בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
הכינור של אורידיקה
נכתב ע''י: cpdebugger (IP Logged)
תאריך: 08:56 24/11/2006

מה נעלה יותר:
לשאת באורך רוח
חיצי גורל אכזר ומטחי מרגמותיו
או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים
למרוד, וקץ לשים להם?
למות."


הכינור של אורידיקה.
@@@@@@@@

היתה זו תקופה טובה לחיות בה, היתה זו תקופה איומה לחיות בה. אנשי המדון חיו את הרגע וברי הלבב חיו רק לרגע. הם שרו בקול את שמחת החיים וקוננו בשקט את אימת המוות. הדרך לגן העדן היתה רצופה יסורים והדרך לכיוון השני היתה רצופה בכוונות טובות. היתה זו תקופה של סיום, היתה זו תקופה של התחלה. היתה זו שנת 1347 להולדת הנוצרי והמוות השחור מתהלך בארץ.

שמיים אפורים בבוקר סגריר, השקט שלפני המהומה. הנוצרים הטובים, ההולכים בדרכי האל, הופתעו לגלות כי במשך הלילה קרון קטן של צוענים התמקם לו בין הבאר המערבית ומטע התפוחים של ויליאם טאצ'ר. הילדים צהלו ורצו לקבל את פני הזרים. ההורים נשאו מבט מודאג, תחת מצח חרוש קמטים והצטלבו כנגד העין הרעה. יש לקרוא לשריף, איש החוק מטעם המלך. הוא יטפל בצוענים וישיב את הסדר על כנו.

@@@@@@@@

היה לה מבט רעב בעיניים, מבקש רק עוד קצת. לא, לא אוכל. משהוא אחר. ילדה קשוחה. הדבר השני שהבחין בו מייד היה הכינור.
"מה שמך, נערה?"
"רחל."
"זה שם צועני?"
"לא."
"תראי, אני.."
"אתה ג?ייקוב לוט. השריף."
"זה נכון." ג?ייקוב צמצם את עיניו. לרגע מופתע, הוא חשב לירוק מעבר לכתפו אך נמלך בדעתו. "כולם מכירים אותי בסביבה. תראי, רחל, אין לי התנגדות לקצת בידור. אלוהים יודע שלא יזיק למקום הזה מעט צבע. אבל האנשים כאן, הם מהסוג הישן. את יודעת..."
"אני יודעת."
"עדיף שתמשיכו צפונה." אמר ג'ייקוב.
"לא נגנוב ילדים, לא נגנוב תפוחים, לא נגנוב כלום."
"אמרתי שתגנבו?"
"התכוונת." אמרה רחל. "אנחנו לא רוצים בעיות."
"גם אני לא רוצה."
היא הזדקפה, ידיה על מותניה הצרות. "תסלק אותנו בכוח?"
"את ממש לא מבינה, רחל. אני לא הזאב הרשע מהסיפור לפני השינה. לטובתכם בלבד."
"נופיע פעם אחת הערב, מחר נצא צפונה. היי אתם, תתרחקו משם! חצופים!" רחל צעקה על שלושה פרחחים סקרנים שניסו לפתוח בכח את דלת הקרון הציבעוני.
"ריצ'רד טאצ'ר!" ג?ייקוב הרים אבן בינונית וזרק אותה לכיוון הילדים, לא בכוונה לפגוע. "מי בדיוק שומר על הכבשים אם אתם פה? קח את האחים שלך ורוצו אל העדר! "
הילד הגבוה מבן השלשה גרד ברעמה המלוכלכת על ראשו. "ת'ה לא אבשל'י."
"עכשיו!"
"רוצים לראות מה יקרה פה."
"תיכף אוריד את החגורה ותראה מה יקרה פה." אמר ג?ייקוב.
"ת'ה רק מאיים תמיד."
ג?ייקוב עשה צעד לכיוונו של הפרחח, והוא ושני אחיו נשאו רגליים ונעלמו בין בתי העיירה.
"תודה." אמרה רחל. "המשפחה שלי ישנה בפנים."
"אדאג שלא יטרידו אתכם יותר." אמר ג?ייקוב. "ילדים טובים בסך הכל. אמא שלהם מתה בחורף שעבר, ואבא שלהם...? הוא נתן מבט ביקורתי במטע התפוחים המוזנח. ?הוא משתדל אבל הוא לבד. את יודעת איך זה."
"מה קרה לאמא?"
"היא חלתה."
"דבר?"
"כן, בעצם לא. לא הייתי כאן כשזה קרה. כל החורף הקודם רדפתי בביצות אחרי ג'ק המתנדנד והכנופיה שלו."
"שם מצחיק."
"לא היית חושבת אם היית פוגשת אותו." ג?ייקוב הפנה מבט לעבר הגבעות שסגרו על העמק מצפון. "ג'ייק נולד עם רגל אחת קצרה מדי ותאבון גדול מדי לילדות קטנות וכסף קל."
"נשמע כמו פושע מסוכן."
"ג'ק כרגע מתנדנד ברוח."
"אתה מנסה להפחיד אותי או להרשים אותי, מר ג'ייקוב?"
"קצת משניהם." ג?ייקוב כחכח בגרונו, מעמיד פנים שמשהו נתקע שם. "אם תרצו, תגשי אלי אחר כך. אני אתן לכם אישור מעבר ואף אחד לא ייטפל אליכם בדרך צפונה. כולם מכירים אותי באזור."
"עדיין מתעקש לסלק אותנו?"
"תראי, רחל." התחיל. "מבחינתי אין בעיה, אלא שאני מכיר את הנפשות... יופי. בדיוק מה שהיה חסר לי הבוקר."

