בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
ניסיון ראשון
נכתב ע''י: קרן אמבר (IP Logged)
תאריך: 06:18 19/09/2007

הדרקון ישב בשקט בגינת הנוי, מחכה בסבלנות לסיום ארוחת הערב המשפחתית של ערב שישי.
הוא כבר לעס עד עיסה את הצעצוע האחרון שקנתה לו המטפלת ועכשיו ניסה להפיג את השעמום בהצצה מבעד לחריץ הוילונות, לראות משהו מהמתרחש בארוחה.
קולות עמומים של שיחה וצלצול כלי האוכל בקושי חלחלו מבעד לזכוכית והוילונות הכבדים והוא התאמץ להבין, למרות גילו הצעיר, מה קורה שם בפנים.
הוא זיהה את קול המטפלת שלו, צעיר ואפטימי כתמיד, מסביר בגאוה איך הוא גדל יפה השבוע ועד כמה הוא חכם... זה גרם לו להתנפח בגאווה והוא נדחק עוד לעבר החלון, מצמיד עין סקרנית מכוסה קרנית שקופה קשיחה לזכוכית הקרירה.
אור הנרות השתקף מכלי אוכל רבים ולקח לו זמן עד שמצא את המטפלת שלו יושבת לצד אישה מבוגרת ממנה ודומה לה, פרט לקווי הזקנה על הפנים והצוואר.
האישה מחתה את קצה פיה במפית ואמרה "את מדברת עליו כאילו הוא היה תינוק" והביטה לעבר שאר יושבי השולחן בחיוך קטן ושטוח. המטפלת האהובה חייכה בעיניים בורקות "בוודאי! הוא רק בקע מהביצה לפני חודש וכבר יודע אל כל האליף בית ואתמול הוא פתר לבד כמה זה 47 ועוד 5" היא חייכה לעבר החלון אבל לא נראה לו שהיא ראתה אותו בגלל הוילונות.
האישה השניה הזעיפה פנים קלות ונופפה בידה לעבר החלון "כן, הוא מאוד חכם. רק חבל לי על הפטוניות"
הוא לא ידע מה זה פוניות ומה הקשר שלהן לשיחה אז הוא הניח שזה לא חשוב. המטפלת שלו נשענה לאחור בכיסא וציינה תוך הנפת אצבע, תנועה ממנה כבר למד להזהר, ש"הפטוניות שלך לעולם לא יצילו חיים ואילו אני והוא נעשה את העולם למקום טוב יותר!" להפתעתו האישה המקומטת לא קיפלה זנב והסתירה ראת מתחת לכנף אלא נופפה אצבע חזרה והצהירה "נשים צעירות צריכות להקים משפחה! לא לצאת לרכב על דרקונים למקומות מסוכנים!"
המטפלת שלו הזעיפה פנים חזרה, כל השולחן הביט בה מרותק והדרקון הצעיר חיכה לראות אותה כובשת אותם כגנרלית מנצחת "את תמיד חושבת שההחלטות שלך הן היחידות הנכונות! לי ולו יש חיים אחרים משלך ואת לעולם לא תביני אותם, את והפטוניות! אני לא רוצה את החיים שלך, אני מספיקה עבורו והוא מספיק עבורי וזה כל מה שאת צריכה להבין"
האישה המבוגרת קמה מהשולחן בכעס ברור "ובכן אם אלו החיים שאת רוצה אלו החיים היחידים שלהם תזכי! וכשהוא ימצא לעצמו בת זוג את עוד תרוצי אלי לבכות!" ואז הלכה לחדר אחר.
המטפלת שלו צפתה בה, אגרופים קמוצים נרפים לאט, ואז אמרה לשאר השולחן בנחישות "אנחנו עוד נראה מי יבכה בסוף, אימא" קיפלה בעדינות את המפית שלה והניחה אותה לצד הצלחת, ניגשה למגש הגדול והרימה את חצי הכבש הצלוי שעליו ביד אחת ויצאה אליו החוצה. הוא שמח מאוד ללעוס את הכבש, הוא אף פעם לא חשב שכמה עשבים וקצת אש יכולים לעשות כל כך הרבה הבדל בטעם. "בוא נעוף הביתה" היא אמרה לו בקול שקט והוא גרגר לעומתה באושר, גורם לה לחייך.

