לטעמי, הסיפור די רע.
הסיפור הוא לא סיפור הבנוי על עלילה או דמויות, ומה שהוא עושה זה רק מתאר סצינה מסויימת. אין בכך כל פסול, אבל סיפור שכל כולו מתאר סצינה צריך לעשות זאת במיומנות גדולה מאוד. כל מה שעושה הסיפור הוא מעביר הרגשה, תמונה. כשאני קורא את הסיפור הזה, אני צריך להרגיש את מה שמרגישה האישה - את הפחד הקל הראשוני, את התגברות הפחד, את אי הוודאות של הבריחה, את הפחד הלא אנושי כשהגוף מסרב להגיב, את הבחילה וערפול החושים כשהכל מגיע לסיומו. הסיפור לא מעביר שום דבר מזה. הוא נקרא בריחוק, באדישות, אין שום הזדהות עם האישה חסרת השם (חוסר השם לא לחלוטין תורם כאן). ריחוק כזה היה אולי במקום ממש לקראת הסוף, כשהערפול גורם לה לראות את הסיטואציה מבלי להרגיש פחד או בחילה, אבל בהחלט לא לאורך כל הסיפור.
כדי להעביר את ההרגשה הזאת צריך להשתמש בסגנון עשיר, עם הרבה אמצעים אמנותיים מחושבים היטב. אני לא אומר שזה קל, ולכן, לדעתי, סיפורים כאלה, הבאים להעביר רגש או תמונה, הם לא לסופרים בתחילת דרכם.
בסיפור בו יש עלילה טובה או דמויות טובות, סגנון דל יכול להסלח. בסיפור שכל מה שיש בו הוא סגנון, סגנון דל משמעו סיפור שהיה יכול באותה המידה גם לא להכתב.

נ.ב. משפט שלישי מהסוף: "אגנה של הדמות החלה לנוע אחורה וקדימה, תוך כדי נשיכת צווארה של האשה". אגן זה זכר, ואני גם מאוד מקווה שלא האגן היה זה שנשך את צוואר האשה, כפי שאומר המשפט...