היה לי רעיון אבל לא ממש הצלחתי להביא אותו לידי מימוש ממה שהבנתי שהתרגיל דורש.
אני אנסה לכתוב אותו כאן כסיפור אבל המוזה לא באמת שוכנת בבית הבוקר.
**********************

אומרים שטיפוס הרים הוא אתגר בינך לבין העולם. אז אומרים.
אני כאן בשביל הנוף. או לפחות זה מה שחשבתי למטה.
כאן, בחצי הדרך למעלה אין לי מספיק אוויר והנוף הוא משהו שיגרום לי לאבד שיווי משקל וליפול אל השמיים יותר מאשר להרגיש שנפלתי לתוך גלוייה או פרסומת. כן, פרסומת לטיפוס הרים!
אז למה אני כאן?
כי אמרו לי שיש ארמון קסום על ההר הזה והייתי חייב לראות בעצמי.
מלמטה לא ראיתי כלום, רק סלעים ועוד סלעים.
עכשיו בחצי הדרך למעלה אני רואה בדיוק אותו הדבר אבל מאוד מאוד מקרוב. סלעים ואדמה ושורשים קטנים שלא היו מחזיקים אותי לרגע אם הייתי נופל. איפה ארמון ואיפה נעליים. אולי הוא עוד למעלה. די לקטר, להמשיך לטפס.
זה לא שאני מטפס הרים מקצועי או משהו, זה פשוט נראה קל מלמטה. ממש ראיתי את כל השביל שבו אטפס וחשבתי לעצמי שזה יהיה אתגר נחמד עם נוף מדהים ואומרים שיש ארמון על ההר...
אני ממשיך לטפס.
כעבור נצח, של חצי שעה לפי השעון, אני מגיע למדף ואפשר סוף סוף לנוח.
שותה קצת מים.
מסתכל סביב.
נוף. מדהים. בדיוק כמו שחשבתי שיהיה מלמטה. רק שעכשיו הוא נראה לי כמו משהו מעייף לטפס למטה ממנו ולא כמו משהו ששווה את העלייה המפרכת הזאת! לעזאזל אני עייף.
אני נח, מחזיר את הנשימה, משחרר את השרירים העייפים בידיים וברגליים. מעסה את הכתפיים.
מסתכל למעלה ורואה עוד חצי הר מעלי עד הפסגה.
את הארמון הנסתר אני לא רואה.
יש מערה מעל המדף, לא רחוק ממני. כמה עיקולים חדים ושכבות סלע מתפוררות זו כנגד זו נראים לי מסוכנים.
אולי אנסה להגיע למערה, אולי היא מקושטת בציורי קיר... ואולי אני סתם מנסה למצוא תרוצים להמשיך לטפס כי אחרת אשאר כאן עד שמשלחת חילוץ תבוא להציל אותי או משהו.
אני מבטיח לעצמי לאכול סנדוויץ במערה וזה התמריץ שמזיז אותי מהמדף.
מטפס שוב.
הדרך למערה רצופה פירורים של התקדמות ולבסוף אני מצליח להגיע אליה.
מערה קטנה, טיבעית. לא ארמון.
הסלע מפורר ומעוצב לקווים חלקים יותר מבחוץ ורוח קלה נושבת מתוכה.
אני אוכל את הסנדוויץ וחושב לעצמי מחשבות איטיות. הטלפון שלי לא יעבוד כאן, אין קליטה.
המצלמה לא תתפוס את הנוף הזה באמת. היא רק תשטח לדו מימד חתיכה קטנה ממנו. איו טעם לטרוח לצלם. מי שרוצה לראות את הנוף מכאן שיזיז את התחת שלו ויעלה לכאן בעצמו.
אני נשען על הקיר החלק יחסית של המערה ונח.
פעם הבאה שאני פותח עיניים השמש השוקעת כבר ממלאת את המערה באדום.
אוי לכל הרוחות! אני לא יכול לטפס בחושך! אין ברירה, את הלילה הזה אני מבלה כאן.
אני מחליט לחקור את המערה הזו קצת יותר לעומק כל עוד יש אור.
נכנס פנימה, דרך עיקול פתלתל ובין שני קירות נישאים ומעבר לחדר די גדול עם פתח בתקרה- אולי אני יותר קרוב לפסגה משחשבתי.
קרני השמש נשברות על קריסטלים זולים מקוורץ, גורמים להם להראות כמו אבני אודם וממלאות את המערה באור חלוש אדום.
בקצה המערה נושבת רוח ואני מוצא עוד עיקול ומסדרון חשוך שבקציהו אור אדמדם- עוד פתח למערה.
חוץ מקן ציפורים ישן בכוך אני לא רואה שום סימן לחיה מסוכנת או משהו שצריך להדאיג אותי הלילה.
אני מקווה שגם כל החיות המסוכנות יודעות את זה.
רק כדי להיות בטוח אני נדחק בתוך המסדרון ויוצא למדף סלע השני, מחפש את המערה שדרכה נכנסתי.
אני מוצא אותה לפי התיק שלי שהשארתי שם... ליד הכניסה.
אני קצת יותר גבוה מהמדף של הפתח ההוא ויכול לראות את כל הנוף וחצי מההר מכאן.
השמש מסנוורת באדום כתום. אני מסתובב לחזור פנימה ובזווית העין פתאום רואה את זה, כמו תמונת האישה הזקנה והנערה הצעירה, עיניין של זווית ראיה. המדף שטיפסתי עליו הוא המפתח, הקו הזה הוא הגג, הפסים האלו בשכבות הסלע הם העיטורים, החור הזה הוא בעצם הרווח בין העמוד לבין ה"מבנה" המערה היא שער הכניסה... יש ארמון על ההר. כמו תמונה תלת מימדית שצריך לפזול כדי לראות. ומצאתי אותו בטעות לגמרי לבד.
אין פלא שאף פעם לא צילמו אותו! חייבים ראיה תלת מימדית וזווית שמש מוזרה בשביל לתפוס את זה!
אני המום למדי, מחייך חיוך קטן פרטי לעצמי. וחוזר פנימה לישון בארמון הסלע שלי שהלילה הוא רק שלי.