בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
הבור - סיפור
נכתב ע''י: RuneHunter (IP Logged)
תאריך: 17:49 10/07/2006

הבור

כעת, כשקיצי הולך ובא, מזדחל באטיות, עצמותי יתפררו בקרוב וימתזגו עם עפר הארץ, ונשמתי תעלה השמימה ותצטרף לאדוננו בעולם הבא. אך המחשבה המטרידה שמא זה מאוחר מדי בשבילי, ומקום זה בו אני שוהה הוא גיהנום גשמי, זה שנוצר עלי-אדמות, עודה מקננת בי. מה אם זו רק שאלה של זמן עד שנפשי תושלך לגיהנום הממשי? זאת אינני יודע, וגם אינני רוצה לדעת...
דבר לא נותר לי לעשות במקום זה, זולת לשאת את תפילותי ולספר את סיפורי, שאם לא אעשה כן, עלול אני למות כאשר נפשי טרופה בקרבי, ובכך לוודאי אצלול לגיא צלמוות.
קיימות שתי סיבות שבגללן הסיפור אותו עומד אני לפרוש יתכן שלוקה באי-דיוקים, ואפילו בחסרים שלמים. סיבה ראשונה נובעת מחמת גילי המופלג, רבים מהאירועים נשתכחו ממני ואין ביכולתי לשחזרם. הסיבה השניה נובעת מעצם טיבם של חלק מהאירועים, מקצתם כה פלאיים ומוזרים שאינני חושב שלשון אדם יכולה לתארם כראוי, על אף שאנסה לעשות כן כמיטב יכולתי.
שמי הוא אדריאן, או כפי שהרבו לכנותי - אדריאן הנזיר. עוד לפני שבאתי לעולם, הורי, שהיו בעלי אמצעים ומאמינים אדוקים, נשלחו כבקשתם בשמו של הקיסר קונסטנטין הרביעי מביזנטיון, מולדתם, אל נסיכות קייב המרוחקת כדי להפיץ את בשורתו של כריסטוס אדוננו לעובדי האלילים. שם גם אני נולדתי, והוטבלתי בשם אדריאנוס. אמי גידלה אותי בעוד שאבי שקד על השמעת בשורתו של אדוננו. אומנם עמלו של אבי לא נשא פרי רב אך הוא הצליח לשכנע את הגבירה אולגה "היפה" להכיר באדוננו. זאת לאחר מותו של בעלה איגור - יקולל שמו - על-ידי שבטים ברברים, לאחר שצר על קונסטנטינופול, העיר המבורכת, ארבע שנים תמימות קודם לכן.
הגבירה אולגה הבינה שגורלה כגורל בעלה ועל כן התמסרה לאדוננו כריסטוס והוטבלה, השם שניתן לה הייה הלנה. גודלתי במנזר על שם אולגה הצדיקה, שהוקם על-ידה, עד בהיותי כבן עשרים. הורי כבר הצטרפו אל אדוננו אשר בשמים עד אז, ואין לי זכרונות רבים מדי אודותם. חיי התנהלו כשורה והנסיכות נהנתה מתקופה של שקט ושלום יחסי, עד אשר הומלך סויאטוסלאב הראשון, בנה של אולגה הצדיקה, כאשר הגיע לפרקו. שלא כמו אמו, סויאטוסלאב הולך כתינוק שנשבה אחר דרכם של עובדי האלילים, ואף אימץ חלק ממנהגיהם ולבושם. הוא סירב להכיר באדוננו, ובעקשנות אשר משתווה רק לזו של השטן, המשיך לההביל אחרי ההבל ולהיאחז בצלמי אליליו השקריים. וכך, בשנת 964 להולדתו של כריסטוס אדוננו, עלה יוסף מלך הכוזרים על קייב עם כל צבאו, והחריבה עד ליסוד. לאחר שהגעתי לבירתם של הכוזרים, נודע לי שאנשי קייב נהגו בעבר להעלות להם מס, אך עם הגיעם של הוראנג'ינים מהצפון הרחוק, הם השליטו את שבטי הסלאבים הברברים תחת מרותם, וכך ניתקו את קייב מכזריה והקימו נסיכות משלהם. המלך יוסף כמו הקדים תרופה למכה, לנוכח התפשטותה של נסיכות קייב והיריבות אשר העמידה בפניו, וכך פלש אליה והכניעה. על אכזריותם של עמי הצפון שמעתי מעללים רבים, אך מעללים אלו, אפילו המופרכים ביותר, עמדו כאפס לאכזריותם של הכוזרים. הם לוחמים ללא חת, ופלישתם, ממנה זוכר אני אך מעט, דמתה בעייני באותו הרגע למחול שדים. מתקפת פתע זו הייתה.
