בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
כמוסת זמן
נכתב ע''י: ODDin (IP Logged)
תאריך: 12:43 12/02/2007

היה חשוך. מאוד חשוך. החושך היה מוצק וצמיגי, הוא סגר מכל הכוונים, חנק, דרס, רמס ובטש עם מגפי העור הכבדים שלו, הכה עם אגרופני ברזל חלודים בבטן, בסרעפת, בכל הכח ובדיוק של צלף מיומן, והמכה ירקה את המלים מהפה בגסות, הפילה על הברכיים בזעקה אילמת.
הוא שכב על הרצפה. הרצפה הייתה חלקה, לחה וקרה. ושחורה. הוא שכב, רועד מקור, מצונף כתינוק, ערום כביום הוולדו. איזו מטאפורה טפשית; הוא הרי מעולם לא נולד. לא באמת.
הזכרונות צרבו כמו העבירו יתד של מתכת מלובנת דרך ראשו.
ערפדים הורגים עם יתדות עץ. את מי הורגים עם יתדות מתכת?
את כולם. נסה לתקוע במישהו יתד מתכת ? הפלא ופלא, הוא ימות.
יתד קהה וחלוד הישר דרך ליבה של האנושות. איטי, מעורר בחילה, ועם זאת בלתי נמנע.
והזכרונות המשיכו לצרוב, לקרוע, מאיימים להתרפץ החוצה. הזכרונות לעגו לו, לעגו לעצם קיומו.
הם היו רבים ושונים, הם עלו על פני השטח של תודעתו כמו גופות של דגים לאחר פיצוץ דינמיט מתחת לפני המים, מעוררי בחילה, ללא כל סדר, ללא כל הגיון, ואיתם עלה גוש של דבר מה לא ברור ונעמד בגרונו.
היה בכי של ילדה קטנה, ולחישה חלשה, על גבול השמיעה, של אשה: "שש, חמודה, שש... די, די, הכל יהיה בסדר... אל תבכי, חמודה..."
אחר כך רשרוש, צקצוק. תקתוק של שעון.
איטי.
מאוד איטי.
אחר כך שוב קול של אשה ? נראה שאותה האחת ? אבל הפעם עצבני, על סף היסטריה: "ומה אתה רוצה להוכיח? מה אתה יושב שם כמו אגרטל על מדף, בוהה באוויר? נו, מה, מה? אנחנו כולנו נמות, לעזאזל... ותפסיק לעשן כבר, זה לא בריא לילדה."
צחוק עצבני, חורקני, חנוק. "זה כבר באמת לא משנה."
זעקה קלושה של האשה.
אז תמונה, מלווה בכאב בעיניים ? לא, איפשהו מאחורי העיניים, עמוק בפנים. עלה בו דחף לקרוע החוצה את עיניו עם הציפורניים, לתלוש את עורו, לגרד את התמונה החוצה ממוחו, לשלוף, להוציא, לזרוק לפינה חשוכה, להסתכל שוב על העולם כפי שהוא. בתמונה הייתה צללית של גבר על רקע קוים צהובים בהירים של אור מתוך החלון מאחוריו. האור החזק מנע בעדו לראות דבר מלבד לצללית שחורה. בידו הייתה סיגריה, קוים דקיקים של עשן עלו מקצה? האדום.
"נו ומה, מה את רוצה שאני אעשה? את חושבת שאני שולט במשהו? שאני באמת אחראי על משהו? את חושבת שזה שתקעו לי דרגה ונתנו מדים יפים אומר שהם שמים משהו על מה שאני אומר? הם אף פעם לא שמו, ואף פעם גם לא ישימו, ועכשיו כבר ממילא מאוחר מדי."
"אבל איך לעזאזל אתה יכול סתם לשבת בכורסא כל היום ולא לעשות כלום? תעשה לפחות משהו!"
"מה את רוצה שאני אעשה? אני לא יכול לשנות כלום, זה למה אני יושב בכורסא. כי אני לא יכול לעשות שום דבר."
"דבר לפחות עם הדבר הזה כאן, שלפחות יישאר משהו..."
"בשביל מי? מי יראה את זה, תגידי לי? למי זה יהיה אכפת?"
שתיקה. קול בכי של ילדה.
"נו תראה מה עשית, דנה שוב בוכה. התעסק איתו לפחות בשבילה, היא אוהבת כשאתה מתעסק איתו."
"זה כל כך חסר טעם... בחיי, כמה שזה חסר כל טעם..."
אז קטיעה. העולם מתקמט, מתקפל, נשמט הצידה. לרגע חוזר החושך, הקור המקפיא של הרצפה.