רחל, מופתעת, עקבה אחר מבטו של ג?ייקוב. מכיוון העיירה יצאה שיירה בת שלש דמויות. אחת מהדמויות לבשה מדי כמורה, צועדת בסך לצידה של נערה בהירת שיער. בראש השיירה התקדמה דמות גוצה בצעדים נמרצים ומלאי זעם. בשמלה השחורה שכסתה אותה היא הזכירה לרחל עורב מתנדנד, נפוח מחשיבות עצמית.

הדמות הגוצה הרימה את שולי שמלתה וקדה קידה גמלונית. "בוקר טוב לך מר ג?ייקוב לוט."
"הוא היה כזה." ג?ייקוב שלף נקניק מעושן מכיס מעיל השריף שלו.
"חשבתי שתסלק כבר את חבורת הגנבים."
"על איזו חבורת גנבים אנחנו מדברים בדיוק, גברת ווייט?"
"צוענים! גנבי ילדים ואנשי זימה." גברת ווייט רקעה ברגלה. מתעלמת בכוונה ברורה מרחל. "אף נוצרי הגון לא היה מרשה שיהיה כדבר הזה במקום מגוריו. אני דורשת שבתוקף הסמכות שנתנה לך..."
"דורשת?" קטע אותה ג'ייקוב בפה מלא נקניק.
"אמא, באמת." אמרה הנערה בהירת השיער. "אני מתנצלת, מר ג'ייקוב. אמא לא התכוונה לפגוע. היא רצתה להגיד שיטב לכולם אם תפתור את העניין הזה במהירות האפשרית." הנערה הבהירה עשתה נסיון לעפעף בעדינות. האפקט השתבש מעט מאחר ועיניה היו אדומות ונפוחות.
"אל תשימי מלים בפי, ליאן. התכוונתי בדיוק למה שאמרתי." גברת ווייט לקחה נשימה ארוכה. "לא יתכן, מר ג'ייקוב לוט, שבשעה הרת גורל. בשעה שכל נוצרי הגון אמור לצום ולהתפלל כל יום למושיע מנצרת שיעביר מעלינו את רוע הגזרה השחורה. לא יתכן שנכניס אל תוכנו חבורת עובדי שטן. מכשפים ומכשפות."
ג'ייקוב סיים ללעוס את הנקניק. "אני רואה כאן רק מכשפה אחת."
"חצוף!"
"רגע, רגע אחד." הכומר הרים את ידיו בתנועה מפוייסת. "נדמה לי שהרוחות התלהטו מעט. בדיוק דרשנו בדבר האל האמור ביום ראשון האחרון."
"אלא שאם מישהו מסויים היה מגיע למיסה, הוא היה יודע זאת בעצמו." אמרה גברת ווייט.
"לידיעתך, גברת וייט הנכבדה." אמר ג'ייקוב. "הפושעים בדרך כלל לא קופצים אלי לביקור מרצונם החפשי. צריך לרדוף אחריהם גם ביום ראשון."
"ומה היה התרוץ בשבוע שלפני כן? וזה שלפניו? הרי לא הראית פרצופך בכנסיה מאז החורף שעבר."
"מה שגברת וייט מנסה להגיד." הכומר הניד בראשו לכיוונה של רחל. "שמעשי הוללות, להטוטים וליצנות של אנשים מהסוג הזה. אינם נראים בעין טובה אצל האל."
"בזמן האחרון נדמה לי שהוא שוכח להסתכל." אמר ג'ייקוב.
הכומר נפנף באצבעו. "הוא צופה בנו ברגע זה, מר ג?ייקוב לוט. וגם אם נדמה לך שזנח אותנו, הרי העובדה שהמוות השחור פסח על קהילתנו הקטנה אומרת משהו לגבי הנוצרים הטובים השוכנים כאן."
"ולכן לא נרשה שפרוצות יסתובבו בתוכנו!" אמרה גברת וייט.
"את קוראת לי מופקרת?" רחל נעמדה מול גברת וייט, מכריחה את האחרונה להישיר אליה מבט.
"ילדה עזת מצח." גברת וייט בחנה אותה מכפות הרגליים היחפות עד לרעמת השיער השחור. היא דמתה למי שגילה כי בבשר שהכין ליום חג עלו רימות לבנבנות. "לא דיברתי אלייך ולא אדבר אל מישהי כה חצופה שלא יודעת את מקומה."
"אבל דיברת עלי. בנוכחותי."
ג?ייקוב בחן את רחל בעיניים חדשות. הוא הכיר אנשים מבוגרים שהמחשבה בלבד על גברת וייט העלתה בהם זעה קרה.
"אין זה כלל מענינך,ילדה טפשה." אמרה גברת וייט. " אתם תעזבו את המקום מיד. זו היא קהילה שומרת סדר וחוק ולכם אין כלל רשיון למכור כאן את מרכולתכם."
"אם ככה, אז אין בכלל בעיה." אמר ג?ייקוב, מפתיע את צמד הנשים. "בדיוק לפני שהגעתם סידרתי עם רחל את עניין הרשיון. הזמנתי אותה ואת משפחתה לישון בעיירה עד סוף השבוע וגם נתתי להם את ברכתי להופיע."
קולה של גברת וייט עלה בכמה אוקטבות. "אין לך..."
"הסמכות?" קטע אותה ג'ייקוב. "אז למי יש אם לא לי?"
"הברון ישמע על כך!"
"יכול להיות. אבל הוא לא כאן עכשיו. " ג?ייקוב זקף את קומתו. בעורקיו זרם דמם של בני הגבעות, והוא התנשא בשני ראשים מעל כל אדם בעיירה או בסביבה. "בכל מקרה אני בטוח שרחל ומשפחתה יקבלו אצלנו אירוח נוצרי חם. אם אשמע שמישהו, גם בטעות, פגע בהם. אני אישית אטפל באותו ברנש אומלל. זה ברור?"