****************
ארוחת הערב של שישי. מהרגע הראשון בו נחתה בגינה, באיחור, וגילתה שזנב הדרקון שיטח את ערוגת הפטוניות היא ידעה שצפוי לה קרב קשה אבל היא לא ציפתה לקהל כזה גדול, לפי הכרכרות נראה שאימא אספה את כל המשפחה הערב!
נו טוב, אין מה לעשות פרט להתמודד עם חיוך.
היא נתנה לדרקון הצעיר את צעצוע הלעיסה, מקווה שזה יעסיק אותו מספיק זמן כדי למנוע ממנו לעשות נזקים נוספים לגינה ונכנסה פנימה, מסירה את מעיל הטיסה הכבד ומעבירה אותו לשרת שעיקם את אפו לעבר העור המעובד המדיף ריח עז של דרקון צעיר. היא ישרה בחופזה לפחות חלק מהקמטים של בגדיה אבל ידעה שללא מקלחת והחלפת בגדים כללית היא לעולם לא תעמוד בסטנדרטים של ערבי שישי. נו, אין מה לעשות, משפחתה תאלץ להתמודד עם הקריירה שלה במוקדם או במאוחר.
אם לא בגדים ולא פטוניות לפחות חיוך ואווירה אופטימית, אולי הם ישמרו על נימוס מינימלי והיא עוד תצא מזה בשלום.
כולם כבר ישבו לשולחן ולדאבונה הכסא שלה חיכה לה, בראש השולחן לצד אימא.
טוב, היא ידעה שהמאחר לשדה הקרב לא קובע את המיקום, היא התישבה לאכול בנימוס האפשרי בהתחשב בנסיבות.
מתמקדת באוכל במה שקיוותה שיחשב כתאבון היא ניסתה להתעלם מהשקט הרועם מכיוון האם. זה עבד יפה לאורך רוב הארוחה אבל לבסוף אחיינה הצעיר החליט לשבור את הדממה ושאל איך זה לגדל דרקון בצורה כזו להוטה שהיא לא יכלה שלא לחייך והתחילה להסביר לו ולשאר יושבי השולחן על מעללי השובב, מתעלמת מהשקט העויין מימינה, עונה על שאלות כמיטב יכולתה באופטימיות וחיוך. תזכרי את החיוך. אולי עוד תצליח לשבור את הקרח הערב.
היא בדיוק הסבירה עד כמה הוא היה חסר אונים וחמוד כשרק בקע ועד כמה הוא התפתח מאז וסוף סוף הגיעה ההתקפה מהחזית הימינית "את מדברת עליו כאילו הוא היה תינוק".
ברור שאימא תמיד תשווה הכל לחיי המשפחה כאילו הדבר היחיד שיש לנקבות לעשות בחיים זה להשריץ!
היא שמרה על החיוך בכוח וניסה קצת פסיכולוגיה הפוכה "בוודאי! הוא רק בקע מהביצה לפני חודש וכבר יודע אל כל האליף בית ואתמול הוא פתר לבד כמה זה 47 ועוד 5" אולי הסכמה תערער את הביצורים... לא, אין מזל, אימא מיד שלפה את האס האחר, מציינת ביובש ציני "כן, הוא מאוד חכם. רק חבל לי על הפטוניות" אאוץ', מכה מתחת לחגורה! מתי היא גלתה על הפטוניות!?
את החיוך היא נאלצה לנטוש, חיוך מזוייף לא יעזור לה כאן, היא ניסתה לפנות לרגש המחוייבות, להכניס קצת פרופורציות לשיחה "הפטוניות שלך לעולם לא יצילו חיים ואילו אני והוא נעשה את העולם למקום טוב יותר!" רק כדי לקבל כסטירה את המנטרה האימהית הבלתי נגמרת על תפקידה של האישה בחיים "נשים צעירות צריכות להקים משפחה! לא לצאת לרכב על דרקונים למקומות מסוכנים!"