"...ויש לנו בית נחמד ליד הכנרת. יפה שם. היינו נוסעים לשם כשהיו משחררים אותי לתקופות של שבוע-שבועיים, אבל עכשיו הם לא עושים את זה, עכשיו כולם עסוקים מעל הראש עם המצב, אין זמן לנשום אפילו. וגם לי אין שום מצב רוח לחופשה." שתיקה קצרה. "הרופא שלי דווקא אומר לי שכדאי, שהעצבים שלי חלשים מדי בשביל זה... ואצל מי הם לא? אבל אין זמן, אין זמן, יש דברים יותר חשובים מהעצבים שלי..."
מעל הראש משהו רשרש, שקשק, חיה רעבה מתעוררת משנתה הכבדה, מותחת את עצמותיה החלודות. לא חיה, רוח מתה של חיה, שלד עם חיוך מאוזן לאוזן. פנריר, שהתעורר כדי לבצע את זממו באנושות, נרדם, ומתעורר כעת בשנית.
פנריר.
"...ואיזה חכמולוג כבר נתן לזה שם מחוכם ? 'פרויקט פנריר'." האיש מגחך איזה חיוך לא בריא, מרכין את ראשו. שיערו החום הבהיר נשמט על פניו, והוא מחזיר אותו למקומו החוקי בידו. לאחר מכן מרים ראשו, פורע שערו בשתי ידיו כמו כדי להתרענן, נושף בקול. הוא קם, מביט סביבו, ולפתע בועט בחוזקה בכורסא עליה ישב. "'פרויקט פנריר', יימח שמם. לא היו יכולים להיות פחות בנאליים?"
לא ברור אם יש מי בחדר אליו תהיה מופנית השאלה, או שמא שואל הוא מי אחר. תשובה, כך או כך, לא מגיעה ? או שאינה מוקלטת, כמובן.
"נו, ומה לדעתך אני צריך לספר לך?" האיש קם מהכורסא ומתקרב קרוב קרוב, ניתן לבחון בפירוט את הצלקת דמוית החרמש על שורש אפו, את עיניו החומות, מתוכן ניבט זלזול, המסתיר פחד עמוק ואיתן בהרבה. "אני מניח שמצפים שאני אספר לך הכל אודות הפרויקט, הפרטים הטכניים וכל זה... אבל הם בטח ישתילו את המידע הזה באלפי עותקים לכמוסות הרשמיות. כל הדברים הטכניים, הנכונים והרשמיים יבואו ממקום אחר. המטרה שלך כאן ? אם בכלל יש לך מטרה ? היא אחרת." האיש משתעל ומתרחק, כך שניתן לראות את כל פניו. לפתע הוא מעביר את ידו על סנטרו, וכך שם לב לעובדה שלא התגלח לאחרונה. "אתה יודע, זה מעניין. הזיפים האלה ? כמה שלא תחתוך אותם, כמה שלא תהרוג אותם, הם, החוצפנים, בכל זאת חוזרים חזרה. יודעים הרי שיחתכו אותם שוב, במוקדם או במאוחר, אבל בכל זאת חוזרים, בכל זאת מקווים." שתיקה. "אבל הפעם לא יהיה למי לחזור."
צלילי החריקה מעל לראש התעצמו, עד שנהיו כמעט בלתי נסבלים, ולבסוף נפסקו, ומותם הביא עימו משב רוח מקפיא. גופו הערום נרעד בעווית. הוא היעז לנסות לקום. השרירים נענו בחוסר רצון רפה, הרגליים רעדו, מתקשות לשאת את משקלו, אפילו שהיה רזה כשלד. הוא גישש באפילה, מנסה למצוא משהו להיאחז בו, או אולי למצוא כוון ללכת בו, אך רגלו החליקה על הרצפה הרטובה והקרה, והוא נפל לאחור ברעש, נחבט בעורפו ובכתפו. יותר מכל דבר אחר הוא היה מופתע. הוא עוד מעולם לא הרגיש כאב. אזניו כמו נאטמו בצמר גפן, ואט אט החלה להזדחל במעלה גרונו בחילה.
האיש הסתכל עליו במבט נוקב, ולפתע אגרופו של האיש התקרב במהירות מדאיגה, והתמונה נהייתה מטושטשת. האיש נעלם. נשמעה טריקת דלת.
אחר כך הייתה ילדה. קטנה, כבת חמש כנראה. "דוד משה, דוד משה, למה אתה לא מדבר? אמא אומרת לי לשחק איתך. למה? אין לך חברים?"
