בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
עשר שניות אל העתיד
נכתב ע''י: נתן (IP Logged)
תאריך: 01:48 13/02/2007

גולד ישן ארבע שעות ביומיים האחרונים. הוא ידע שזה פשוט חייב לעבוד. אם זה לא יצליח תוך זמן קצר הוא כנראה יפסיד את הכל לפרופסור גרוק.

גולד ופרופסור גרוק מעולם לא חיבבו אחד את השני. מה גורם לאדם להיכנס לחדר מלא אנשים ותוך דקות לגרום לחלקם לחבב אותו, לאחרים לא לסבול אותו ולשאר סתם לא לשים לב אליו? הבדלי דקים? נקודות דמיון? דבר אחד היה ברור: אף על פי שגולד ופרופסור גרוק היו פיסיקאים תיאורטיים זה היה כל הדמיון ביניהם. גולד היה נראה הסטריאוטיפ המושלם של מדען: נמוך, צנום, ממושקף, והתלבש ברישול. אדם שאהב את המדע בלהט ובאותו להט בז לרוב הדברים האחרים. אשף תיאורטי ואדם די מרגיז. פרופסור גרוק היה מוקפד בלבושו ואדם גדול: הוא היה גבוה ושמן והשרה אווירה נעימה בדרך ? כלל. הוא פעל מכוחו של אותו להט, אבל פעל בצורה אחרת לגמרי. הוא ידע שהמדע מונע על ידי אנשים חדורי סקרנות ומוטיבציה וממומן על ידי אנשים אחרים יצריים לא פחות. אף שהיה מבריק הכיר בעובדה שיש אנשים מבריקים ממנו במחלקה, ושגולד הוא ללא ספק אחד מהם. בדרך כלל זה לא הפריע לו. הוא הניע אנשים מתוך הבנה עמוקה באנשים, והניע תהליכים גדולים מתוך הבנה במדע. למרות שהיה למעשה הבוס של גולד, בדרך כלל הוא הסתפק במתן הנחיות כלליות ומשם גולד כבר הסתדר לבד. למרות שאף אחד מהם לא הודה בזה הם די הפרו אחד את עבודתו של האחר ללא הפרעות רציניות.

אבל יום אחד גולד הגזים. באותו יום היה כנס בנושא אופרטור הזמן במכניקה הקוונטית. פרופסור גרוק עלה ונתן הרצאה מתמטית לחלוטין. בסוף ההרצאה, כהרגלו, העלה אנקדוטה אזוטרית. הוא דיבר במשך כמה דקות על ההשפעות האפשריות של מכניקת הקוונטים על החזרת אלקטרונים עשר שניות אחורה בזמן.

פחות משתי דקות אחרי שפרופסור גרוק התחיל לדבר ד"ר גולד קם ממקומו ואמר בפשטות: "אתה טועה. אין שום בסיס למה שאתה אומר. לא תיאורטי ובטח שלא טכנולוגי. כולם יודעים את זה אבל לאף אחד אין אומץ להגיד את זה.". כול היושבים באולם הפסיקו את השיחות השקטות בינם לבין עצמם והתיישרו בכיסאות שלהם. אפילו פרופסור צ'סיק הקשיש שתמיד היה בא לכול הכנסים וישן בהם ללא הפרעה מתחילתם ועד סופם התעורר. המתח בין השניים לא היה סוד אבל עימות חזיתי כזה היה משהו חדש.

גרוק עצר את שטף דבריו ובחיוך בוטח הזמין את ד"ר גולד לבמה. גם הוא חיכה להתנצחות עם ד"ר גולד. הגיע הזמן לשים את ד"ר גולד במקומו. אם הוא מתעקש שזה יקרה דווקא לפני כול הסגל זאת הבעייה שלו.

