בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
לוכדת החולמות-מעובד
נכתב ע''י: na'ama (IP Logged)
תאריך: 03:26 08/10/2006

אמא שלי תמיד טענה שיש רק שני סוגי חולמים בעולם. כאלה שמשתמשים בכוח שלהם לרעה וכאלה שמשתמשים בו לטובה. תמיד לפני שהייתי נרדמת היא הייתה מלטפת את השיער שלי ולוחשת "תזכרי דניאלה, אם אי פעם תפגשי בקבוצת אנשים שהמטרה שלהם היא לחלום חלומות טובים בשביל האחרים, תצטרפי אליהם, תבטיחי לי." ואני תמיד הנהנתי, נישקתי לה את היד הרזה והמחוספסת שלה ונרדמתי. זה היה הדבר שהבטחתי לאמא שלי. זה ולשמור על גילי. נראה שנכשלתי בשני הדברים.

ישבתי ובהיתי בקירות. קווים צהובים זוהרים התפתלו עליהם לכל האורך. כשבהיתי בהם למשך יותר מדקה הם התחילו לזוז. היה נראה שהם לועגים לי. הם הצליחו לעשות משהו שאיש מעולם לא הצליח, הם הצליחו לרוקן אותי מהחלומות. הייתי כלואה כאן, הקווים הזוהרים כלאו אותי.
שון שון דחפה בי מרפק מהיר. "אני 'תערבת איתך שאני 'כולה להחליף ת'צבע שלהם"
"לא תצליחי שון שון, אף אחת מאיתנו לא הצליחה, אנחנו כלואות פה כבר יומיים."
"אני אצליח, אני החולמת הכי'טובה שאת מכירה, בגלל זה את קוראת לי שון שון"
"נסי, אם את באמת רוצה לבזבז כוחות"
"מה יש לך? אפ'עם לא ויתרת בלי מלחמה, בחיי, חייבת להיות דרך לצאת מהחור המרקיב הזה."
"יש דרך, ואני אמצא אותה, אבל חלימה היא לא הפיתרון, לא כרגע."

אבא שלי תמיד טען שאמא מדברת שטויות. הוא תמיד צחק ואמר שאם החלומות שלו היו ישרים וטובים היא בחיים לא הייתה מתחתנת איתו. אמא שלי אף פעם לא חייכה כשהוא אמר את זה ואני ידעתי שהוא צודק. אם היא הייתה יודעת באמת מיהו ומהו היא לא הייתה מתחתנת איתו. לפעמים הייתי רוצה שהיא תעמיד פנים שהיא אוהבת אותו. כמו שרואים בטלוויזיה. במקומות מחוץ לעיר החלימה, במקומות שאין חולמים ואנשים אוהבים אחד את השני ויוצאים לטייל בחוץ מתי שבא להם, ואין חומות גדולות מסביב לעיר. אבל היא אף פעם לא חייכה וגם אני לא חייכתי ורק חשבתי על זה שלעולם לא אוכל לצאת מחוץ לעיר החלומות והרבה אנשים שם בחוץ, ובטלוויזיה שמחים בגלל זה.

פתאום הקווים שעל הקיר זזו. זזו באמת. רחלי חזרה. הזדקפתי במהירות וסימנתי לה לבוא אלי. שני, או איך שקראנו לה, שון שון נעמדה מצידי הימני וגילי נעמדה מצידי השמאלי. הן נעמדו בזווית שתרגלנו היטב, זווית שתסתיר אותנו מעיני המצלמות. כשראיתי אותה רחלי הצדיעה ושתינו התיישבנו.
"מוכנה לדווח צ'יף"
"דווחי"
"הקווים נמשכים לכל אורך המסדרון צ'יף. כל המסדרון הזה וכל המסדרונות שראיתי כשהתגנבתי. אבל אין יותר מצלמות נסתרות, רק כאן." היא חייכה.
"המשיכי דיווח."
"יש חדר אחד, שמעתי אותן מדברות עליו. חדר החלימה. כשאנשים באים לבקש עזרה מהאישה הזקנה, המנהיגה שלהן, היא מתיישבת עם המועצה שלה ומחליטה אם לחלום בשבילם או לא. אם הם מחליטות לעזור אז היא הולכת לחדר החלימה וחולמת שם."
"איפה החדר הזה?"
"לא הצלחתי לגלות צ'יף"
נאנחתי והורדתי את הראש על כפות הידיים הפרושות שלי. האצבעות שלי תופפו על הלחיים.