גברת וייט בחנה את רחל בעיניים מלאות שטנה. "ברור לי שראשו של מישהו הסתחרר בגלל צועניה עם ידים חשופות. בואי ליאן. מקומנו בין אנשים הגונים. לא כאן ."

"אל תשכחו להגיע למופע הערב." רחל צעקה לעבר גבם המתרחק של השלשה. "איזה טיפוס." אמרה לג?ייקוב לאחר שיצאו מטווח שמיעה.
"מתוקה כמו עוגה של יום חג."
"לבת יש תוכניות כלפיך. היא מתכננת לשנות את שמה לגברת לוט או שאבדתי כל חוש אבחנה."
"אני מעדיף להכניס נחש ארסי למיטה."
רחל קמרה גבה דקיקה. "תודה רבה בכל אופן." אמרה.
"אין לי בעיה שתחנו כאן היום ותופיעו בערב. גם אם תרצו להשאר עוד יום או יומיים אני מניח שזה יהיה בסדר."
"מחר נצא לדרך. יש עוד מקומות קרובים שאפשר להציג בהם?" רחל הרימה את הכינור.
"פעם ראיתי כינור בארמון המלך." אמר ג?ייקוב. "אבל הוא לא היה יפה כמו זה."
"הוא שלי! לא גנבתי!"
"לא אמרתי."
היא שלבה את ידיה, נעמדת בעמידה מתגוננת. "הרווחתי אותו ביושר."
"הוא גם מנגן?"
"אתה לא מאמין לי."
"חשוב לך שאאמין?"

רחל הניחה את הכינור בשקע צווארה העדין. המבט הקשוח התרכך מעט. היא משכה במיתר, שולחת לחלל האויר הקר של הבוקר צליל בודד וגבוה. מתחת לקרון הצוענים זינקה שלישית עכברושים גדולים. הם דלגו בקלילות מעל שלולית ונעמדו על רגליהם האחוריות. השפם השחור מתוח והעיניים הסקרניות נעוצות ברחל.

ג?ייקוב נרתע לאחור. "את הלבשת אותם ככה?"
"לא, הארוס שלי. אכפת לך לתת לי מעט מהנקניק שלך?"
"רעבה?"
"אני לא אוכלת חזיר. זה בשבילם."
"הם לא נראים לי רעבים."
"הם תמיד רעבים."
ג?ייקוב משך בכתפיו. בסכין הציידים הגדולה שלו חתך פרוסה יפה מהנקניק. "תיפח רוחי." אמר כשהעכברוש שתפס את החתיכה בלע ממנה שליש ונתן את השארית לשניים הנותרים. "התנהגות נוצרית ממש." הוא חתך שלשה חלקים שווים מהנקניק וזרק אותם. העכברוש שהרים את הבשר, קד קידה כמעט אנושית. ג?ייקוב פרץ בצחוק וטפח על ברכיו. "מעשה כשפים. את אילפת אותם?"
"הארוס שלי." רחל הרימה את הקשת ולטפה את המיתרים, בוראת צלילים מתקתקים שהתחברו למנגינה מלנכולית. לשמע המוזיקה העדינה העכברושים זנחו את שאריות הבשר ונעמדו זקופים על רגליהם האחוריות. הם נעו כמהופנטים. חגים במעגלים איטיים ורחבים, מתאימים עצמם כרקדנים מנוסים למקצב העייף. השמלות שלבשו נפרסו באויר. שלש שושנים לבנות גרוטסקיות. אחת שתיים שלש, קידה. אחת שתיים שלש, קידה.

קהל צעיר שהתאסף במקום מחה כפיים כשהסתיימה המנגינה. רחל קדה בחינניות. "אנחנו נופיע הערב ליד הבניין הריק בקצה העיירה." אמרה בקול רם. "כולכם מוזמנים."
"את מתכוונת לכנסיה השרופה של היהודים?" שאל ג?ייקוב.
"יש לכם יהודים בעיירה?"
"לא." ג?ייקוב גילה פתאום עניין גדול בתלולית האדמה שמתחת למנעליו. "לא מאז החורף שעבר."
"אהבת את הנגינה?" היא חיפשה את מבטו. "יפה, נכון?"
"את יפה." אמר ג?ייקוב, מסמיק עד שרשי שערותיו.
רחל הרימה את הכינור ופצחה במנגינה קלילה וסוחפת. העכברושים הסתחררו במעגל מהיר סביבה.

