "לפתע הבינה שהיא מסוגלת לראות אדום בלבד."

האם יש מטרה לפיסות המידע האלה בסיפור? (יחס הזהב, ספקטרום הראיה.) לדעתי הן עושות רושם של אלמנט קישוטי ולא משמשות תפקיד בסיפור עצמו. יכול להיות שיש להן מטרה ופשוט קשה להבין אותה. כמו שכדאי להמנע מהאכלה בכפית, כדאי להמנע מהקיצוניות השניה של שמירת כל הסודות לעצמך.

עומס המושגים והשפה הגבוהה מכבידים מאוד על הקורא. התפקיד שלך בתור סופר הוא לספר סיפור באופן שהעלילה והרקע הבסיסיים שלו יהיו מובנים, ומעניינים. אחר כך אפשר לדבר על עומק ורבדים שונים בסיפור. אבל קודם כל שנבין מה הרעיון שעומד מאחורי הסיפור (דבר שקשה לי להבין בסיפור שלך) ואיך הוא בא לידי ביטוי בעלילה ובתיאורים.