בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
לזיכרונות לפעמים יש את הכוח להחיות את עצמם - סיפור קצר
נכתב ע''י: Rain (IP Logged)
תאריך: 08:38 09/08/2007

התעוררתי מחלום בלהות בו כבש עטוי עור של זאב רדף אחריי עם סכין חדה ? ברחתי אל מתחת למיטה, אך הוא החדיר את הסכין דרך המזרון, סנטימטרים ספורים לצד ראשי, פעם אחר פעם. ברחתי מהצד השני של המיטה אל מחוץ לחדר, מחליקה במסדרון ואז אל המטבח, פותחת את המקרר ונכנסת פנימה, סוגרת את הדלת אחריי. בפנים הייתה מנהרה ארוכה של כפור, נטיפי קרח, ואור לבן בהק בעדם. זחלתי כך, נזהרת לא להידקר מהנטיפים ואז נפתחה הדלת מאחורי, והכבש\זאב גער קדימה, פוער את פיו ויצאה ממנו שאגה של אריה.
זחלתי מהר יותר, פוחדת, אך הוא תפס את כפות רגליי ומשך אותי לאחור. צרחתי כאשר הוא בלע אותי לחלוטין.
ואז התעוררתי במיטתי, הבטתי שמאלה ?
הזאב היה שם, מביט בי במבט איום.

התעוררתי במיטתי והבטתי שמאלה, הכרית שלצידי הייתה ריקה. אור שמש חמים חדר דרך קורות הגג עשויות העץ. ניגשתי אל חדר האמבטיה ושטפתי את עיניי מקורי השינה. כשהרמתי מבט ראיתי את השתקפותי במראה; בחורה פשוטה בעלת שיער אדמוני מבולגן עמדה לפניי. האף שלה היה טיפה גדול יותר ואדום מהממוצע בקצהו, השחור מתחת לעיניים עדיין שם - עקב הכניסה החטופה למיטה בליל אמש ? מדגיש את העיניים הירוקות הגדולות, עיגול צהוב כחמנייה בוהקת מקיף את שני האישונים. שתי גבות דקות מסודרות, עם פירסינג בצד שמאל, שפתיים דקות ועור חיוור היוו את החותם האחרון של פניי.
פתחתי את הארון בכך שהסטתי את המראה הצידה והוצאתי את מברשת השיניים שלי. כשסגרתי אותו הוא עמד מאחורי במלוא הדרו, שיערו השחור מכסה את חצי פניו המפוסלות כפניו של אל יווני חיוור.
"ארדן!" קראתי והסתובבתי לעברו, אך הוא לא היה שם. הפניתי מבטי למראה והנה הוא היה, יפה מתמיד.
"ארדן? אתה באמת כאן?" שאלתי.
"לא נל, אני לא כאן, את מדמיינת" ? נשמע קולו המוכר, אך שפתיו לא נעו. הוא לא זע, רק הביט, ובאותה שנייה, פסע לאחור אל הצללים של חדר האמבטיה ונעלם.

יצאתי אל המטבח ופתחתי את המקרר, לא הייתה שם שום מנהרת קרח, שום שה בתחפושת.
מזגתי לי לשתות מעט וצפיתי בטלוויזיה. כנראה שנרדמתי כי כשפתחתי עיניים כבר היה ערב.
היה לי מוזר להירדם שוב כשעברתי לילה שלם של שינה, אז חשתי במשהו משונה מתרחש.
פתחתי את החלון ונכנס משב כפור של חורף, סגרתי אותו במאמץ רב. עמדתי מאחורי החלון ויכולתי לראות דרך הזכוכית דמויות מהלכות שם; ילדה קטנה ואיש מבוגר, ומסביבם עוד הרבה ילדים קטנים. לפני רגע לא היה שם אף אחד. היה מושלג, זה היה בתקופת זמן אחרת.

ירדתי למטה ופסעתי מחוץ לבניין, רגלי טבעה בתוך חצי מטר של שלג. חזרתי פנימה והוצאתי שני מחבטי טניס וקשרתי אותם לנעליי וכך פסעתי בחוץ. הרגשתי מגוחכת, אבל זה עבד.
מרחוק ראיתי את הילדה הקטנה ואת הבחור המבוגר. זה היה ארדן, רק עם שיער וזקן לבן. התקרבתי לעברם והם התרחקו ממני. לא משנה כמה התקרבתי הם רק התרחקו יותר - הם פסעו לאיטם, זה היה טירוף.