@@@@@@@@@@@@@@
"כמה פעמים עוד, רחל?"
"כמה שארצה."
"אני יודע מה את מחפשת."
"אתה לא יודע כלום."
"ולא תמצאי את זה שם."
"אז אולי בעיירה הבאה."
"גם שם לא, רחל."
"הבטחת."
"ואני תמיד מקיים."
@@@@@@@@@@@@@@

ג?ייקוב ישב על מיטתו מחבק את רגליו והביט בפרעוש שטייל על קצה המיטה. החדרון הספרטני ששמש לו כחדר שינה, מטבח, מחסן וחדר עבודה היה זקוק לנקיון דחוף. הוא היה אמור גם לגשת לחוותו של מורגן הזקן שטען שגנבים סילקו שלש תרנגולות בליל אמש. אלא שצינה שירדה על ליבו מאז הבוקר רפתה את ידיו. בכל פעם שנסה להתרומם מהמיטה מצא לעצמו תירוץ חדש מדוע כדאי לדחות את המטלות ליום אחר. הוא היה כה שקוע בפרעוש עד שליבו החסיר פעימה כשזרבובית לחה פגעה בצווארו מאחור. ג?ייקוב הסתובב אל הסוס האפור שהציץ מבעד לחלון.
"נגמרו התפוחים, נודניק."
הסוס השמיע קול נחירה רמה.
ג?ייקוב ערסל את אפו של הסוס בידו."אתה חתיכת יהודי ממולח, בופלוקס."הוא שלף תפוח אדום מתחת למיטה. "אבל זה האחרון, הבנת?!"
"אף פעם לא ראיתי סוס זקן כל כך." רחל עמדה בפתח הבית, ידיה שלובות. הכינור תלוי מחגורתה.
ג?ייקוב הזדקף באחת. גבו פגע בראשו של הסוס, גורם לאחרון לצנוף ברכות. "כ...כן, הוא זקן מאוד."
"מה יש לו בעין?"
"הוא עיוור." ג?ייקוב חיפש נואשות אחר מעיל השריף הארוך שלו. "אני יודע שזה לא הגיוני להשאיר אותו אצלי ככה, אבל אין לי לב לתת אותו לקצב. עברנו הרבה ביחד." המעיל היה זרוק לייד הכיריים, מתחת לכיסא. אלא שאם יקום לקחת אותו יצטרך להרים את השמיכה, והוא היה לבוש בטוניקה שלו בלבד. לרגע חשב לבקש מרחל שתתן לו את המעיל אך לא הצליח למצוא את ההברות. הוא ישב ובהה בה. מקווה שאינו נראה מטופש כפי שהרגיש.
"באתי בגלל הרשיון." אמרה רחל.
"אה, הרשיון. כמובן." ג?ייקוב נשם נשימה עמוקה. את כל הניירות ששימשו אותו כאיש החוק של האזור הוא שמר על מדף קטן מעל המיטה. לפחות לא יצטרך לקום. "הנה זה. הכנסי, אני מתנצל על איך שהמקום נראה. המשרתות בדיוק חולות." הוא עשה נסיון כושל לחיוך.
רחל נגעה במשקוף הדלת ואחר קרבה את ידה לפיה. "קר כאן נורא!"
"אני צריך להביא עצים. רוצה את המעיל שלי בינתיים?"
רחל הנידה בראשה לשלילה. היא התקרבה אל המיטה. "קר לי." אמרה בקול של ילדה קטנה.
מספר שניות עברו בדממה עד שהברור מאליו חדר את הכרתו של ג'ייקוב. כשהבין כמעט בעט בעצמו מרוב כעס על טפשתו. עורה היה בצבע השיש, לא שדוף שמש כשל נשות האזור. אך גופה בער בחום אמיתי, מושך אותו אליה בעצמה שהפתיעה את שניהם . לשערה היה ריח של נרקיסים ביום אביב.
@@@@@@@@@@@@@@
"כמה פעמים עוד, רחל?"
"אני שונאת אותך."
"אולי תרפי מזה, רחל?"
"אתה עייף?"
"אני אף פעם לא עייף."
"ואני כל כך עייפה."
"את יכולה לישון מתי שתרצי."
"לישון? יחד עם משה הקטן ורבקל'ה."
"יחד איתי."
@@@@@@@@@@@@@@

השמש בחלון האדימה, נושקת למערב. נשימות רכות על כריתו. שער בצבע הפחם פרוש על הסדין. כשפקח את עיניו לקח לג?ייקוב מספר רגעים כדי להזכר היכן הוא נמצא. שמלתה היתה זרוקה על הכיסא, אבל את הכינור לקחה למיטה. הוא נשק לה ברכות על השקע שבצווארה ועל לחייה. להפתעתו, שפתיו טעמו רטיבות מלוחה.

