בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
המפץ האנושי
נכתב ע''י: מוטי אבן דרך (IP Logged)
תאריך: 12:12 12/06/2006

שער: תזכורת לעצמי, יש להרדים את הפסולת הרדיואקטיבית לפני שתיים בצהריים אחרת המכשירים בקומת...
הרמן: "שער! איציק שער! האם אתה שומע אותי??
שער:... המרתפים משתגעים. סיים תזכורת.
אוף מה הוא רוצה עכשיו?
"אני כאן פרופסור הרמן" נודניק שמן!
תזכורת לעצמי, לבקש מהלב העברה לתפקיד אחר. סיים תזכורת
הנה הוא מזהם את שדה הראיה שלי שוב פעם...
הרמן: "האם ניקית את הנסורת מהמחרטה כבר?"
שער: "כן, ניקיתי"
הרמן: "ואת הרצפה במעבדה הסולרית?"
שער: "כן, גם את זה"
הרמן: "שער תקשיב, אני יוצא לכנס ביוסטון. זה באמריקה. רחוק רחוק מאד מכאן ויקח לי הרבה זמן. משהו כמו שבועיים."
שער: "אהה, ואו!" אוף, לא לזה הוכשרתי.
הרמן: "אז אני רוצה שתיקח את המפתח ותדאג שיהיה סגור עד שאני חוזר. אף אחד לא נכנס ברור?"
שער: "ברור כשמש" ממותה.
הרמן: "ברור כשמש... פפףף... מה אתה יודע על שמש בכלל. אתה, כדאי לך להתרכז בניקיון"
שער: "כמובן, פרופסור הרמן" חכה חכה, שאני אקבל את הפקודה לחסל אותך.
ברור שפקודה כזו לא תבוא. תמיד צריך להציל את הטיפוסים הנאלחים האלה מלהרוג את עצמם באיזה ניסוי שאפתני.
חבל שדווקא פרופסור פאפאס יצא לתוכנית ולא אתה.
הרמן: "אהה! וכמובן אל תשכח להרדים את הפסולת הגרעינית אחרת כל האלקטרוניקה בקומה מינוס אחת מתחרבשת!"
שער: "אתה יכול לסמוך עלי פרופסור" שאשתין לתוך הבוכנה המגנטית כל פעם שאני מנקה אותה.
הרמן: "אני לא! אבל אין לי אף אחד אחר אז נסתפק בך"
אוי לא, רק לו הכאפה ה'ידידותית'.... אוח זה כאב.
"אל תשכח מי השיג לך את העבודה הזאת, אהה?"
"אני לא אשכח. כולי תודה" לפרופסור פאפאס. בטח לא לך.
סוף סוף הוא הלך, תודה לאל.

פתח קו ללב, רינגטון רינגטון רינג... קו מחובר,
הורדוס: מה נשמע שער?
שער: אהלן הורדוס. תשמע, אני לא מפקפק בתוכניות של הלב. אך עצבי הברזל שלי מתעקמים ועוד מעט ישברו. מה אני עושה פה עם הפרופסורים האלה בפקולטה המסריחה הזו?
הורדוס: אתה דואג לשלומם של המוחות הגדולים של ישראל.
שער: תשמע, פרופסור פאפאס היה אחלה של בנאדם. אבל הממותה הזאת, הרמן, מוציא לי את החשק להיות סוכן של הלב. אני מודיע לך רשמית שעוד יומיים איתו ולישראל יהיה מוח גדול אחד פחות.
הורדוס: סבלנות שער, אף אחד לא הבטיח לך חלב ודבש בעבודה הזאת. אתה תראה, יבוא זמן שתסתכל אחורה ותגעגע לימים שהכל היה כה פשוט.
שער: אם זה פשוט אז חבל לי על הזמן. לפחות עכשיו הוא לא יהיה שבועיים ואוכל לתפוס קצת זמן מטה.
אה? מה אתה אומר?
הורדוס: מצטער שער, אתה נוסע איתו. יש לך טיסה מיד אחריו והוזמן לך מקום בכנס. עליך להסוות את עצמך בתור פסיכולוג קליני בשם 'קארל תורנבירד'.
שער: למה מה יכול להיות כל כך חשוב בכנס על עיוות סולרי?
הורדוס: אתה לא מפקפק בחשיבות המשימה, נכון שער?
שער: סלח לי הורדוס עלי לארוז, אני טס מחר.
הורדוס: אל תתן לי להפריע לך, רק אל תשכח למחוק את הדיסק המוחי לפני הכניסה למתקן.
שער: אני לא אשכח, תודה.
קו נותק.