"חכה לי!" קראתי לעבר האדם שהיה ארדן שלי אך הוא נמוג בערפילים. רק הילדה הקטנה נותרה, היא בכתה.
"מה קרה לך, קטנה?" שאלתי אותה כשניגבתי את דמעותיה.
"אבא שלי מת," היא אמרה, והצביעה קדימה.
עזבתי אותה ורצתי קדימה אל עבר השלג השוצף את עיניי וגופי והכפור פגע והכאיב לי.
הסטתי את האור המסנוור וראיתי את ארדן שוכב על בטנו בשלג, ידיו מתחת לראשו, כאילו ישן שנת ישרים.
רכנתי לצידו והפכתי אותו על צידו, הוא היה עדיין מזוקן ומת. בכיתי.

הילדה הקטנה שמה את ידה על כתפי והרגיעה אותי.
"להכיר מישהו משמע לדעת שיום אחד הוא ימות," היא אמרה והלכה, מותירה אותי לבדי.

התעוררתי מול הטלוויזיה, היא שידרה כאוס של שלג מת.
מחיתי את דמעותיי הכמעט יבשות וקמתי אל עבר אחד הארונות, הוצאתי אלבום תמונות והתיישבתי חזרה.
באלבום ראיתי את ארדן ואותי מחובקים. ארדן מחייך בשדה התעופה. ארדן מגיש לי ורד. אני עם כותונת לילה וארדן מרים אותי על גבו בשק קמח. ארדן עם מדי צבא מצדיע. ארדן רוקד ביחד איתי. אני עם שמלה שחורה צמודה וארדן מחבק ? לא הייתה שום ילדה קטנה.

פתחתי את החלון, היה חשוך בחוץ, התיישבתי על אדן החלון והדלקתי סיגריה ? ארדן תמיד שנא שעישנתי.
שמעתי צעדים מהירים מאחורי ולפני שהספקתי לסובב את הראש לגמרי נדחפתי מהחלון. בעודי נופלת שמעתי קול קטן צועק לעברי ? "הרגת את אבא שלי".

התעוררתי על אדמת השלג, היה אור בוהק שסנוור את עיניי, לצידי שכבה הילדה הקטנה ובהתה בשמיים המעורפלים, האור לא הפריע לה.
"איפה ארדן?" שאלתי אותה.
"אני לא יודעת על מה את מדברת", היא השיבה.
"איפה אבא שלך?", שאלתי בחזרה.
"הוא שם, מדבר עם אמא".

קמתי בחיפזון ורצתי לעבר המקום אליו הצביעה, מעדתי על אבן ונפלתי על השלג. הרמתי מבט מבולבל וראיתי את עצמי כפי שהייתי פעם, צעירה ויפה, מפטפטת עם ארדן, נטול זקן בשדה התעופה, ליד המטוס שלו.
"מתי תחזור?" שאלתי.
"בקרוב. אל תדאגי, יהיה בסדר", הוא אמר, ואני הוצפתי בכאב לנוכח קולו המרגיע והמחוספס.
"תישאר איתי עוד קצת," ביקשתי.
"רק עוד קצת", הוא אמר וחייך חיוך מלא שיניים צחורות.
"אמא ואני הכנו לך עוגה", אמרתי והושטתי לו אותה.
הוא טעם, ואז שאל ? "מי הכין יותר, את או אמא?"
ואני הודיתי שאמא, כי לא יכולתי לעמוד בפניו.
"אבל הכנתי לך משהו אחר", אמרתי ופשפשתי בכיסיי חצאיתי המבולגנים עד שמצאתי את הפתק והגשתי לו אותו. "תקרא את זה לפני שתצא לדרך" ביקשתי, והוא הסכים.
"אני צריך ללכת", הוא אמר.
"בבקשה, עוד קצת", ביקשתי.
"לא", אמר בנחרצות.
רציתי לשכב על השלג לבדי ושיעזוב אותי למנוחתי. רציתי שינשק אותי.