"תתעוררי, רחל." הוא ניער אותה בעדינות.
היא פקחה זוג עיניים שחורות. נוצצות מדמעות.
"בכית מתוך שינה. חלום רע?"
"אני צריכה ללכת." היא הזדקפה. פתאום מודעת לערום הניחה את ידיה על חזה. "הארוס שלי מחכה לי."
"על מה לכל הרוחות את מדברת?"
"הארוס שלי. אמרתי לך שיש לי ארוס."
"הייתי בטוח שהמצאת אותו."
"המצאתי?"
"אין לך אפילו טבעת על האצבע."
"הכינור הוא מתנת אירוסין. " היא משכה באפה.
"מה, מה זאת אומרת? אז מה את עושה כאן לעזאזל?" ג?ייקוב ירה את המילים בצרורות. הפחד אחז בליבו וסחט בכח.
"אל תכעס."
"אני לא מבין."
"הייתי צריכה... רציתי..." התחילה. "כבר הרבה זמן שלא הרגשתי ורציתי כל כך. אתה מבין נכון?"
ג?ייקוב נענע את ראשו.
"אתה איש טוב, ג?ייקוב לוט." היא עצמה את עיניה ונשקה לו על שפתיו נשיקה ארוכה, משהה אותה למספר רגעים. לאחר מכן התנתקה והביטה בעיניו. "אל תגיע הערב להופעה. אני לא רוצה שתראה."
"לא רוצה שאראה מה?"
"תבטיח שלא תבוא."
"רחל, אני לא מבין כלום."
היא השתחלה מתחת לשמיכה והרימה את השמלה מעל ראשה. כשעלתה מתוך הצווארון כבר היתה לבושה במסיכה הקשוחה של הבוקר. "אני מצטערת." אמרה.
"אל תצטערי." קולו של ג?ייקוב נשמע לו סדוק.
היא יצאה את החדר במרוצה.
@@@@@@@@@@@@@@
"כמה פעמים עוד, רחל?"
"מה אכפת לך?"
"אכפת לי ממך."
"הרי כולם מגיעים לשדותיך."
"בין כך ובין כך כולם מגיעים, רחל. היום או בעוד עשור, זה לא משנה לי."
"ומשה הקטן אפילו לא נגמל כשהגיע. את ראשו רוצצו כשהיה עוד דבוק לשדיה של אימא."
"יש הרבה שמגיעים בטרם עת. יש הרבה שמגיעים מאוחר מדי."
"ואבא הטוב? שלש פעמים ביום התפלל לאלוהים הרחום."
"נקמה לא תתן לך את השקט המיוחל, רחל."
"אני שונאת אותם, שונאת את כולם."
"את הבחור הזה, ג'ייקוב, את אוהבת."
"הנח לי כבר."
"אף פעם לא."
@@@@@@@@@@@

ג?ייקוב נשאר שוכב במיטה עוד שעה ארוכה אחרי שהלכה. בוהה בתקרה. הוא נסה לחשוב על העבודה שעוד נותרה לו למחר ועל היריד שיהיה בעוד חודש בעיר הבירה. אבל בכל פעם נדדה מחשבתו לאותה נקודה.

בופלוקס הציץ בחלון מעל ראשו, מרחרח אותו. ג?ייקוב נתן לו עוד תפוח אדמדם.
"לעזאזל." אמר.
"היא לא יכולה..."
"יקח השד אותה ואת הארוס שלה. יש עוד אלף כמוהה בשני פני ללילה."
בופלוקס נחר מעליו.
"אפילו אותך אני לא משכנע, מה?"
ג?ייקוב נאנח והתישב. הוא יצא החוצה לסיור הלילי ויעבור בדרך ליד מטע התפוחים של ויליאם טאצ'ר. אולי יצליח לראות אותה לפני שתצא לדרך. מהכיסא לקח את החגורה עם סכיני הציד וצעד החוצה אל הערב הצונן. בדרך כלל היתה לאוויר הקר השפעה מרגיעה עליו, אלא ששוב עלתה בו ההרגשה הלא נוחה מהבוקר. מחלקה הצפוני של העיירה בקעו קולות זמר וצחוק. הוא נזכר במופע ונזכר גם שרחל בקשה ממנו לא להגיע.

היא יכולה למנוע ממנו לראות אותה בפעם האחרונה?
הצוענים העמידו במה מאולתרת ליד הכנסיה השרופה של היהודים. ירח מלא ועשרות לפידים ומנורות האירו את הבמה ואת הקהל הרב שהתאסף לצפות במופע. העיירה כולה נכחה במקום וג'ייקוב ספר לפחות עשרים פרצופים מהחוות המרוחקות. במקום ששיאו של הפולקלור הסתכם במרוץ החזירים השנתי, לא התכוון איש לוותר על הזדמנות חד פעמית למעט בידור. מרת וייט, ליאן והכומר ישבו בשורה הראשונה. ג'ייקוב מקם את עצמו מחוץ לקהל, מבטו תר את הצללים, מחפש.

על הבמה בחור צעיר ויפה תואר סיחרר לפידים בוערים וחרבות. דמויות לא ברורות בגלימות כהות התרוצצו מסביבו. מלהטטות במריונטות עליזות על חוטים בלתי נראים. הבובות הרביצו וצעקו אחת על השנייה לקול צהלות הילדים וחלק מהמבוגרים. מרחל לא היה סימן. לרגע חשב ג'ייקוב שהוא מזהה את דמותה בצלליתה של אחת ממפעילות הבובות, אלא שאז עלה קולו המתנגן של הכינור מאחורי הפרגוד בקצה הבימה.

הצעיר על הבמה תפס את אחד הלפידים והכניס אותו לפיו. אחר לקח חרב ותקע אותה בכח כה רב בבטנו, עד שהלהב בצבץ מגבו. לאחר שזכה בשלל קריאות התפעלות ופחד, הוא פצח בריקוד מצחיק.