אלפים נשחטו, נשים וילדים נשבו בהמוניהם והובאו לשמש כעבדים, והיתר נסו על נפשם. אותם כוזרים, או כפי שהם מכנים עצמם בלשונם המוזרה "האזרים" התיישבו באיזור לפני שלוש-מאות שנה, הם גירשו את השבטים הבולגרים שישבו באיזור זה לפני כן, והקימו את ממלכתם, אשר שמה ופארה יצא למרחוק. הם דומים לטאטארים בשפתם בלבושם ובאורחות חייהם, למרות שחלק מהאוכלוסיה חיה בערים, רבים מעדיפים לשכון באוהלים. אומנם, נתון זה לא נכון לגבי מספר לא מבוטל מבני האצולה, ובמיוחד באשר למלכם. נראה שאותו קומץ אשר מספרו ביחס למרבית אנשי העיר הוא זעום, אימץ באורח-פלא את דתם של היהודים, ואלו מקיימים איתם קשרים אדוקים. חלקם אפילו חותכים חלק מאיבר מינם, מנהג יהודי עתיק יומין וברברי לאין שיעור.
לפני שנלקחתי לאיתיל, בירתם, מידע מועט מאוד הייה לי אודותם. מכיוון שהבחינו כי איש ספר אנוכי, הניחו למלך לקבוע את גורלי. מלכם יוסף, אשר בשפתם מכונה "קאגאן" ולעיתים גם "קאגאן בק", איש אשר שמו בשדה הקרב וחוכמתו הפכוהו לאגדה, החליט למנותי למורהו של בנו, הנסיך איסר, וכך הופקד עלי להכשירו ביוונית ובארמית. בירתם איתיל, אשר נראה שאין מפרידים הם את שמה משמו של נהר הוולגה על גדותיו היא שוכנת, ואת שניהם מכנים הם איתיל, היא העיר הנחמדת ביותר שיצא לי לראות בימי חיי. העיר מורכבת משלושה חלקים אשר נחצצים בידי הנהר. בחלק המערבי שוכן בית המשפט שלהם, אשר בו ממונים שופטים מכל הדתות המצויות בממלכה, וכן המרכז הניהולי שלהם. חלקה המזרחי של העיר הינו המרכז המסחרי, שם רבבות אנשים, מכל קצוות תבל, יהודים נוצרים מוסלמים ועובדי אלילים, מתכנסים כדי לשאת ולתת, ולסחור במרכולתם. כה עשיר ומשגשג שווקם, שמצרכים ממקומות כה רחוקים כמו הודו מוצאים בו את מקומם. שכן, שטחיהם נמצאים על דרכי המסחר הראשיות עם הודו, ועילתם בפלישה לקייב, מלבד ליישב חשבונות עם השושלת הוארנג'ינית, הייתה לייצב את אחיזתם באיזור, מכיוון שהתקוממות של שבטים ברברים מחד, וחמידתם של הביזנטינים והערבים בדרכים אלו מאידך, עלולה להביא לפגיעה בשיירות הסחר הזורמות אל ממלכתם.