אני זוכרת שדמיינתי לעצמי כיצד הוא יקרא את הפתק.
האם זה יהיה בערסל המיטה המתכתי בו ישכב לתנומה קלה לפני היציאה?
או אולי בתא הטייס עצמו בו יחכה לאות ממגדל הפיקוח שהוא יכול להמריא?
מה הוא יחשוב על המילים שרשמתי לו שם? חלקן היו דיי נועזות, אפילו בשבילי.
אני זוכרת שכתבתי לו ש^נפלאה אהבתי אלייך מאהבת נשים, והרי יודע אתה כי לפנייך הייתי מעוניינת רק בנשים. אך אתה הפחת בי תשוקה שאין כמוה. אהבה שמילים אינן יכולות לתאר, והנה אני מנסה לעשות זאת בצורתי הכושלת. איני יכולה שלא לדמיין אותך רובץ לצידי, איברים מתיזים עליי את נוזל תשוקתך, ואני חופנת אותו בידי, מלטפת ומנשקת את פיך הלוהט במילים שאין לאומרן. בד בבד, חיבוקך האוהב ילווה אותי למחוזות רחוקים, מבע פנייך ישתקף בעיניי גם אחרי שתיעלם. תמיד אחכה לך כאן, רק לך. אהובי היקר.^

מצמוץ קל והוא נעלם מעיניי. ולא ראיתי אותו עוד.
המטוס המריא ולקח את אהובי איתו לעולמי עד.
אמרו שהוא נפל במלחמה, התפוצץ לרסיסים בידי תותח מרגמה. ואני לא יכולתי לדמיין את הגוף הנפלא, המושלם הזה, את הפנים הטובות האלו נהרסות כך, מאבדות את צורתן הכה אופיינית, את החיוך המתוק, את הקול הסמכותי, וכך פתאום, אין עוד ארדן, אין עוד אדם יקר. המלחמה הארורה לקחה ממני הכול.

מצאתי את עצמי לרגליי המגדלור שבו התאכסנו בחופש שלפני המלחמה.
"דודתי השאילה לי את המפתח", אמר אז, בקול מחוספס וחיוך ממזרי שהיה ייחודי רק לו.
הוא תפס את ישבני בחוצפתו שכל-כך אהבתי ודחף אותי פנימה אל השולחן עליו עשינו אהבה עד השעות
המאוחרות של הלילה.

נכנסתי פנימה וראיתי את שאריות האבק שעיטרו את גופנו בפעם האחרונה שהיינו שם ביחד, על השולחן.
נגעתי בקימוטי הסדינים על המיטה הקטנה שבקושי יכלה להכיל שניים.

בלילה אני עדיין רואה אותו, גופו הערום נשען במעלה אפלוליות המגדלור, רוחות תשוקתי ועברי רודפים אותי. אני ניגשת לחבק אותו והוא נמוג מידיי, מתפזר בחזרה לערפילי הים בו נפל מטוסו.