הדברים הגרועים ביותר בעיר החלימה לא היה החומות, אלו גם לא היו הסיוטים שרדפו אחרי אנשים ברחוב, שחורים ואווריריים. לא, הדבר הגרוע ביותר היה שאסור היה לסמוך על אף אחד. ממש על אף אחד. ידעתי שאני יכולה לסמוך על אמא שלי ועל גילי, אבל על אף אחד חוץ מזה, אפילו לא על אבא שלי. כל אחד אחר עלול להיות נוכל שרוצה לחטוף ילדים בשביל עצמו או בשביל למכור אותם. כל אחת עלולה להיות לוכדת חולמות בתחפושת. לפעמים הן גם התחפשו לגברים. לא, אסור לסמוך על אף אחד. אמא שלי כבר ידעה את זה, ואני ידעתי את זה. היחידה שלא ידעה את זה הייתה גילי.

שון שון גילי ורחלי התיישבו מסביבי וניסו להראות משועממות. שון שון הייתה השחקנית הגרועה ביותר, אבל היא באמת הייתה החולמת הטובה ביותר שלנו. פעם היא הצליחה לחלום פיל. ברחנו מהמקום כמו מטורפות. רחלי הייתה המרגלת הטובה ביותר שלי, אימה הייתה מסוממת וחלמה שהבת שלה תיולד שקופה למחצה ,ותוכל להתאים את עצמה לכל מקום כמו זיקית. אנחנו לא מדברות על זה ליד רחלי, היא מתעצבנת נורא. וגילי, גילי אחותי הקטנה. היא עוד לא הייתה חולמת, היא הייתה צעירה מדי בשביל זה. היא לא ידעה לרגל או לתכנן תוכניות כמוני. היא ידעה לעשות רק דבר אחד. להכניס אותנו לצרות. צרות כמו הצרה הזאת למשל.

זה התחיל כמו כל יום רגיל. שון שון עלתה על גג, חלמה משקפת ובדקה את האזור. יכולתי לראות את המשקפת שלה מתכווננת כשהמיקוד שלה מתרחק ומתקרב בקול חריקה. היא קפצה מהגג, העלימה את הכנפיים שחלמה ואמרה בקול מודאג "צ'יף, מלא חגבים מגעילים ומסריחים, בחיים שלי, עוד לא ראיתי כאלה." לקחתי ממנה את המשקפת, בידיים שלי היא לא התכווננה, והסתכלתי.
"לעזאזל, מישהו שוב חלם על נחיל ארבה."
היה רק דבר אחד שיכלתי לעשות ודבר אחד שהיה אסור לי לעשות. אסור היה לי לומר, בנות אל תחלמו על דשא. אם הייתי עושה את זה כולם היו חושבות ישר על דשא ואז היה נוחת עלינו נחיל ארבה. במקום זה אמרתי "תחלמו על רוח"

הדלת חרקה. האישה הזקנה נכנסה. היא לבשה שמלה בצבע אדום יין. היא הניחה ערמת בגדים זהים לשלה על הספסל.
"תוכניות לא יעזרו לכן פה, הוצאנו מהרחובות הרבה חולמות לפניכן ונוציא עוד הרבה אחריכן. אף אחת מהחולמות לא הצליחה להימלט."
היא הביטה בכולנו והמשיכה "זה לא מקום רע, יתייחסו אליכן טוב כאן. אנחנו לא משחררים חולמות החוצה. לעולם לא. אתן יכולות לבחור לקבל את זה ברוח טובה ולהשתלב בחיי הקהילה שלנו, או להישאר פה, כאסירות."
לא ענינו. כשהמכתב מלוכדות החולמות הגיע אל אבא שלי הוא אמר לי שאני צריכה ללכת איתם. ממילא הוא לא מתכוון להמשיך להאכיל אותי. אמרתי לו שאני אברח. הוא צחק ואמר שלעולם לא אצליח להסתובב בעיר החלומות יותר מיום אחד לבדי. אבל הוא נתן לי ללכת ושלח את גילי איתי. יום אחר כך היה יום הולדתי השנים עשר והפכתי לחולמת. שרדתי בעיר החלומות יותר מחצי שנה. היה לי משהו שלא היה לשון שון לרחלי או לגילי. אני ידעתי שאסור להאמין לאף אחד והיו לי תוכניות.
"גברתי" לחשתי. "הבנתי שאת מגשימה חלומות" דיברתי בכבוד ובעיניים מושפלות.
"ואני הבנתי שאת ראש החבורה שגרמה למותו של דניאל"
דניאל היה ממזר מרושע. הוא ניסה לגרור את גילי אל הבית עם הנשים הפראיות ולמכור אותה להם. הוא ידע טוב מאוד למה הן מוכנות לשלם ולקנות ילדים מהרחוב. לא הרגתי אותו, אבל נתתי להן אותו במקום את גילי. הייתי חייבת לתת להן משהו. הן הרגו אותו, אחרי שנמאס להם ממנו, זה היה מהיר, אבל הייתה להם הרבה תחלופה.
"אני לא מבינה גברתי, מי זה דניאל, איזה חבורה? אמרו לי שאת מגשימה חלומות ובגלל זה באנו לפה."
האישה הזקנה רק חייכה "אם לא תלבשו את הבגדים שהבאתי לכן לא תוכלו לצאת מהחדר הזה. תחשבי על זה, צ'יף. חבל שתגרמי לחברה שלך ולאחותך צער מיותר."
היא הושיטה יד ללטף את גילי אבל גילי הזיזה את הראש. האישה הזקנה הסתובבה ויצאה מהחדר.