נו באמת! זה כבר מוגזם. אם היא לא תהיה מנומסת אפשר לזרוק את הכפפות לרצפה וזהו, חסרת סבלנות ומלאת זעם הטיחה חזרה "את תמיד חושבת שההחלטות שלך הן היחידות הנכונות! לי ולו יש חיים אחרים משלך ואת לעולם לא תביני אותם, את והפטוניות! אני לא רוצה את החיים שלך, אני מספיקה עבורו והוא מספיק עבורי וזה כל מה שאת צריכה להבין"
היא הביטה באימה בזעף, מתרה בה שלא להתגרות בה עוד יותר.
הנצחון היה מר, היא ברחה מהשולחן מפטירה איום צפוי ונדוש על נישול מהירושה "ובכן אם אלו החיים שאת רוצה אלו החיים היחידים שלהם תזכי!" מוסיפה משפט המבהיר עד כמה היא בורה בעינייני דרקונים ומטפלים שרק הדגיש את האבססיבה שלה על הקמת משפחה עוד יותר בהתרעה האימהית "וכשהוא ימצא לעצמו בת זוג את עוד תרוצי אלי לבכות!" לפני שפרשה מחדר האוכל, מסיימת את הדיון בגסות.
פעם אימא, תמיד אימא. היכולת המדהימה של אימהות ללחות על כל הנקודות הרגישות לעולם לא הפסיקה להפתיע אותה ולהוציא אותה משלוותה. היא עצרה את עצמה בקושי רב מלהמשיך לכעוס. הדממה סביב השולחן היתה כל כך עבה שאפשר היה לחתוך אותה בסכין. זה לא השולחן בו היא רוצה לבלות את השאר הערב. יש לה דברים טובים יותר לעשות, והיא לא מתכוונת לחזור עד שהזקנה המעצבנת והמקובעת לא תתנצל "אנחנו עוד נראה מי יבכה בסוף, אימא" היא קיפלה בעדינות יתרה את המפית שלה כתרוץ לא להסתכל לשאר המשפחה בעיניים, החליטה במרדנות שהבית הזה יכול להפגין קצת יותר כבוד לדרקונים מאשר לקטר על פטוניות מעוכות וניגשה למגש הגדול, הרימה את חצי הכבש הצלוי שעליו ביד אחת ויצאה אליו החוצה לפני שיהיה להם זמן למצוא את מילים לצרוח עליה מה היא לעזאזל חושבת שהיא עושה. הדרקון שמח מאוד ללעוס את הכבש, והיא קיוותה שהם שומעים שם בפנים את צליל העצמות המתפצחות ומבינים את הרמז. "בוא נעוף הביתה" היא אמרה לו בקול שקט והוא גרגר לעומתה באושר, גורם לה לחייך.



נושא נכתב על ידי נשלח
  תרגיל כתיבה: עימות Ange noir 13:04 03/09/2007
  כנסו כנסו ? איזה כיף אני ראשון נעם 14:36 15/09/2007
  Re: כנסו כנסו ? איזה כיף אני ראשון אלודאה 19:30 21/09/2007
  הומ... כותרת לא מעוררת קריאה Ange noir 08:59 24/09/2007
  טוב, אז כנראה שלא הלך לי נעם 08:07 29/09/2007
  Re: תרגיל כתיבה: עימות קרן אמבר 05:10 17/09/2007
  Re: תרגיל כתיבה: עימות נעם 13:36 17/09/2007
  קידודים ארורים Ange noir 06:03 18/09/2007
  Re: תרגיל כתיבה: עימות נעמה 06:54 18/09/2007
  Re: תרגיל כתיבה: עימות אלודאה 19:35 21/09/2007
  זה לא רע יעל 04:13 23/09/2007
  Re: זה לא רע יעל ואלודאה 08:13 23/09/2007
  ניסיון ראשון קרן אמבר 06:18 19/09/2007
  לדעתי זה ביצוע מושלם של התרגיל יעל 01:13 21/09/2007
  ככה? אחרי שהפחדת אותי ככה אתמול בבוקר? קרן אמבר 22:41 21/09/2007
  Re: ניסיון ראשון אלודאה 19:27 21/09/2007
  לא רע Ange noir 03:20 27/09/2007
  מה זו טכניקה? קרן אמבר 09:03 27/09/2007
  למה נינג'יטסו? שו?דו?! Ange noir 14:28 27/09/2007


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.