התעוררתי למרגלות המיטה בה היינו שוכבים בטן אל גב, מלטפים זה את ידו של זה, מדברים על כל נושא שבעולם, על הדודה שאינה יודעת את מעשינו הנלוזים בביתה, על העוגות הטובות שאמא מכינה ועל ההזדמנות בה אוכל סוף סוף לגלות מהו המתכון הסודי שהיא מסתירה בתוך חלל ראשה זמן כה רב.
דיברנו עלינו באותו הלילה, על מי שהפכנו להיות.
אני זוכרת שארדן אמר ש^המיטה הזאת נועדה בשביל שנשכב עלייה, ולא עבור שום דודה שבעולם.^
ואני אמרתי ? "אבל ארדן, אתה יודע שהמיטה הזאת נוצרה עוד בטח מהמאה ה-18. עוד לא היינו קיימים אז.
איך אתה באמת חושב שהיא נועדה בשבילנו?", אמרתי, אבל ידעתי שעכשיו הוא יפליץ איזו תשובה מתחכמת, כמו שתמיד היה עושה. כמו שאתה, ארדן שלי, היית עושה.
"את מאמינה בגלגול נשמות?", שאל לפתע, מפתיע אפילו אותי.
"לא.. יודעת? עוד לא הבעתי את עמדתי בנושא. למה אתה שואל?", עניתי לו.
"בואי נניח לצורך ההסבר שאת כן מאמינה בגלגול נשמות, בסדר?", שאל עם חיוכו הממזרי.
"בסדר", השבתי.
"מה תגידי, אם אומר לך שעוד אז, במאה ה-18 היינו קיימים שנינו, כזוג אוהבים? אני ודאי הייתי איזה ורתר צעיר, ואת היית לוטה הנאה. כאות אהבתי לך, אז במאה ה-18, הכנתי לך מיטה, כי הייתי נגר. והמיטה נבנתה כי לא היה לנו איפה לישון. אז בניתי לנו מיטה, כדי שיהיה לנו נוח. באמצע הרחוב. מה, לא נשמע הגיוני?"
"תמשיך", אמרתי בחיוך סהרורי.
"ואז, באמת, ישנו מתחת לגג עץ שבור וירד עלינו גשם כל הלילה, אבל אני כיסיתי את שנינו עם המעיל שלי, היה לי מעיל ארוך אז, כיאה למאה ה-18, ואפילו מקל הליכה! כן, אבל ישנו ברחוב. טוב, אז אולי לא היה לי מקל הליכה. אבל מעיל בטוח היה! אחרת, איך הייתי מכסה אותך? בכל אופן, ידעתי שעומדים להפריד בינינו, כי המשפחות שלנו לא היו מרוצות מהקשר, אז כמו רומיאו ויוליה, נשבענו לאהוב לנצח! ואז-"
הפסקתי אותו באמצע ? "למה תמיד מפרידים בינינו? לא יכול להיות סיפור אחד מאושר שבו שני בני הזוג חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה?", דרשתי לדעת.
"כי ככה זה, זוגות לא נשארים ביחד לנצח, תמיד זה נגמר בסוף איכשהו, או שמפרידים ביניהם, או שהם מופרדים בזכות עצמם", הוא השיב כיודע כל.
"מה זאת אומרת, מופרדים בזכות עצמם?" שאלתי, כי באמת לא היה לי מושג על מה הוא מדבר.
"כוונתי היא למצב שבו אחד הצדדים פתאום מגיע למסקנה שהוא לא מעוניין בקשר באותה רמה כמו הצד השני. או במקרה יותר גרוע, אחד הצדדים נפטר בעל-כורחו בו, והצד השני נותר לבד".
"אני לא יכולה לדמיין מצב כזה, אפילו לא בחלומותיי הגרועים ביותר. תחשוב על זה, האדם המת הופך לקדוש מעונה, והאדם האוהב נשאר לאהוב לנצח. זה סבל בל יתואר" אמרתי והתכוונתי לכל מילה.
"אם אני אמות יום אחד-", הוא התחיל להגיד אך לא הרשתי למילותיו להמשיך.
"אל תעז אפילו להגיד את זה!".
"תני לי לסיים", אמר בסמכותיותו הכה אופיינית לו ואני השתתקתי תחת קסמיו. "אם אני אמות יום אחד, הייתי רוצה שתמשיכי את חייך-".
"אבל-", התחלתי.
"לא," אמר. "תקשיבי לי עד הסוף. הייתי רוצה שתמשיכי עם חייך, תמצאי לך גבר נאה ותאהבי אותו. תתחתני ותביאי ילדים. למה אני אומר את זה? האם אני לא רוצה שתהיי שלי ורק שלי לעד? לא. זאת תהיה חוצפה מצידי לבקש שתקדישי את המשך חייך לי אחרי שאמות-", שוב קטעתי אותו.
"אבל אני לא אוכל לאהוב גבר אחר על פנייך, לעולם" הכרזתי נחרצות.
"זה מה שאת חושבת עכשיו, אבל אהבה זה רק כימיה, רק הורמונים. כשם שמתאהבים במהירות כך האהבה יכולה לדעוך וכך גם אפשר להתאהב מחדש. קחי אותנו לדוגמא. אני לא אכחיש שאהבתי אלייך חזקה מאין כמוה, אבל מי יודע איפה נהיה בעוד שנה-שנתיים? אולי אני ארגיש משהו אחר אז? או יותר מזה, אולי את עצמך תפזלי לצדדים ותתאהבי באיזה גברבר חתיך שיגנוב אותך מתחת לאף שלי? אין לדעת, אני אומר".
"איזה שטויות אתה מדבר. אז לפי מה שאתה אומר, אני צריכה לחיות את חיי האהבה שלי בעירבון מוגבל?"
"לא בעירבון מוגבל, בכלל לא. אני אומר, תחיי את הרגע. תחיי אותו הכי טוב שאת רק יכולה. תאהבי כמיטב יכולתך, ותעניקי ככל הניתן לאהובך - שזה אני במקרה הנדון. אבל מי יודע מה יקרה מחר? מי באמת יודע?"
"אבל אהבה זה משהו שנמשך למשך תקופה, זה לא משהו שנגמר בין רגע, אתה יודע".
"ברור שלא, אבל יום אחד את עלולה להתעורר בבוקר ולהבין שאת כבר לא אוהבת אותי. זה יהיה יום אחד מוקדם בבוקר, כשתפקחי את העיניים ותחשבי שאת לא כל-כך מתגעגעת אליי אחרי הכל, או לא כל-כך כמהה שאהיה בין זרועותייך. או אולי שאני אגיד משהו שיעצבן אותך ואז לא תמהרי להתפייס", אמר.
"כמו עכשיו?", הפעם אני חייכתי חיוך ממזרי.
"חצופה", אמר והתנפל עליי, מדגדג אותי בכל מקום אפשרי. נוגע לא-נוגע, מתגרה. מהר מאוד השיחה עברה לתגרת אוהבים, שעברה להתניית האהבה מהטובות שאי-פעם חווינו.