"שרלטן." גברת וייט קמה על רגליה. "הוא אינו מדמם אפילו."
הבחור הצעיר עצר ושלף את החרב. "שרלטן?" היה כנראה משהו במבטו שגרם לגברת וייט להתישב. "שרלטן?" קולו היה נעים לאוזן.
האם זה הארוס מחלק הכנורות? ג'ייקוב חש דקירה של קינאה.
"שרררלטן, גברת וייט? אוכיח לך שלא מדובר בלהטוט זול. הרי יש איתנו היום מומחה בכל הנוגע לכלי משחית, שיסוף קרביים והוצאות לפועל מהסוג המדמם. וירטואוז בעל שם עולמי לנשים במצוקה בכלל ולנערות רועדות מקור, בפרט." הצעיר השליך את החרב בתנועה תאטרלית. הלהב הסתחרר וסמן קשת מעל ראשם של הצופים עד שנתקע באדמה בין רגליו של ג'ייקוב, סנטימטרים מהמגף. "מה אתה אומר, מר ג'ייקוב לוט?" הבחור מחה כף פעם אחת. "האם מדובר בתכסיס או בלהב משונן שעלול לפגוע במי שתוחב את אפו לענינים לא לו?"

ג'ייקוב התכופף אל החרב, מתעלם ממבטיהם השואלים של בני העיירה. הפלדה היתה רגילה לחלוטין, נגיעה קלה בקצה החד קרעה את העור על אצבעו.

"אלא שלא באנו כאן היום לדון במשקעי העבר." המשיך הבחור בקול עליז. "או שבעצם זה בדיוק מה שבאנו לעשות. גבירותי ורבותי, נוצרים הגונים והגונים הרבה יותר, אנשי הספר ואנשי הכפר. הכנו בשבילכם באופן כמעט מיוחד, מחזה שלא נראה כמותו בכל שבעת הימים. טרגדיה יוונית משעשעת לכל המשפחה בהשתתפותם של מאות שחקנים ואלפי ניצבים. המחזה שקנה לבבות בכל רחבי ארופה. גבירותי ורבותי, הכינו את הממחטות ואת מה שנותר ממצפונכם. מבלי להכביר מילים, ס דו ם ו ע מו רה."

הלפידים מסביב לקהל כבו באחת, נותרו רק אותם מנורות שהאירו את הבמה. מספר ילדים פרצו בבכי אך הוסו מייד על ידי המבוגרים. קולו העצוב של הכינור עלה מאחורי הפרגוד. במרכז הבמה שכבה בובה קטנה על מיטה גדולה ונאנחה. מדי פעם השמיעה הבובה שיעולים נבחניים שהרעידו את כל גופה השברירי. אחד מהמפעילים בגלימות הכהות הוליך אל הבימה מריונטה בטוניקה לבנה שחרמש היה שעון על כתפה.