הרוח שלי, של רחלי, אפילו של שון שון לא עזרה לנו באותו יום. נחיל הארבה התעקש להידבק אלינו. כנראה החולם שלו היה מאוד חזק או שהוא היה שקוע עכשיו עמוק בחלום. לכל תוכנית מתוחכמת הייתה תוכנית ב. "גילי תברחי, כל השאר, תחלמו דשא ותברחו."
באותו יום גם הדשא לא עזר, אבל לכל תוכנית ב יש גם תוכנית ג. "תברחו יותר מהר!"
נחיל הארבה כיתר אותנו, רדף אחרינו, דחף אותנו, רצנו אחרי גילי. רצנו ישר לידי הלוכדות. כשראיתי אותן חשבתי רק על זה שכולם יודעים שמהלוכדות אי אפשר לברוח. הייתה רק תעלומה אחת לגבי הלוכדות שאיש לא ידע להסביר. חוץ מזה כולם ידעו שהן תופסות חולמות, או ילדות שעומדות להפוך לחולמות ומאמנות אותן להיות לוכדות בעצמן.

ברגע שהיא סגרה מאחוריה את הדלת ידעתי מה אנחנו צריכות לעשות. המשימה הזאת היא בדיוק בשביל גילי. סיכמתי את העובדות שידעתי. האישה הזקנה לא בטחה בי ובצדק. היא לא ידעה על רחלי, היא לא הסתכלה עליה אפילו פעם אחת. והיא חשבה שגילי מתוקה ומקסימה, האמת היא שגילי באמת הייתה מתוקה ומקסימה וזה היה הפגם העיקרי של התוכנית שלי.
"גילי"
"כן, צ'יף"
"זאת המשימה שלך. את צריכה ללכת לדבר עם האישה הזקנה בפרטיות. את צריכה לגרום לה איכשהו לקחת אותך לחדר החלימה. ספרי לה שאני הרגתי את דניאל ואת מבקשת להעלות את רוחו כדי להתנצל בפניה."
"כן צ'יף" גילי נראתה חיוורת ועצבנית אבל לא התנגדה. ידעתי שהיא תעשה מה שאומר לה.
"צ'יף" זו הייתה שון שון.
"אולי כדאי לתת לי ל'תעסק עם המכשפה הזאת'י. בחיים שלי אני כבר עשיתי הרבה משימות, אבל הילדה אפ'עם לא עשתה משימה."
"זו החלטה שלי. אני הצ'יף. וחוץ מזה, היחידה שהיא תאמין לה זו גילי. היא לא תאמין לאף אלת אחרת."
"כן צ'יף"
"רחלי"
"כן צ'יף." הצדעה.
"את עוקבת אחרי גילי והאישה הזקנה. תהיי זהירה. ברגע שתגיע לחדר החלימה אני רוצה שתחלמי כמו מטורפת."
"כן צ'יף, כמו מטורפת." הצדעה.
"אני עוד אחשוב על רעיון מה כדאי לך לחלום, אבל עכשיו כולנו, חוץ ממך רחלי, לובשות את הבגדים המסריחים האלה ויוצאות החוצה. שון שון וגילי אתם תתנהגו כאילו אתם הכי טובות ומתוקות בעולם, רחלי שלא יראו אותך."
"כן צ'יף"
"כן צ'יף" הצדעה
"כן צ'יף" חלוש ומבוהל.