בין חלקה הדרומי והמזרחי של העיר שוכן אי, אשר מחובר אליהם בגשר סירות, שבו נמצא ארמונו של המלך וארמנותיהם של אנשי האצולה. אותי שיכנו בארמון המלך. למרות שיצא לי לפגושו פנים אל פנים רק פעם אחת, הוא נתן בי את מבטחו שאחנך את בנו כראוי, שכן ילדים היו לו יותר מתריסר, ואני הייתי רק אחד מעשרה מורים שונים שנתמנו לחנך את הנסיך, אשר הייה עתיד לרשת את אביו. חדרי נראה לי מהודר למשעי ונוח דיו למגורים ראוים. כל הפאר והעוצמה שמקום זה הקרין לא נתן עלי את השפעתו, ודבר מהדברים שחזיתי לא גרם לליבי אפילו לרגע לסטות מאמונתו הטהורה באב בבן וברוח הקודש.
עד אשר חזיתי באותו פלא...
סמוך מאוד לארמונו של המלך ניצב לו החזיון המפעים ביותר שראיתי מימיי. עמד שם בגאון מבנה, עצום מימדים, בנוי אבני שיש בוהקים ומצופה זהב קורן ומסמא, עם צריח שנישא אל מרומי שמים ונושק אל העננים. על דפנות הבית הכביר הזה גולפו סיתות שדמו לציורים של כפירים וציפורים מאיימות שנראו כנשרים. עמודי המשען היו כולם עשוים זהב, משובצים אבני אודם. ליד הכניסה הראשית להיכל זה מצוי הייה לו קיר עליו היו טבועים ארבעה מילים מוזהבות, שנראה שהיו כתובות בשפתם של היהודים. מאוחר יותר נודע לי שפירושם הייה "אדוניי שמו לנצח ישכון".
לאחר מכן נודע לי שמבנה זה הוא בית התפילה של בני הדת היהודית, ושהכוזרים מייחסים את בנייתו למלך בולאן, המלך הראשון שאימץ לחיקו את דתם של היהודים והפכה לדתה הרשמית של הממלכה. לעולם לא אוכל להאמין שיד אדם היא שיצרה את ההיכל הזה, שכן, זו נראת כמלאכת יצירה אלוהית. בכל יום ויום שעבר מצאתי עצמי בוהה יותר ויותר במבנה הזה, והדרו מילא את ליבי. לא הורשתי להיכנס פנימה, תענוג זה הייה שמור רק לבני הדת היהודית מקרב בני האצולה. אומנם, הם התייחסו למקום זה בשווין נפש אשר הרתיח את דמי, כאם טבעי הדבר שמקום כה נשגב, כאילו נטלש זה עתה מגן העדן האבוד, עומד לו דומם כאן, ולידו כל ארמנותיהם ובתיהם המפוארים מחווירים ונראים כאשפתות. ככל שנשאתי מבטי אל הפלא הזה, שכן, אין מילה טובה יותר לתארו, כך התרוממה רוחי מעלה ומעלה, והרגשתי כאילו נמצא אני בירושלים. לא ירושלים הארצית, כי אם ירושלים של מעלה, ירושלים הנצחית, עיר האלוהים, זו שאוגוסטינוס הקדוש כותב עליה בחיבוריו. דאגותי ופחדי החלו נמוגים. תשוקתיי החלו להרפות אחיזתם ממני,
מלבד תשוקה אחת...
חשתי שעלי להיכנס פנימה, אל היכל התהילה הזה, לא יכולתי למנוע זאת מעצמי. אך אנשי המשמר ששהו בקרבת מקום יכלו לעצור אותי, כי לנוכרי שכמוני אין לאפשר לשים רגלו בתוך קודש הקודשים הזה.