"חלף הסתיו החורף שב והחמה נדם כוחה. וגם כוחי שלי אוזל, מחר אלך לעזאזל." יבבה הבובה. "הו מר טאצ'ר, בעלי הטוב, מכאן רואים כבר את הסוף."
"אולי תלקקי קרפדה זקנה? אולי תועיל מעט שינה? למי אקרא? מי יעזור? מי הוא שיביא מזור?" מר טאצ'ר הרים את ידיו לשמיים.
"למכשפה אשת הלחשים, רקוח תרקח לי צפורני נחשים."
"אך אויה, יונתי, בשם הקודש, אותה שרפנו לפני חדש."
"אם כך נקרא לאיצטגנין, יבחש מרק דמעות תנין."
"הרי גם זאת הן אי אפשר, אותו הטבענו, בנהר."
"נותר אם כן רק איש האל, והוא בשמנו יתפלל." אמרו מר וגברת טאצ'ר בשני קולות.
"הכל בדיות אני מכחיש, נסיון מר את שמי להכפיש." צווחה נשמעה מקצה הבמה. עכברוש גדול לבוש בבגדי כמורה נכנס מקפץ לצהלות הילדים. "היא נשבעה שהיא בת שמונה, מי פילל שאותי כך תונה? הו, זו את גברת טאצ'ר הטובה, מדוע נפלו פנייך חביבה?"
"איני בריאה, דואב ליבי, מי יתן מזור לכאבי?." גברת טאצ'ר השתעלה ברכות.
"ניסית ללקק קרפדה זקנה?" התעניין הכומר.
"מישהו קרא בשמי?" צווחה נשמעה מקצה הבמה. עכברוש בשמלה שחורה התנדנד לו אל המיטה. בכפו אחז עכברוש אחר שלראשו הודבקה פאה קטנטנה ובהירה. "גברת טאצ'ר היקרה לי מפז, לאזני הגיע כי נפלת למשכב. כולי תקווה שיתבדו השמועות, ואין זה שום דבר פעוט." ציץ העכברוש בשמלה השחורה.
"שלום לכן , גברת ווייט הטובה, מיס ליאן המתוקה, ידידת אמת ונוצריה צדקה."
"אחוז בי הכומר, גופי עייף, עוד רגע קט ואתעלף." צווח העכברוש גברת וייט.
"ממני עוד לא סר חינך, אך מבכר אני לאחוז בבתך." אמר הכומר.
"הוא שיגורנו, כתם שחור כפחם, מבצבץ לחולה מעל לשפם."
"גברת וייט הטובה, אל תתרעמי, זו שומה אותה אני נושאת מרחם אימי." אמרה גברת טאצ'ר.
"אויה, המוות השחור עלינו, הדבר בא להלך בשדותינו." זעק העכברוש גברת וייט.
העכברוש הכומר התחלחל כולו ונשען על העכברוש ליאן. " יום הדין בפתח לוחש לחישה, ואני עוד טרם ידעתי אישה."
"וכל אותם פעמים שהתרעתי, וכל אותם פעמים שקראתי." צווח העכברוש גברת וייט. "וכל אותם פעמים שגרסתי שיש, את הנגע ממחוזותינו לנקש. להכרית זכר האויב החמדן, שכרת לו ברית דם עם השטן. עם השד את הנצרות הקדושה הוא ישמיד, עד שקול מושיענו יגווע לתמיד. אך אני לא אחריש לא אשתוק לא אחשה, לא אתן שישליטו כאן את דתו של משה."
"אנחנו אתך!" קראו העכברושים והבובות במקהלה. בידהם הופיעו גזרי עץ קטנים, שנייר כתום זוהר היה דבוק להם בקצה. אליהם הצטרפו עוד בובות מכל הגדלים. צועדות בסך ושרות שירי גאולה של יום ראשון. אחד מהמפעילים סלק את המיטה ממרכז הבימה ובמקומה הניח בניין עץ קטן. מגן דויד מוזהב, שעיטר את קירותיו החיצוניים, לא השאיר ספק לגבי מהותו. מתוך המבנה הקטן עלה קול מתפללים בשפה עתיקה.
"הנה הם כאן, נושאי הדבר, את רישעותם יקחו אלי קבר." העכברוש גברת ווייט הצמיד את הלפיד אל קיר בית הכנסת. אנשי העיירה החרו החזיקו אחריה. אש פרצה מהמבנה הקטן, שולחת זרועות ארגמניות לחלל האוויר. מתוך בית הכנסת עלתה זעקה מפוחדת. "פתחו את הדלת!" זעקות שבר נוספות הצטרפו לקול התחינה. אלא שהצעקות לא היו פעלול בימתי, הן נשמעו כזעקות אמיתיות והיסטריות של אנשים הסובלים יסוריי גהנום. המתפללים הצליחו לפרוץ את הדלת, ברם האכרים החסונים דחפו אותם בחזרה פנימה בעזרת אלות. אם ובנה התינוק שופדו יחדיו על קלשון והונפו אל על. ילד כבן ארבע הצליח להימלט מן המבנה הלוהט דרך החלון. העכברוש ליאן, לכד אותו בידו.
"בכור שטן, עכבר נמלט, הוא מבקש למצוא מקלט." ליאן החלה להכות את הילד באלה, או שהיה זה העכברוש. ג'ייקוב לוט התקשה להחליט היכן מתחיל התאטרון והיכן נגמרת המציאות, מבעד לדמעות שסימאו את עיניו. הוא ידע או לפחות ניחש את חלקה הגדול של הטרגדיה שהתרחשה בעיירה בחורף שעבר. אלא שבין לדעת ובין לראות את המציאות שוכנת התהום השחורה של המצפון.

כל האורות כבו מלבד אורו הקר של הירח המלא והאש שעדיין בערה בבית הכנסת הקטן. ריח מחליא של בשר שרוף הזדחל אל האויר. מסביב השתררה דממה.