אחרי שהתלבשנו הדלת נפתחה לפנינו. שון שון גילי ואני עשינו את פרצוף הילדות התמימות שלנו ומייד הגיעה אחת הלוכדות וניסתה להיות נחמדה אלינו. היא הכניסה אותנו לחדר שינה יפה, נתנה לנו אוכל, וגילי קיבלה גם נשיקת לילה טוב. אחרי חצי שעה הגיעה האישה הזקנה, לבושה בשמלה שלה בצבע אדום יין.
"אני רואה שהחלטתם לצאת, החלטה נבונה."
גילי קמה מהמיטה, הלכה אליה בחרדה ולחשה לה כמה מילים.
"כן, בואי תצאי איתי החוצה לכמה רגעים, טוב חמודה?"
היה נראה לי כאילו האישה הזקנה מסתכלת עלי במבט מוזר אבל לא הרמתי את העיניים שלי והמשכתי עם פרצוף הילדה הטובה שלי.
הם יצאו ביחד החוצה. האישה הזקנה מלטפת את ראשה של גילי ומחייכת אליה וגילי חיוורת ורועדת.
הם דיברו בחוץ במשך משהו שהרגיש כמו שנים. גילי חזרה עם דמעות בעיניים.
"היא אמרה שהיא תחשוב על זה מחר יחד עם המועצה" היא ניגבה את דמעות ההתרגשות עם השרוול של השמלה שלה. "היא הייתה מאוד נחמדה."
"בטח נחמדה" שון שון לא יכלה שלא להגיב. "בשביל זה המכ'שפה הזקנה תקעה אותנו כאן, כי היא נחמדה, וכי היא רוצה שנירקב פה ושעוד כ'מה שנים היא ת'שה עלינו כסף. היא תכריח 'תנו להיות לוכדות ב'צמנו. לתפוס ילדות קטנות מהרחוב. בלי בוש'ה. פשוט בלי בוש'ה."
"שון שון, תרגעי"
"כן צ'יף." ממורמר.
"רחלי, החלטתי מה את צריכה לחלום." סיפרתי לה מה לחלום "אחר כך תחלמי אותי ואת שון שון איתך בחדר. רק אחת מאיתנו אם את לא מצליחה את שתינו. ואנחנו ביחד נשתק את האישה הזקנה ונברח. אם גם זה לא הולך, תחלמי לה חבלים על הידיים ואנחנו כבר נבוא אלייך. היא לא תוכל לחלום אותך, היא לא רואה אותך."
"כן צ'יף" הצדעה.

בלילה אחרי ששון שון נרדמה ורחלי נרדמה, או כך לפחות היה נדמה לי לפי הקול של הנשימות שלה, גילי זחלה למיטה שלי. היא הכניסה את פניה מתחת לשמיכה ונצמדה אלי. ככה היא הייתה עושה בכל פעם שפחדה ולא הצליחה להירדם.
"אל תפחדי גילי, את תצליחי לשכנע את המועצה לתת לך לחלום."
"אני לא מפחדת. אבל..."
"מה?"
"את לא תפגעי בה, נכון?"
"לא אפגע במי?"
"במרים."
"מי זו מרים לעזאזל?"
"זאת האישה הנחמדה, הזקנה הזאת. היא הבטיחה לעזור לי מחר. היא אמרה לי שאם אני אלחץ כשאני אדבר עם המועצה אני יכולה להסתכל רק אליה."
"גילי, מה עשית? מה אמרת לה?"
"לא אמרתי לה כלום. את לא תפגעי בה נכון?"
"לא. אם תהיה לי ברירה אחרת, למה שאפגע בה?"
"כמו שעשית לדניאל, הוא מת עכשיו. לא היה אכפת לי כי הוא היה רע, אבל היא טובה."
שתקתי.
"דניאלה, חשבתי, אולי אני אוכל להישאר כאן. יהיה לי טוב כאן. אני לא אהיה צריכה כל הזמן לברוח. מרים סיפרה לי שיש עוד ילדים בגיל שלי והם לומדים ומשחקים פה. אני רוצה גם ללמוד ולשחק."
"ולהיות לוכדת כשתהיי גדולה?"
"אני לא חייבת להיות לוכדת, היא לא תכריח אותי, אני יודעת. יש עוד דברים שאפשר להיות פה."
ידעתי שגילי צודקת. חיי הרחוב לא התאימו לה. היא הייתה עדינה מדי, מתוקה מדי, יפה מדי ונתנה אמון בכל אדם. היא הייתה המשפחה היחידה שלי אבל יכול להיות שפעם הבאה שנפגוש בדניאל כלשהו היא תיפגע. העדפתי לדעת שהיא במקום בטוח. ואפילו שגילי טעתה מדי פעם, הרגשתי שעכשיו היא צדקה. פה היה בטוח.
"אם את רוצה להישאר, תישארי. אני אשלח לך מדי פעם חלומות ואספר לך מה קורה איתי."
"באמת?"
הנהנתי והיא קפצה עלי וחיבקה אותי חזק.