השערות על החזרה בזמן היו הבייבי של גרוק. אף אחד אחר לא השקיע כול ? כך הרבה זמן בתחום כול ? כך לא מבוסס. כשד"ר גולד הצטרף אליו לבמה כולם ציפו לצרות הרגילות אבל אף אחד לא צפה את מה שקרה בהמשך. תוך עשר דקות ד"ר גולד התווה את הקווים הכלליים של ההוכחה שלו: מסע אחורה בזמן הוא בלתי אפשרי. ההוכחה עצמה הייתה כמובן ארוכה מכדי שתוצג תוך עשר דקות, אבל הוא הציג מספיק כדי להפיל את כל חומות המגן של גרוק. הוא הראה שהעקרונות של גרוק היו כמובן שגויים לגמרי. ככול שההוכחה התקדמה החיוך של גרוק נעלם, העיניים שלו הצטמצמו והוא נעשה חיוור. בסוף ההוכחה הוא כבר היה בצבע של הקיר שמאחוריו והוא נשם בכבדות. את השקט המוחלט שהשתרר באולם ד"ר גולד ניצל להתקפה חזיתית: תוך עשר דקות נוספות ? ובהסתמך על עקרונות אחרים לגמרי ? הוא התווה בקווים כלליים את הרעיון מאחורי המהפכה המדעית הבאה: תיאורטית ניתן להטיל אלקטרונים עשר שניות קדימה בזמן.

ד"ר גולד סיים. ההרצאה הבאה כבר הייתה צריכה להתחיל אבל אף אחד לא העיז לדבר או לקום. כולם הסתכלו על ד"ר גולד ופרופסור גרוק, בזמן ששניהם הסתכלו אחד על השני. ד"ר גולד חייך בסיפוק של ניצחון. גרוק נראה כמו אדם שהתכוון להנחית את מכת המוות וגילה שהוא בלי מכנסיים ושהוא מחזיק ביד מטריה במקום חרב. בבת אחת הוא שינה צבע לגמרי. הוא הפך לאדום?כמעט?זוהר. הפה שלו התעוות בחיוך קצת מוטרף והשפתיים שלו רעדו. ואז הוא אמר ברשעות: " אתה דווקא צריך להצטער שאי אפשר לחזור אחורה בזמן. עד שאישתך הסכימה לבוא איתך לכנס אין לך מושג איפה היא מסתובבת. אולי מכונת זמן תעזור לך". עכשיו היה תורו של גולד להחוויר. הוא עמד לגחך או לצחוק בקלילות. הפה שלו נפער כדי לדבר אבל שום קול לא יצא ממנו. אנג'י מעולם לא התעניינה במה שעשה אבל הראתה רצון יוצא דופן להצטרף אליו הפעם. הוא רצה שיאכלו ביחד צהריים. היא רצתה להסתובב בעיר. והוא לא רצה להתווכח. ההתקפה האישית בלבלה אותו לגמרי.בקול רועד הוא אמר: "תמיד היית בן-אדם דפוק אבל עכשיו כולם ראו שאתה גם מדען דפוק. תוך שנתיים אתה תראה שנפתח את המכשיר הראשון שיהיה מסוגל לקפוץ קדימה בזמן." ברגליים רועדות גולד ירד מהבמה וחזר לחדרו. לאט אך בהתמדה החדר התרוקן עד שגרוק נשאר לבדו.

אחרי שעתיים שבהם גולד לא הצליח לתפוס את אישתו בטלפון ארז את בגדיו והשאיר לה פתק: "הי אנג'י. צץ לי פרויקט חדש ואני חייב לחזור. לא הצלחתי לתפוס אותך. החדר מושכר עד מחר בבוקר אז תנוחי קצת ותיהני. תתקשרי אלי כשתוכלי. בעלך, גולד". הוא עמד לצאת מהחדר אבל לא התאפק וחזר להוסיף "ד"ר" ליד שמו.

כמה שעות לאחר מכן שוב היה במשרדו. הוא בחן במבט קצת מפוזר את הספרייה הפרטית שלו. הרבה ספרים היו בה. זה כל מה שהיה לו במשרד. ספרייה, טלפון ומחשב. הוא היה מומחה בתיאוריה אבל הוא מעולם לא תכנן ניסויים. את מה שחסר בניסיון ויכולת ארגון יהיה חייב להשלים בהתמדה וכוח רצון.