הלילה שחיתי בנהר של דמעות ותועבה עצמית. כעסתי על עצמי ? למה לא התנגדתי יותר לדבריו? למה לא הייתי יותר נחרצת? להסביר לו שאני לעולם לא אפסיק לאהוב אותו. שלעד זה לעד, ואין התפשרויות באמצע. למה הייתי כל-כך חלשה מולו, כל-כך נשבית בקסמיו הכריזמטיים? האם הוא בעצם צודק? האם כל תחושותיי הן כתוצאה מהורמונים משתוללים? לא הסכמתי להאמין לכך. אהבתי אליו הייתה חזקה, היא הייתה מבפנים, לא מתוך האוכל שאכלתי או המצב רוח של אותו היום. זה לא עניין של כימיה פשוטה. זאת הייתה אהבת אמת, אהבת נצח. ואהבה כזאת היא לעד.

אבל איך אוכל להמשיך לחיות כך בידיעה שהוא איננו עוד? שהוא לא יחמם אותי שוב בלילות הקרים, שאהבתנו כעת היא חד צדדית מאחר ונותר רק צד אחד שיקיים את הפולחן? לא אוכל לחיות בצורה הזו עוד.
עליי או להיכחד או לשכוח. והשכחה כואבת עוד יותר מהמוות.

ראיתי את דמותו לפניי, מחייך, מרים את זרועותיו לעברי ? מזמין אותי להתקרב אליו לחיבוק אחרון, אך אז אצבעותיו החלו להתפורר, להיעלם, וכך גם זרועותיו, חזהו, רגליו, ואז פניו היפות כל-כך איבדו שבבי חיות, והחלו לימוג ממני, להיעלם ? להישכח.
התחלתי לרדוף אחריו, אך שאריותיו ברחו מפניי במורד המסדרון הארוך כל-כך של הצער והאובדן.
כל שנותר ממנו היה פיסות אבק שריחפו במחולה המרטיט של הרוח, ואני אחריהן, רצה כאילו אין מחר.
מנסה לתפוס את האבק כמו ילדה קטנה, קוראת לו לשוב לחיקי, לא לברוח כמו שהוא עושה עכשיו, אבל עמוק בפנים יודעת שאין לכך עתיד או סיכוי, הוא ימחק מראשי ולא אצליח להיאחז בו עוד.
"חזור!" קראתי. "חזור אליי ארדן! רק עוד קצת...",
והוא אמר באותה סמכותיות שכל-כך התרגלתי אליה ? "לא".
אבל לא הסכמתי לכך הפעם. זה לא נראה לי הגיוני שאתן לזכרונות שלנו להיעלם כך ללא מאבק הולם.
וזינקתי קדימה, תופסת את האבק בכפות ידיי, אך הוא נזל מבין אצבעותיי הקטנות - שוב הייתי לילדה קטנה,
כמו הילדה הקטנה שאיבדה את אביה. שאיבדה את ארדן. שאיבדה אותך.
והנה אני מאבדת אותך שוב, מאבדת אותך מהמקום הקדוש, המוגן, חלל ראשי ? הזיכרונות שלי.

ראיתי את הזיכרונות שלנו ביחד חולפים לנגד עיניי במבט אחרון, ואז במאבק סופי מצידי, זינקתי לתוכן, מחבקת, לא מוכנה לעזוב.