היום היה היום. היום נברח מהמקום המשונה הזה. היום אפרד מגילי. המועצה אישרה לגילי להיכנס אל חדר החלימה יחד עם האישה הזקנה. רחלי תעקוב אחריהן ותחלום ככל יכולתה. סיכמנו שאם היא לא תצליח לחלום אותנו לשם עד שלוש ועשרה אנחנו נתגנב לשם. תוכנית א לא הצליחה, ידעתי את זה כשהשעון הגדול במסדרון הראה שלוש ועשרה. צריך לעבור לתוכנית ב. שון שון ואני התחלנו להתקדם לעבר חדר החלימה. זה לא היה קשה, כולם היו לבושות באותם הבגדים. לאף אחת לא היה אכפת מי אנחנו ולאיפה אנחנו הולכות. פתאום שון שון תקעה בי מרפק "תראי צ'יף"
על דלת החדר שהיא הצביעה עליו בתענוג כל כך גדול היה שלט דהוי "חדר לוכדות-אין כניסה למתלמדות"
"אנחנו 'כולות ל'שות להם יופי של בלאגן, אם את מבינה למה אני 'תכוונת צ'יף"
התלבטתי. זה לא היה חלק מתוכנית ב וגילי ורחלי שם לבד, מחכות.
שון שון לא התלבטה ולא חיכתה. היא נכנסה במהירות לחדר וסגרה אחריה את הדלת. קיללתי אותה בלב ומצאתי את עצמי מדמיינת שאני חונקת אותה. הפסקתי בבהלה ואז נזכרתי שכאן החלומות לא מתגשמים. הצצתי לכל הכיוונים ונכנסתי.
"שון שון, ברגע שנצא מפה, אני חולמת שאני הורגת אותך, שמעת?"
"'ת לא 'כולה צ'יף. את הצ'יף, אבל אני החולמת הכי'טובה. בואי תראי. את תמותי אם תראי מה יש פה, בחיי"
"רק לשתי דקות, ואז אנחנו מתחפפות מפה,
"מ'שתגידי צ'ף, רק בואי תראי את זה. בחיי שתמותי מההלם"
שון שון צדקה. זה היה מדהים. בחדר היו תאים, עשרות תאים קטנים. בכל תא היה כיסא, קסדה שקופה ומסך. פתאום עלה לי רעיון. "שון שון, לכי תשמרי ליד הדלת"
"למה את תמיד 'קבלת 'ת כל הכייף?"
"שון שון!"
"טוב, טוב, תרגיעי ת'עצבים שלך, בחייך. אני הולכת."
נכנסתי לאחד התאים, שמתי את הקסדה על הראש ואמרתי בקול "החבורה של דניאלה". המסך החל להעלות אפשרויות שונות. לחצתי על "קבצים אחרונים". היה שם "נחיל ארבה", "התקפת ענק" "מגפה" "חוטף ילדים" לחצתי על "נחיל ארבה" ועל "שחזר"
המסך עבר לתמונה.
"ואוו ממש איכות די וי די" שון שון לחשה לי באוזן. "'צטערת צ'יף, אפ'חד לא בא. חשבתי שאני יבוא לבדוק מה איתך, את'ודעת"
"טוב" אמרתי בכעס "אבל אם את כבר כאן אז תשתקי"
בתמונה שמולנו שון שון נראתה מכוונת את המשקפת שלה. המיקוד של המשקפת שלה התרחק והתקרב בקול חריקה. היא קפצה מהגג, העלימה את הכנפיים שחלמה ואמרה בקול מודאג "צ'יף, מלא חגבים מגעילים ומסריחים, בחיים שלי, עוד לא ראיתי כאלה."