ברקע נשמע צחוק של אשה. "דוד משה לא מדבר, חמודה. אבל הוא מאוד אוהב שמספרים לו סיפורים. נכון, דוד משה? רואה, הוא מהנהן, זה אומר שהוא מסכים."
"אבל אמא, לא ראיתי אותו מהנהן!"
"הוא הנהן, רק מאוד חלש. את לא שמת לב."
"אבל אמא!.."
אפילה.
שקט.
כאב בעיניים.
מופיעה האשה. היא יושבת בכורסא מולו ובוכה. לבסוף היא מוחה את הדמעות, מנסה לסדר את שיערה ? מבלי הצלחה רבה, ? מקנחת את אפה. "גיא יצא. לעבודה, אני חושבת. דנה בבית הספר. היא כבר ילדה גדולה, כבר התחילה ללמוד ביסודי..." האשה לא מסוגלת לבלום את דמעותיה, והן פורצות מעיניה מלוות ביבבה צרודה.
"היינו מאושרים פעם," אומרת לבסוף האשה לאחר שמצליחה להשתלט על עצמה. "ועכשיו הכל נהרס. אני מרגישה את כל זה מתפורר, נעלם כחול בין האצבעות. לגיא כבר לא אכפת מכלום. בכלל. אני רואה את זה בעיניים שלו ? העולם המשתקף דרכן כל כך אפור, כל כך תפל. אפילו יחסי מין הוא מקיים כאילו... מתוך חובה?" האשה שותקת זמן מה. "ולא שאיני יכולה להבין אותו." שוב שתיקה. "אתה יודע מה בא לי? סיגריה. מאז כתה י"א אני לא מעשנת, ומאז כתה י"ב גם אף פעם לא רציתי. אבל עכשיו..." היא הרימה את ידה כדי לסדר את צווארון החולצה וגילתה שהיד רועדת. "לעזאזל, ראית את זה? אני בוכה כמו ילדה קטנה, רוצה לעשן והידיים שלי רועדות. עכשיו אני רק צריכה קופסת גלידה ודירה בניו-יורק להשלמת התמונה." עיניה ננעצו בעיניו למשך מספר רגעים ארוכים. הן היו ירוקות בוהקות, כמו זוג אבני אזמרגד. "מה אתה מבין בכלל מכל מה שאני מברברת? אתה בכלל מסוגל להבין משהו, או שאתה שם רק כדי שיפתחו לך את הגולגולת ויוציאו החוצה את כל הזבל הזה שאני כאן שופכת בפניך?"
הוא לא היה בטוח מה התשובה לשאלתה, אבל לא נראה לו שמי נשאר כדי לפתוח לו את הגולגולת. לגבי הבנה ? הוא רצה להאמין שהוא מבין את מה שהיא אמרה, את מה שהיא התכוונה אליו. אבל הוא לא יכול היה להיות בטוח.
משב הרוח התחזק באחת, החזיר אותו לקרקע המוצקה, ומשסיים את עבודתו זו נפסק. הוא הרגיש דבר מה נופל על פניו, אז על כתפו ועל בטנו. ואז הרחק מעליו נפער בחושך התהומי חריץ לבן של אור בוהק, מעורר יראה והערצה אלוהית כמעט. הוא הבין שמה שנפל עליו היה חול.
ואז לא היו תמונות, רק קולות.
"דוד משה, היום המורה עדינה ביקשה בכתה שנספר על המשפחה שלנו, אז סיפרתי עליך. ואתה יודע, היו עוד ילדים שהיו להם דודים כמוך בבית. אמא אמרה שאתה באת בגלל שאבא חשוב בצבא. אתם כולם אחים?"
"פעם, לפני שנתיים ככה, נהגנו לצאת לפיקניק כל שבוע. סיוון כל הזמן רצתה שנביא מנגל, כמו כולם. 'בשביל מה קנית כזה אוטו ענקי אם אתה לא סוחב בו מנגל לפיקניקים?!'. ואני אף פעם לא הבנתי, למה לצאת לטבע אם כל מה שאתה רוצה לעשות זה להביא לשם מנגל. זה לא פיקניק, זה יום העצמאות. אני רוצה לצאת לטבע כדי להיות בטבע, לא כדי להיות עם המנגל. פעם בכמה זמן הייתי מצליח לשכנע אותה ללכת רחוק יותר, איפה שלא רואים את החניה, איפה שלא שומעים אנשים ? ולעשות מדורה. דנה אהבה מדורות. היא הייתה מוחאת כפיים כשהייתי מדליק את המדורה, וצוחקת. היא העדיפה אותן על פני מנגלים. אני באמת נהיה נוסטלגי, או שאני רק ממלא את חובתי הקדושה למלא לך את השכל בכמה שיותר שטויות? אני חושב שקצת משניהם."
