*רוצה הביתה*

ריח קלוש של נוצות שרופות.
הריח דבק בבגדיו או אולי בשיערו. הוא יכל להריח אותו תמיד, קלוש, נחוש, תמיד שם. מוציא אותו לאט מדעתו.
הוא יכול לסבול את הבוץ שהעז לדבוק בסוליות רגליו היחפות, הוא יכול להבליג על הנדיבות המעושה של אלו שהשליכו מטבעות לעברו, עיניהם מחליקות מעליו בעודם מנהלים משא ומתן פנימי מטופש על גאולה, מנסים שוב להספיק לרצות את האל והמוסר לפני הקץ...
והשאר? כאב לו עליהם, העיוורים והסומים מלאי הרחמים שהורידו את כאב המציאות במטבעות קטנות לקעריתו והלכו לדרכם בלב קל יותר לרגע.
הוא יכול להתמודד בסטואיות עם מלוא משקל המציאות, שהכבידה עליו הרבה יותר ממעיל העור הארוך שעל כתפיו. הוא אפילו יכול להתגבר על החלומות האכזריים שהחיו עבורו כל לילה את הבית ואת מי שהיה פעם, רק כדי להתעורר שוב כאן.עדיין כאן.
הכוויות על גבו כבר החלימו, הכוויות בליבו עדיין לא. והריח... לא נותן לו מנוח. לא נותן לו לשכוח.
הם בוודאי מחפשים אותו, לא יודעים שהוא איבד את עצמו ואותן לאש. יש שישה מיליארד אנשים בעולם, זה ייקח קצת זמן. הוא יחכה. הוא נאחז באמונה.

מטבע נוסף הושלך לקעריתו. הגיע הזמן להוריד את משא הרחמים.
כמו בכל ערב הוא הלך לאיטו לבית הכנסת הקרוב עם קערית המטבעות שלו, שלשל אותן לקופות הצדקה השונות בלי אבחנה. בלי משוא פנים, מתחמק בעווית כאב מהרב שהושיט יד רחמנית ותומכת אל שכמו, מונע מהרב להרגיש את הגדמים השרופים מתחת למעיל, את שאריות העצמות הדקות, המושחרות עדיין.



נערך 1 פעמים. עריכה אחרונה ב-06:46 23/08/2007 על ידי Ange noir.