במשך שלושה ימים הסתגר במעבדה ש"שאל" מפרופסור שהיה בשנת שבתון בחו"ל. כדי לחסוך בזמן הוא גם נשאר לישון שם בבגדיו וכמעט לא אכל. אבל הניסיון הראשון עמד לצאת לדרך. זרקור אדום סימן עיגול בקוטר מטר על הריצפה. העיגול שימש גם כאמצעי זהירות וגם כדרך להגדיל את אפקט הדרמה. במרכז העיגול הוא הציב מהדק משרדי. כל מה שהמהדק היה צריך לעשות הוא להעלם ולהופיע בעוד עשר שניות. אם זה יקרה הוא יזכה לתקציב לא מוגבל ולתהילת עולם. אולי אפילו לפרס נובל. הוא התרחק אחורה ולחץ על כפתור ההפעלה. הוא היה מוכן לזה שכלום לא יקרה. הסיכוי שמכונה תפעל אחרי ניסיון ההרכבה הראשון הוא די אפסי. הוא גם היה מוכן לתקלה באחד מהשלבי ההפעלה. הוא לא צפה את מה שקרה בהמשך. המהדק פשוט נעלם בבת אחת כאילו מעולם לא קיים. ד"ר גולד ספר בהתרגשות בקול רם ורועד מהתרגשות ועייפות: 7, 8, 9, 10!

11, 12, 13, 14, 15...

עשר השניות עברו. וגם עשר דקות. המהדק לא חזר. זה היה צריך להיות צפוי. המכונה עבדה אבל לא עשתה את מה שצריך: מכונות לא עושות את מה שרוצים מהן. הן עושות את מה שבנו אותן לעשות. כנראה שהמבנה הנוכחי שלה לא תואם את התכנון, או שהתכנון לא נכון. בעיה קשה אבל נפוצה. לפחות המכונה עושה משהו. בינתיים היא תוכל לשמש לסילוק זבל. אם כי זה עלול להיות מביך אם הוא יופיע פתאום עוד שנה כשהפרופסור שהמעבדה שייכת לו יחזור מהשבתון. הוא חייך למחשבה ופתאום חש עייפות. הוא רק רצה מיטה נוחה לישון בה. אנג'י! הוא לא דיבר איתה כבר כמה ימים! באנרגיה מחודשת הוא צעד למשרד והרים את השפופרת. לא היה צליל חיוג. הקו היה מת. הוא רצה להתעמת עם גרוק אבל היה עייף מדי. כשהגיע הבייתה אנג'י כבר ישנה. הוא התפשט ונכנס אל בין המצעים. תוך שניות הוא נרדם.

כשהתעורר אנג'י כבר קמה לעבודה. הוא חזר למשרד והכין לעצמו שגרת עבודה נוקשה:
בשש בבוקר הוא יגיע למשרד, יפעיל את המכונה ויבדוק בצורה מדוקדקת מה היא עושה. במהלך אחר הצהריים והערב הוא יעבור על החישובים ויחפש טעויות. בשש בערב הוא יטייל ברחבי הקמפוס. חילוץ עצמות ושבירת השיגרה בטיול במסדרונות הפקולטה השקטים החזירו לו את ההשראה הרבה פעמים. בשעה שתיים עשרה הוא יחזור הבייתה, יחטוף איזה סנדוויץ' וילך לישון.

גולד עמד כמעט שנתיים בשיגרה הזאת, אבל אנג'י לא עמדה בה. ופשוט הלכה. אפילו לא הלכה. פשוט התפוגגה. באחת הפעמים שחזר הביתה גילה פתק עם שתי מילים: "הלכתי להורים". התאריך היה של ארבעה ימים קודם. היא הלכה והוא אפילו לא שם לב. למרות ההשפלה הוא הלך להורים שלה. כשביקש ארכה של שלושה חודשים אמרה: "אם בעוד שלושה חודשים אראה שאני באמת העדיפות הראשונה שלך אולי אשקול מחדש". כשהלך חשב שזאת הייתה אחת השיחות הכי ארוכות שלהם בשנים האחרונות.