השנים חלפו מעלי כשם שחולפות להן דקות, השעות חלפו מעלי כשם שחולפות להן שניות, כי כל זמן שמחשבותי התמקדו בהיכל התהילה הזה, באות הנצחיות האלוהית הזה, הרגשתי כחולם. וכך קרה שהחלטתי לעשות מעשה. בשעת בוקר מוקדמת נשאתי פעמי אל ההיכל המקודש, במטרה להיכנס פנימה, אל ליבו הפועם של הפלא. הידיעה שבמעשה זה עלול אני להביא עלי את מותי כלל לא הטרידה אותי. האם יתכן רגע מתוק מזה, עילאי מזה, טהור מזה בחייו של בן-אנוש? המענה הוא כמתבקש, לא.
אם יקרה שחיי יגיע לסיומם לאחר מעשה אהיה שלם עם גזר-דיני, שכן, חיים אלה לא שווים מאומה אם לא אזכה לראות את תוככי היכל התהילה הזה, להלך בין קירותיו, ולשאת שיר הלל לנוכח יופיו מקהה החושים. עזבתי את הארמון בדמדומי בוקר ראשונים ועטיתי על עצמי מלבוש, אותו זכיתי להשיג ביד המקרה, אשר לובשים הכהנים המשרתים בהיכל כדי שיחשבו אותי לאחד מהם. את הטוב שמלא אותי כשאר צעדתי אל עבר ההיכל מוגבל אני מלתאר, אך יודע אני שמעולם לא הרגשתי כך לפני, כה שלם וכה משוחרר. גם שביב היוהרה שניצת בקרבי לא גרם לי לחוש אי נוחות. הרגשתי כמו בדרכי אני לעמוד מול בורא עולם פנים אל פנים. ברגע שאכנס להיכל, ברגע שאכנס להיכל...
רגעי האושר האלה נמשכו עוד מספר דקות תמימות, עד אשר הוחלפו כל רגשי המתיקות הללו אך ורק ברגש אחד אותו יכולתי לחוש - חידלון.
במקום בו עמדה עד לא מכבר תפארת היצירה, חזיון אלוהי, מבנה אשר נראה שצנח מממלכת שמים, משאת נפשי וכל מאוויי! במקום זה נמצא עתה רק בור פעור, ללא תחתית, כמו כתם ריקני, עצום במימדיו, שכיסה את כל השטח עליו עמד היכל התהילה. שיפשפתי את עייני כה חזק, סתרתי לעצמי מספר רב של פעמים, אך בלא הועיל, המראה שהייה לנגדי המשיך להיות אותו מראה.
שעה ארוכה הבטתי במחזה הזה, בכיעור הבלתי נסבל הזה והרגשתי את הצלקת אשר נעשתה לליבי מתרחבת עוד ועוד. נפול ראש חזרתי לחדרי אשר בארמון וסגרתי עצמי בו במשך שבועות רבים. דברי מאכל בקושי הכנסתי לפי, חולשה נוראה אפפה אותי, וריפיון נפש מנע ממני ללכת לתפילות היומיות ולקרוא בברית החדשה, כל אלה כבר לא נראו לי חשובים, שום דבר כבר לא נראה לי חשוב. שוויון הנפש שיוחס להיכל לפני שנעלם המשיך להיות מיוחס לו גם אחרי. נראה שזה לא טרד את מנוחתו של איש. אבל אני, אני ידעתי, אני ידעתי.
כל הרעות והחולי שהחלו לקרות בממלכה, כולם באשמתו של הבור הזה שנפער במקומו של ההיכל המקודש. עדרי צאן ובקר החלו מתים כזבובים, שדות הדוחן והאורז אשר השתרעו למרחקים החלו נרקבים אחד אחרי השני. הדגה שבנהר הוולגה הייתה כלא הייתה, שכן דייגים לא צלחו עוד בלהעלות דגים בחכתם. בנוסף לכל זה, עמים אחדים סירבו להעלות מס, ושבט האלנים איתם הייה המלך יוסף בברית נישואין מרדו בו ופשטו על דרכי הסחר וכך פגעו בעורקה הראשי של הממלכה.
