הבנתי מה שאתה אומר (כך נראה לי), אבל אני לא חושבת שאפשר להוריד את המשפט האחרון. אם אני אוריד אותו זה ישמע כך:
ריק.
הכול ריק.
המחשבות נמחקו, העיניים האדומות בוהות. הכונן הקשיח של המוח פגום, ריק.
אם הייתי יכול... אבל אני לא. זה חלק מהעסקה. הכול חלק מהעסקה.
בזמנו חשבתי שזו עסקה טובה, אבל עכשיו אני לא כל כך בטוח.
אני חכם יותר עכשיו. לפחות מישהו חכם יותר עכשיו. אני לא ממש בטוח אם זה אני, הגוף שלי, או הוא.
כנראה שאני.
הייתי רוצה לרקוע ברגליים, לחרוק שיניים, לצעוק, משהו...

אפשר כך לסיים פסקה? זה לא מרגיש קטוע?

נ.ב. אולי הייתי צריכה לצרף גם את הפסקה השניה להתחלה? ואז זה היה יותר ברור?

אני מניח שאי שם הגוף שלי מונח על כיסא, מחובר לאלקטרודות מכל כיוון. העפעפיים רוטטים בעצבנות, כמו מתוך שינה. העיניים אדומות ובוהות, הידיים והרגליים מקפצות מדי פעם, כשעובר בהן זרם חזק במיוחד. אבל גולת הכותרת זה הראש שלי. אולי עדיף לומר, המוח שלי. זה באמת הדבר. אלקטרודות, צינוריות ושבבים מחוברים אל כל מילימטר חשוף בראש שלי. הראש שפעם הכיל שיער היפי ארוך והיום הוא מגולח. וכל הגוף שלי, מה המילה שהוא אמר לי? נח. כן, זה מה שהוא אמר, הגוף שלך ינוח, יירגע, יתאושש. כן בטח, ומה איתי, מה איתי?