"זבל אתה, סתם זבל! עומד כאן ומזכיר כל הזמן את אותו הדבר ? שכולנו נמות, לעזאזל! נו ומה, אתה שמח מהתפקיד הזה? כן, כולנו נמות. אני, סיוון, דנה... ואתה מה, המצבה שלי? ספר הזכרונות המעוטר והמקושט שלי?! למה לעזאזל הסכמתי שיכניסו לי אותך הביתה? כאילו שגם ככה אין מספיק צרות, למען השם!"
"אז חזרתי לעשן. כמעט חמש עשרה שנים אחרי שהפסקתי. אני חושבת שאני מבינה למה שמו אותך כאן. כדי שיהיה עם מי לדבר. כי עם גיא מתחיל להיות בלתי אפשרי. זה באמת מרגיע, אתה יודע?"
החריץ קרע את החשיכה באיטיות נחושה, כמו מנתח הפותח את בטן המנותח. רק שהמבט היה מבפנים.
דוד משה, הוא הרהר. מי העניק לו את השם הזה? דנה? סיוון? או אולי כך קראו לו כבר במפעל? מעין משהו נייטרלי וחמוד.
החול המשיך לטפטף באיטיות, כמו דרך שעון חול, רק שקצב הטפטוף הלך והתגבר, עד שהפך לבסוף לזרם. הוא זז הצידה כדי שמפל החול הדק לא יפול עליו.
"היה לי חבר פעם, עידן. הוא למד איתי בכתה, היינו מעתיקים אחד מהשני במבחנים; אתה יודע איך זה." שתיקה. "בעצם לא, אתה לא יודע איך זה." לרגע מופיעות פניו של גיא. הוא לא ישן מספיק, ועל שפתיו היו סימנים עמוקים של שיניים. "הוא התחתן בגיל 20 עם אחת מהשכבה. הם היו ביחד עוד מכתה י"א. חודשיים אחרי החתונה היא נהרגה בתאונת דרכים. והאמת, עד כמה שהייתי רוצה להגיד אחרת, זאת הייתה אשמתה. הוא שכב במיטה חודש, לא יצא מהבית ? מהדירה השכורה הזאת שהוא ואשתו עברו אליה מעט לפני החתונה. אורה קראו לה. הייתי בא אליו כל יום, יושב ליד המיטה שלו. אפילו להורים שלו הוא לא נתן להכנס לשם, רק לי. הייתי מדבר איתו, מעלה זכרונות, והוא היה שותק ובוהה בתקרה. לפעמים הוא גם היה אוכל משהו ? בשקט, באיטיות ובחוסר תיאבון. אחרי חודש, כשדיברתי איתו על הטיול השנתי של כתה י', הצלחתי להוציא ממנו חיוך. בפעם הראשונה מאז המוות של אורה הצלחתי להוציא ממנו חיוך." שוב שתיקה. "כשבאתי אליו למחרת, הוא לא פתח את הדלת. בסוף שברתי אותה ? זאת הייתה זבל של דלת, ואני עוד הייתי אז בכושר. הוא תלה את עצמו. ואתה יודע מה? אני חושב שזה היה בגלל אותו חיוך. ואני רק לא מצליח להבין, לא מצליח להכניס את זה לראש ? אם ככה זה בגלל אורה, אז איך זה צריך להיות בגלל כולם?"
"אני אף פעם לא ראיתי את גיא בוכה בגלל זה. זה מפחיד אותי. הוא בועט בקירות, הוא נושך את השפתיים שלו עד דם, המסכן, אבל אף פעם לא בוכה. או שהוא פשוט מסתיר את זה מפניי?"