נותר עוד שבוע עד כינוס הוועדה. אם לא יוכל להראות ביצועים כולשהם הוא יאבד את המימון שלו. תוך זמן קצר הוא כנראה יאבד גם את העבודה שלו. פרופסור גרוק ידאג לזה ואף אחד בפקולטה לא יגן עליו. אף אחד לא יתערב בעניינים פנים מחלקתיים. הוא כבר ראה את התהליך הזה בעבר. אנשים שהרגישו עצמאיים מדי הסתכסכו לפעמים עם הממונים עליהם. האנשים האלה לא התמידו הרבה שנים באקדמיה. זה רק עניין של זמן עד שגם הוא יזרק. הוא הרגיש את המלכודת הולכת ונסגרת עליו. הוא כבר היה בפיגור לא קטן עם התשלומים והחובות שלקח על עצמו כדי למלא את הפערים בתקציב המצומק שהצליח לקבל.

למה זה לא עבד? למרות שהמכשירים שלו נראו כמו עבודת טלאים של מעגלים אלקטרונים שונים הוא הצליח להעלים גופים מאוד גדולים. אבל הבעייה הבסיסית נשארה. הם לא הופיעו בחזרה אחר - כך. הוא נתקל באחת הבעיות הקשות ביותר: במשך כמה ימים הוא לא מצא אף שגיאה בחישובים, חור בתיאוריה או תקלה במכשירים.

הוא יצא לטיול הקבוע אבל הפעם לא חזר הבייתה. אחרי שעתיים של שיטוט במסדרונות הוא חזר למעבדה והפעיל שוב את המכשור. הזמזום הקל של הקבלים בישר שהם התחילו להטען. בעוד חמש דקות עוד אבן תשוגר לה לאי - שם ולא תחזור. רחש קל מארון השירות גרם לו להרים את הראש. עכברים? אולי סתם משהו נפל בתוך הארון. הוא פתח את הארון התחזוקה הגדול ומצא אשתו ואת גרוק לא לגמרי לבושים...

הוא נרתע אחורה ונפל. הזרקור האדום שינה את המיקוד שלו והאיר את כל החדר. האדום המסנוור נעלם. חושך השתרר בשבריר שנייה עד שתאורת החרום נדלקה. קול הצריחה של אשתו הקפיץ אותו מתוך ההלם שהיה שרוי בו. המבט שלה לא היה מרוכז בהם אלא בחלון: החלונות היו אטומים בגוש סלע גדול. גרוק לא התכוון להישאר שם. הוא התקדם לכיוון הדלת ופתח אותה. גם הדלת הייתה חסומה. הוא תפס כיסא, חבט על הסלע וצעק "תן לנו לצאת!".

"לא יעזור לך לחבוט. אנחנו נמצאים בעומק של 300 ק"מ"
"על מה אתה מדבר?"
"כנראה שמכונת הזמן עובדת. אנחנו עשר שניות בעתיד ובדיוק באותה נקודה במרחב שיצאנו ממנה ביחס לשמש. אבל כדור הארץ לא מחכה לנו. הוא נע סביב השמש במהירות של שלושים קילומטר כל שנייה. הנקודה שבה היינו נמצאת 300 ק"מ בתוך האדמה. אם היינו עושים את הניסוי בצד השני של כדור הארץ הוא היה "בורח" לנו והיינו 300 ק"מ בחלל."
"אידיוט! לא לקחת את זה בחשבון?"
"אני לא יודע כמה אוויר נשאר לנו אבל אל תבזבז לנו אותו בצעקות. ובואו נשתדל לא לאמלל זה את זה יותר מדי בזמן שנשאר"



נושא נכתב על ידי נשלח
  עשר שניות אל העתיד נתן 01:48 13/02/2007
  Re: עשר שניות אל העתיד RiverLight 08:32 22/02/2007
  Re: עשר שניות אל העתיד נתן 00:22 25/02/2007
  Re: עשר שניות אל העתיד RiverLight 07:29 05/03/2007
  Re: עשר שניות אל העתיד נתן 13:43 06/03/2007


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.