"עוד חמש עשרה דקות למוות ודאי" אמר קול מתכתי
"מה לעזאזל פלוץ המתכת הזה אומר, צ'יף?"
בתמונה לקחתי ממנה את המשקפת "לעזאזל, מישהו שוב חלם על נחיל ארבה."
"עוד ארבע עשרה דקות למוות ודאי" הקול המתכתי שוב.
"תחשבו על רוח"
על המסך ניסינו להעיף את נחיל הארבה אבל לא הצלחנו.
"עוד שתים עשרה דקות למוות ודאי"
"גילי תברחי, כל השאר, תחלמו דשא ותברחו."
"עוד עשר דקות למוות ודאי"
"תברחו יותר מהר!"
נחיל הארבה רודף אחרינו, לא עוזב אותנו. לכל סמטא שאנחנו נכנסות הוא נכנס אחרינו.
"תוכנית פעולה נבחרת, שליחת קבוצת לוכדות פעילות להגנה" הודיע הקול
רצנו ישר לידי הלוכדות. אחת מהן חלמה מגן מאחורי גבנו והשאר הרחיקו אותנו מהמקום.
המסך החשיך. לחצתי כמו מטורפת על כפתור חזור. הייתי חייבת לדעת אם זה מה שאני חושבת.
לחצתי על "חוטף ילדים" ועל "שחזר"
המסך התבהר שוב. זה היה דניאל הוא התכופף מעל גילי ושם את היד המטונפת שלו על הכתף שלה. "גילי מתוקה, בואי יחד איתי מקסימה שלי. אני אדאג לך לאוכל. נכון שאת רעבה? זו לא בושה להודות מקסימה שלי. אני אביא לך את האוכל ונחזור בצ'יק צ'יק צ'אק."
"דניאלה אומרת שאסור לי להתרחק ממנה" יכולתי לשמוע את ההיסוס בקול של גילי.
"את לא חייבת לבוא, ברור. את צריכה לשמוע בקול דניאלה, פשוט זה לא כל כך רחוק, זה ממש פה. אנחנו חוזרים בשנייה. חבל לבזבז הזדמנות כזאת ואת גם לא תהיי לבד, אני הולך איתך, אני אשמור עלייך. אז מה את אומרת מקסימה שלי?"
הקול המתכתי חזר "דרך פעולה נבחרת: האחות תתוודע להיעלמות של הילדה"
"טוב, אם זה רק לכמה דקות אני לא חושבת שדניאלה תכעס מאוד אם אני אבוא איתך"
הוא נתן לה יד "בטח שהיא לא תכעס מקסימה שלי..."
כיביתי את המסך.
"בואי שון שון, כבר היינו פה יותר מדי זמן"
"אבל, אבל"
יצאתי במהירות מהחדר ושון שון נגררה אחרי.
"אבל אבל, מה ש'זה אומר, בחיי, מה ש'זה אומר זה שהלוכדות המרקיבות האלה שמרו לנו על 'חיים שלנו, בחיי."
"כן, זה מה שזה אומר"
"הם 'סתכלו עלינו כל הזמן. בחיי, אני בהלם, כל הזמן הם 'סתכלו עלינו ל'ראות שאנחנו ב'סדר, בחיים שלי."
עצרתי לוכדת מבוגרת ועשיתי את פרצוף הילדה הטובה שלי.
"סליחה גברתי, אולי את יודעת איפה חדר החלימה? פשוט כי אחותי שם גברתי."
היא חייכה והסבירה ואנחנו הזדרזנו לכיוון.