כיצד אינם מבינים, כיצד אינם מבינים מהי שורש הבעיה, מהו מקור כל המכות הללו.
לא הייתי מסוגל לעזוב במשך אותו הזמן את כותלי הארמון, הריקנות הנוראה של הבור הדיחה מעליה את השלמות של היכל הקודש וכך גם הריקה אותי. אך הרגשתי שעלי להתמעט עם הריק הזה עוד פעם אחת, פעם אחת ואחרונה. בכובד רב צעדתי לעברו של הבור, עם לב של אבן ומחשבות מעומעמות. ככל שהתקרבתי כך דמה בעיני הבור ללועה של חיה מאיימת, אשר לקיומה נמצא עדות רק בסיפורי מעשיות עתיקות.
ולפתע פתאום, זמזום משונה החל להישמע באויר. הייה משהו בזמזום שגרם לי לחוש, אפילו אם רק במעט, כאילו שוב מביט אני בהיכל התהילה ומשתוממם לנוכח מאורותיו. וכך ככל שקרבתי לבור, הזמזום הלך וגבר. כשעמדתי ממש על שפת הבור, הבטתי לתוכו ופחד רב אחז בי שנוכחתי לדעת שלא ניתן לראות את תחתיתו, כה תהומי הייה. הזמזום שבקע ממעמקיו כמעט וקרע את אוזני, אך בכל זאת הטיתי את אלו במאמץ רב כדי להבין מה פשרם של הקולות המזמזמים הללו. וכך, קמעה קמעה, נגלו לאוזני מזמורי תהילים שהחלו לעלות מתחתיתו של הבור,
"הטה אלי, אזנך מהרה הצילני: היה לי, לצור מעוז לבית מצודות, להושיעני".
לא קול נקבי הייה זה שזימר אותם,
"שמחו ביהוה וגילו, צדיקים, והרנינו כל ישירי לב".
וגם לא קול זכרי,
"ביהוה, תתהלל נפשי, ישמעו ענוים וישמחו".
היה זה קולו הרך של היכל הקודש,
"זה עני קרא, ויהוה שמע, ומכל צרותיו, הושיעו".
היה זה קולו של היכל התהילה,
"הודיעני יהוה, קצי ומדת ימי מה היא, אדעה, מה חדל אני".
היה זה קולו של מבנה הפלאים, זה העטוף הילה אלוהית נצחית,
"רבות עשית, אתה יהוה אלהי נפלאותיך ומחשבתיך, אלינו: אין, עדך אליך אגידה ואדברה, עצמו מספר".
היה זה קולו של קודש הקודשים בעל אינספור השמות והתארים.
השמים החלו מחשיכים, הכל החל להחשיך סביבי, נראה הייה כאילו הזריחה טבלה בפחם, הכל הפך אפלולי, יותר ויותר.
האם נפלתי לבור? זאת השאלה שצצה במוחי מיד כשחזרה אלי הכרתי, זאת גם השאלה שמלווה אותי במשך כל חיי מאז. האם כל חיי לא היו אלה חזיון תעתועים?
האם כעת אני בבור? איפה אני בכלל?
שפיות דעתי כמעט שנסתקלה ממני, כי איני מצליח לסדר את הדברים בסדר הגיוני. האם כל זה הייה המציאות לכשעצמה או האם כבר נפלתי לבור לפני כן? לעולם לא אדע. וכך אשאר אני עד שאמות, כחולם.



נושא נכתב על ידי נשלח
  הבור - סיפור RuneHunter 17:49 10/07/2006
  Re: הבור - סיפור na'ama 23:10 17/07/2006
  תודה RuneHunter 08:11 18/07/2006
  Re: הבור - סיפור RiverLight 02:43 03/08/2006
  Re: הבור - סיפור RuneHunter 05:42 04/08/2006


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.