עמדתי על גשר, על קצהו של מפל מים סוער במונגוליה, המקום אליו נסענו ביחד לטיול משותף לפני שנים רבות. לא הייתי לבדי שם. מולי עמד ארדן כפי שזכרתי אותו פעם. לא מבוגר או צעיר מדיי, בדיוק כפי שזכרתי אותו. קצוות שיערו כיסו מחצית מפניו, עיניו הכחולות חודרות דרכי כנחשולי קרח קפואים.
"ארדן?", לחשתי.
"אני כאן," אמר.
"אני לא רוצה לאבד אותך", התחלתי לבכות, כמו ילדה קטנה. "אני לא רוצה לשכוח".
"חלק ממני תמיד יהיה שם בתוכך. גם אם לא תזכרי בדיוק מהו, או ממה הוא נובע".
"אני חייבת לזכור, אסור לי לשכוח", אמרתי בנחישות תוך כדי נזילת הדמעות השוטפות את פניי, מרימה אגרופים כאילו כדי לאשר אמירה זו.
"תרפי, נל. תרפי", אמר לי ברוגע. "את תשכחי בבוא העת, אדם לא יכול להיאחז בזיכרונותיו לעד, גורלם להישכח. עדיף שתותירי את שאריות הזיכרונות הללו עם טעם מתוק מאשר כואב".
"אבל-", התחלתי.
"תני לי לסיים", אמר בהחלטיות הכה אופיינית לו. "זוכרת את שדיברנו אז במיטה מתחת למגדלור? ורתר ולוטה שנועדו לכיליון? אל תעשי את זה לעצמך ? מגיע לך הרבה יותר מכאב נצחי. ביקשתי ממך שאם יקרה לי מישהו ? שתמשיכי את חייך הלאה ולא תתקעי מאחור. זוכרת את כל זה? איך יכולת לשכוח את שיחתנו המשמעותית ביותר?".
"אני זוכרת", אמרתי, מושכת באף ומנגבת דמעה. "אבל אני לא יכולה לחיות בלעדייך, זה פשוט ככה.
למה עשית לי את זה? הקדוש המעונה שאיש לא יוכל לגעת בו עוד. והידיעה שאאבד את צלם דמותך מראשי היא בלתי נסבלת בעיניי, לא אוכל לשכוח, לא ארצה בכך עוד", אמרתי והתחלתי לטפס על מעקה הגשר עד אשר היה מאחוריי, בעוד הוא מגיע מאחור ותופס את כתפיי, לא נותן לי ללכת.
"לא נל, תפסיקי עם זה, יש לך עוד הזדמנות לגאול את עצמך", לחש לתוך אוזניי ועצם קולו העביר בי צמרמורת עזה.
"תעזוב אותי לנפשי, אני לא יכולה לסבול את המגע שלך בי, אני לא רוצה להתקיים באותו עולם בו אינך קיים", אמרתי ברגשות מעורבים. רציתי שיסובב אותי ויחבק אותי חזק אל חזהו, רציתי שלא יתן לי ללכת, אך הוא הרפה.
"יש לך עוד הזדמנות", אמר, והחל ללכת הרחק ממני אל עבר הג'ונגלים הפראיים ואני הסתובבתי והתחלתי לצעוק, "חכה ארדן, לאן אתה הולך?!".
צעקתי גם "אל תעזוב אותי,"
כשהחלקתי מן אדמת הגשר,
אל עבר תהום המים השוצפים.

חלמתי חלום בלהות בו ארדן עטוי עור של זאב רדף אחריי עם סכין חדה ? ברחתי אל מתחת למיטה, אך הוא החדיר את הסכין דרך המזרון, סנטימטרים ספורים לצד ראשי, פעם אחר פעם. ברחתי מהצד השני של המיטה אל מחוץ לחדר, מחליקה במסדרון ואז אל המטבח, פותחת את המקרר ונכנסת פנימה, סוגרת את הדלת אחריי. בפנים הייתה מנהרה ארוכה של כפור, נטיפי קרח, ואור לבן בהק בעדם. זחלתי כך, נזהרת לא להידקר מהנטיפים ואז נפתחה הדלת מאחורי, וארדן\הזאב גער קדימה, פוער את פיו ויצאה ממנו שאגה של מפלצת.
זחלתי מהר יותר, פוחדת, אך הוא תפס את כפות רגליי ומשך אותי לאחור. צרחתי כאשר הוא בלע אותי לחלוטין. לא התעוררתי עוד.



נושא נכתב על ידי נשלח
  לזיכרונות לפעמים יש את הכוח להחיות את עצמם - סיפור קצר Rain 08:38 09/08/2007


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.