הייתה תעלומה אחת לגבי לוכדות החולמות. אמרו שהן יודעות הכול, כל חלקיק קטן של חיים של מישהו אחר. אני חשבתי בהתחלה שזו טעות. שדבר כזה לא יכול לקרות בחיים. בגלל זה ניסיתי לרמות את מרים. אבל השמועות צדקו. הן ידעו הכול.

נקשתי בנימוס ונכנסתי. האישה הזקנה, מרים, ישבה שם קשורה לכיסא. על שמלתה רחלי חלמה קווים זוהרים. היא לא יכלה לחלום עכשיו. גילי עמדה והתנצלה לפניה כל שתי שניות. היא רצה אלי וחיבקה אותי ברגע שראתה אותי.
מרים הביטה בי וחייכה חיוך מסתורי. "אתן יותר ממוזמנות להישאר. אני מבינה שגילי תשמח להישאר, רחלי אמרה לי שגם היא מעדיפה להישאר. תוכלי להישאר איתה ולשמור עליה כאן. אם תשנו את דעתכן אתן לכן ללכת כמובן. אינני יכולה להחזיק אף אחת נגד רצונה."
רחלי צעדה קדימה בצעד נוקשה והצביעה "תראי צ'יף"
הקווים הזהובים היו חרוטים גם כאן על הקירות, אבל פה הם הסתדרו למילים.
"אני, שירין מתחייבת בכוחות החלימה שלי לשמור על עיר החלימה ועל החולמים שבה. לכך אקדיש את כל כוחי וכל ימי"
"אני, רעות מתחייבת בכוחות החלימה שלי לשמור על עיר החלימה ועל החולמים שבה. לכך אקדיש את כל כוחי וכל ימי"
"אני, אסתר מתחייבת בכוחות החלימה שלי לשמור על עיר החלימה ועל החולמים שבה. לכך אקדיש את כל כוחי וכל ימי"
"אני, מרים מתחייבת בכוחות החלימה שלי לשמור על עיר החלימה ועל החולמים שבה. לכך אקדיש את כל כוחי וכל ימי"
הבטתי בשון שון בהיסוס אבל היא הנהנה.
"אנחנו נשאר" אמרתי למרים.
גילי צעקה וקפצה עלי מחבקת אותי בכוח, אפילו רחלי חייכה. אנחנו נשארים, יש לנו בית.
"אני אקרא לרעות, היא תכיר לכן את שאר הבנות, אם כמובן תואילו לשחרר אותי"
רחלי האדימה כולה והעלימה את הקווים הזוהרים ואת החבלים. מרים חיבקה בחמימות את כולנו. יכולתי להריח את הבושם הנעים שהיא השתמשה בו, מעורב בקצת ריח של זיעה. היא נישקה את גילי על שתי הלחיים. נתתי לגילי יד והלכנו אחרי רעות, הלכנו לעבר התחלה חדשה, מקום חדש, אנשים שנוכל להאמין בהם. הייתי מאושרת תהיתי מה היו הסיכויים שאני אקיים את ההבטחות שלי לאמא שלי אם לא הייתי פוגשת בנשים האלה, במרים.


מרים הסתובבה לאחוריה, מאחוריה התגשמה אישה מתוך הקירות, המילים הזוהרות נעלמו.
"דאגת לחלום את חדר הלוכדות כמו שאמרתי לך?" האישה הנהנה.
"כולן בדיוק אותו דבר, תמימות."

אמא שלי תמיד טענה שיש רק שני סוגי חולמים בעולם. כאלה שמשתמשים בכוח שלהם לרעה וכאלה שמשתמשים בו לטובה. תמיד לפני שהייתי נרדמת היא הייתה מלטפת את השיער שלי ולוחשת "תזכרי דניאלה, אם אי פעם תפגשי בקבוצת אנשים שהמטרה שלהם היא לחלום חלומות טובים בשביל האחרים, תצטרפי אליהם, תבטיחי לי." ואני תמיד הנהנתי, נישקתי לה את היד הרזה והמחוספסת שלה ונרדמתי. זה היה הדבר שהבטחתי לאמא שלי. זה ולשמור על גילי. נראה שנכשלתי בשני הדברים.



נושא נכתב על ידי נשלח
  לוכדת החולמות- בהשראת "חלום בהקיץ" na'ama 09:13 11/09/2006
  Re: לוכדת החולמות- בהשראת "חלום בהקיץ" סנייק 15:50 05/10/2006
  Re: לוכדת החולמות- בהשראת "חלום בהקיץ" na'ama 10:26 07/10/2006
  לוכדת החולמות-מעובד na'ama 03:26 08/10/2006
  Re: לוכדת החולמות-מעובד סנייק 02:19 09/10/2006
  Re: לוכדת החולמות-מעובד na'ama 14:32 09/10/2006


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.