"אור, הדליקו את האור." נשמה קולה הרועד של גברת ווייט.
"מה? הנבהלת מיריה של סרק?" צווח לעומתה העכברוש גברת ווייט.
הפרגוד בחלקה האחורי של הבמה התרומם, מגלה את רחל בשימלה לבנה. נדמה היה לג'ייקוב שאור כסוף עולה ממנה, מכסה את הלילה ברוך. עיניה היו עצומות והכינור דבוק ללחיה. ג'ייקוב זיהה מייד את הלחן. היה זה אותו זמר מלנכולי מהבוקר. העכברושים לא התמהמהו לרגע והחלו לרקוד באיטיות.
אחת שתיים שלש קידה. אחת שתיים שלש קידה.
מפעילי הבובות בבגדים הכהים הצטרפו גם הם לריקוד, גוררים אתם את המריונטות של אנשי העיירה. בשורה הראשונה גברת ווייט זעקה בקול שבר, ידיה מורמות בתחינה לשמיים. הידיים היו מכוסות בכתמים כהים.
אחת שתיים שלש קידה. אחת שתיים שלש קידה.
גברת ווייט התרוממה ממקומה. יחד איתה התרומם גם הכומר. שניהם החלו לרקוד לפי המקצב.
אחת שתיים שלש קידה. אחת שתיים שלש קידה.
עוד אנשים בקהל נשאו קול בפחד, מגלים כתמים כהים על גופם, דימומים מתחת לעור. מי שזעק, התרומם גם הוא והצטרף למחול האיטי.
אחת שתיים שלש קידה. אחת שתיים שלש קידה.
"רחל!" צעק ג'ייקוב מנסה לפלס דרכו מבעד למאסת האנשים הרוקדים ללא שליטה. "רחל!" אחד ממפעילי הבובות בגלימות הכהות שכיסו כל טפח, עמד בדרכו. כשניסה לעקוף את מפעיל הבובות ריקד זה וחסם את דרכו. ג'ייקוב חפש לו דרך מילוט, ברם המפעיל תפס אותו בידו ומשך אותו לרקוד אתו. הוא אחז בגלימה השחורה וזרק את האיש לריצפה אלא שזה האחרון לא הרפה ממנו וג'ייקוב התגלגל מתחתיו. הגלימה נפתחה. ג'ייקוב התחלחל. טלית של יהודים, מגואלת בדם שנקרש, כסתה את גופו המצומק של האיש. העור על פניו יבש מזמן, והיה תלוי ברצועות. אם בזמן כלשהו פעם לב מתחת לחזה הכחוש, הרי שהיה זה לפני חודשים רבים. הוא ניער מעליו את היהודי המת וזנק לכיוונה של רחל.
"לאן אתה חושב שאתה הולך בדיוק?" הצעיר להטוטן החרבות עמד ברגליים פסוקות, להב משונן בידו. אלא שמקרוב הוא לא נראה כל כך צעיר.
ג'ייקוב שלף את סכין הצייד הארוכה שלו.
"מה אתה חושב שבדיוק יקרה פה, מר לוט?" הצעיר חייך חושף שיניים לבנות. החיוך נמתך על הפנים הרזות והעור והבשר התקלפו מהן, משאירים גולגולת מבהיקה, מגחכת.
"רחל!" צעק ג'ייקוב.
העכברושים המפזזים החלו להתקדם תוך כדי ריקוד לכיוון השביל המוליך מהעיירה. האנשים חוללו בעקבותם. רחל הלכה לאיטה במאסף, עדיין מנגנת את המנגינה המלנכולית.
"היא מאורסת לי." אמר השלד.
"היא אוהבת אותי!"
השלד הניף את החרב מעל ראשו, אלא שעכשיו היה זה חרמש חד.
"אני יודע מי אתה ואני לא פוחד ממך." ג'ייקוב הרים את הסכין. "עמדתי מולך ולא פעם אחת."
"אתה באמת לא פוחד." אמר השלד בקול מופתע. "אני מתחיל להבין מה מצאה בך."
"רחל!" צעק ג'ייקוב.
"היא לא יכולה לשמוע אותך."
"למה? מה עשית לה!?"
"שום דבר שלא בקשה ממני לעשות. הפכתי אותה למפלצת שאתם בראתם מתוך השנאה העתיקה שלכם. הסיוט האנטישמי שהמצאתם הפך למציאות. היא נשבעה לעבור בכל מקום בו נרצחו בני עמה בגלל עלילת הכזב, ולהעמיד לדין את הרוצחים."
ג'ייקוב דקר עם הסכין, השלד אחז בזרועו מתחת למרפק בכח איתנים.
"מצאתי אותה בשדה, רגע לפני הסוף. היא היתה מוכנה למכור את נשמתה תמורת הכח לנקום. תמורת כינור עתיק. את משפחתה רצחו בתואנה שהביאו את המוות השחור. אותה חיללו והשאירו בשדה לגסוס, נוצרים טובים. נוצרים טובים כמוך, מר ג'ייקוב לוט."
"לא כמוני!"
"היא חושבת שאתה שונה." השלד משך וסובב את ידו של ג'ייקוב מכריח אותו להתכופף ולהישיר מבט אל תוך ארובות העיניים הריקות. "אתה רוצה שאספר לה את האמת? הרי שנינו יודעים שאין צדיק בסדום, מר לוט!"
"אני אוהב אותה."
"ידעת! ידעת כשחזרת לכאן באביב, מה קרה. חמש משפחות יהודיות לא נעלמו להן באוויר, מר לוט. אלא שהעדפת לקבור את האמת האיומה במקום שם אנשים קוברים את המצפון. אתה אינך טוב בהרבה מהמנוולים האלו." השלד הצביע על שיירת האנשים שרקדה את דרכה אל מחוץ לעיירה. תוך כדי כך שחרר את ידו של ג'ייקוב. "היא היתה שלך רק לרגע. מקסם שוא שחלף. היא היתה שלי מהיום שנולדה, גילגול של פרספונה בדמות יהודיה."

ג'ייקוב נשם בכבדות. הוא ניסה לצוד את רחל דרך עיניים מלאות בדמעות. היא דמתה עכשיו ליונה צחורה ענקית, יצור ערטילאי שמנגינת נכאים בוקעת ממנו. הוא עקב אחריה בתוגה כשהלכה ונמוגה בשביל היוצא מן העיירה, יודע שלא ישוב לראותה.

"עד שדרכינו יצטלבו שוב, מר לוט." השלד קד קידה עמוקה ונעלם לתוך הלילה.
@@@@@@@@@@@

השמש שעלתה מעל הגבעות חשפה זוג מוזר צועד בשביל המתפתל צפונה. איש גבוה מוליך באפסר סוס עיוור. איש מוזר, לא נוצרי, לא יהודי, איש ללא דת. מאחוריו עמוד עשן שחור עלה ממה שהיתה פעם עיירה שלווה. ג'ייקוב לוט לא הביט אחורה אל סדום, ולא בגלל שפחד להפוך לנציב מלח אלא מפני שידע שלעיירה שאין בה רחמים לא יתן האל הזדמנות שנייה.


סוף



נושא נכתב על ידי נשלח
  הכינור של אורידיקה cpdebugger 08:56 24/11/2006
  Re: הכינור של אורידיקה na'ama 08:46 25/11/2006
  Re: הכינור של אורידיקה cpdebugger 09:49 27/11/2006


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.