"אתה יודע, הלכתי היום ברחוב וראיתי חתול רץ מולי. חמוד כזה. תמיד רציתי חתול, אבל סיוון לא רצתה. היא רצתה דגים. אז קנינו דגי זהב. לדגי זהב יש זכרון של ? כמה? ? 6 שניות, נראה לי. מה לעזאזל תורמים לך דגי הזהב האלה אם כל מה שהם עושים זה מסתכלים עליך עם העיניים האלה שלהם ואוכלים את האוכל שאתה זורק להם, ואפילו לא זוכרים את הפנים שלך אחר כך? זה בטח יכול להיות כיף, כשיש לך זכרון של 6 שניות. זה אני מבין, לחיות את הרגע. אילו חיים מרתקים אלה, כשכל פעם היא הפעם הראשונה שלך, כשכל הנאה היא ההנאה הגדולה ביותר שלך, כשכל נפילה היא הנפילה הכי כואבת שלך. רק ככה אפשר ליהנות מהפרטים הקטנים של החיים. אז ראיתי חתול רץ מולי. ולפתע, היה לי יותר חבל על החתול הזה מאשר על כל אחד אחר. על כך שברגע בהיר אחד הוא פשוט לא יהיה יותר, כאילו לחצו על כפתור הכיבוי הקטן והאישי שלו. לאיזה רגע היה לי יותר חבל עליו ממה שחבל לי על סיוון, על דנה, על עצמי. מה זה אומר עלי?"
השמש שבקעה מבעד לחריץ חיממה מעט, וזה היה נעים. הוא ניסה לקום שוב, והפעם נראה שהוא הצליח. האור שבקע ממעלה אפשר לו לראות במרחק מה קיר כהה ובו סולם מתכתי. על הרצפה התפתלו כבלים בעובי שונה, כמו גופות של נחשים אינסופיים. הוא תהה אם באיזושהי נקודה באולם הנחשים האלה אוחזים בשיניהם בזנבם שלהם.
"אני מתעורר כל לילה בזיעה קרה, צורח. סיוון מחבקת אותי, הדמעות שלה זולגות על כתפי ומתערבבות עם הזיעה. וככה אנחנו נרדמים שוב. אני אף פעם לא זוכר על מה חלמתי. ואולי כך גם עדיף."
באיטיות הוא התקרב אל הסולם. היה קר עד כאב להניח את כף הרגל על הרצפה עם כל צעד חדש. האלים איזאנאגי ואיזאנאמי משו את הרומח אמה-נו-נובוקו מהמים, ומהטיפות שנפלו מקצה הרומח נוצרה היבשה. הוא דמיין את כפות רגליו המשאירות סימני חום עדינים על הרצפה הקפואה, וכך הוא ? אל קטן ומסכן, אך עם זאת אל ? יצר את העולם החדש שלו, באיטיות ובכאב.
"אני מפחדת. אבל אם אתה קיים, אם הם יצרו אותך ? ואת כל אלה שכמוך, ? הרי זה אומר שמישהו יישאר, נכון? הרי הם יצרו אתכם עם מטרה. נכון?"
סולם המתכת היה קר, אך הוא אחז בו בכח בשתי ידיו וחיכה עד אשר האחיזה נהייתה נסבלת. זה נראה לו כמעשה גבורה. מעשה של נחישות ומוכנות להקרבה עצמית לקראת מעשים גדולים. הוא טיפס על הסולם לאט, מתרגל מחדש לקור של כל שלב ושלב.
"אתה יודע, אני חושב שאני מתחיל להבין למה יצרו אתכם. אתם לא באמת כמוסות זמן. זאת אומרת... לא במובן הרגיל."
בעודו מטפס, נדלקה נורה אדומה על הקיר מעליו, הבהבה שניות מספר וכבתה שוב. מיד לאחר מכן המפתח שמעליו הקיא עליו מפל חול מחודש בכוחותיו, והוא נאלץ לעצור את טיפוסו ולהגן על עצמו עם ידו מפני החול.
"הם לא נותנים לכם את כל הזכרונות האלה בשבילנו. הם נותנים לכם אותם בשבילכם. לא יהיה אף אחד אחר כך שתוכלו להקיא בפניו את כל מה שאתם יודעים וללכת למות בשקט. אתם זוכרים את כל זה בשביל עצמכם."
זרימת החול הפסיקה והוא יכול היה להמשיך לטפס. משהלך והתקרב לפני הקרקע הקור החל להרפות והוא האיץ את הקצב.
"אנחנו לא נשרוד את זה. אתם תשרדו את זה. ואנחנו נשרוד את זה דרככם."
לבסוף הסולם נגמר.
למעלה הייתה שמש והיה חם. והיה חול צהוב בוהק עד לאיפה שרואה העין. פה ושם החלו להגיח עוד כמוהו ? באיטיות, בהיסוס, עולים לפני החול כמו גופות של דגים לאחר פיצוץ דינמיט מתחת לפני המים.
"ועוד דבר..." היה כחכוח כמעט מבויש. "אני מצטער על האגרוף ההוא שהבאתי לך."



נושא נכתב על ידי נשלח
  כמוסת זמן ODDin 12:43 12/02/2007
  רעיון אחר לפסקא אחרונה ODDin 12:56 18/03/2007


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.