עברתי את הבדיקה בקלות. יופי עכשיו איפה אני מוצא את הממותה? אה, הינה הוא, זה לא היה קשה במיוחד.
או-קיי, כוסית ביד שמאל, מתקרב אל הממותה מאחור, עכשיו רק שלא יפלו לי הגבות המזויפות.
הוא משוחח עם הנציג הסיני. טעות חמורה, רק מבליט את עודף המשקל שלו.
הרמן: "העברית שלך מרשימה מאוד, מינגי"
מינג: "השם הוא מינג, לא מינגי"
הרמן: "תגיד מינגי, גם עליך עבדו עם התירוץ שזהו כנס עיוות סולרי? אנ לא קניתי את זה לרגע"
מינג: "לא ידעתי שום דבר בנידון, ונא תקרא לי מינג. מינגי זו קללה בשפתי"
הרמן: "אל תהיה כזה מינגי. תשתחרר. המשקאות בחינם, וזו במילא הפעם האחרונה שאני עונה להזמנה של האמריקאים, אם הם עושים כאלה קונצים. אז מה אכפת לי אה? מינגי"
אופס, הסיני הסתכל עלי. תכף הממותה יסתובב גם הוא. תרגיל התחמקות עשרים וחמש (העמדת פנים שזיהית משהו בקצה השני של החדר) יוצא לדרך.
שער: "אהה! ברנארד! כמה טוב לראות אותך" ביצוע לא מושלם, אך נראה לי שהוא לא זיהה אותי.
אני אצטרך להיות יותר זהיר להבא.

מי זה הבחור הזה? לעזאזל הוא נראה כמו הרמן רק עם שפם. טוב הוא גם קצת רזה יותר, אבל זו לא חוכמה.
קונץ: "רבותי, נא לשבת הייתי רוצה להתחיל"
אה, זה כנראה קונץ, ראש תכנית 'המפץ האנושי', מה הוא עושה פה?
הרמן: "אתה מתכוון שהיית רוצה להתנצל"
איזה נודניק, לפחות הוא לא מציק רק לי.
קונץ: "הסר דאגה מליבך פרופסור הרמן, עוד מספר דקות הכל יהיה ברור יותר"
הרמן: "חסר לכם שלא"
אוף, הוא עובר כל גבול.
קונץ: "כולכם מכירים את תוכנית 'המפץ הגדול' שיצאה לפועל לפני כשבועיים"
הרמן: "אי אפשר היה להחמק מזה"
זה נכון.
קונץ: "ובכן למי שכל זאת הצליח להתחמק מלשמוע על התוכנית מדובר בשלוש מאות ושישים קפסולות אשר מכילות את מיטב המדענים לחקר החלל ברחבי העולם. הקפסולות שוגרו בהצלחה מרובה מבסיס הירח ע"ש שוורצנגר ורובן המכריע נמצא בדרכו הארוכה למעמקי החלל"
מה הכוונה רובו המכריע? קרה משהו חוץ מההתאבדות של הצרפתי ההוא?
קונץ: "אתם זומנתם לכאן במטרה להעריך את הנתונים שקיבלנו מאחת הקפסולות"
רק לא פרופסור פאפאס...
קונץ: "מדובר בקפסולה של פרופסור פאפאס"
או לא!
קונץ: "רבותיי, אני מבטיח לספק את כל הנתונים בנוגע לפרופסור פאפאס, אני יודע שרובכם מכירים אותו ומוכירים אותו כחבר.
לפני יומיים נפסקה התשדורת הרציפה עם הקפסולה. משהו שהוא בלתי סביר לפי הצורה שבה נבנתה המערכת שלנו. כידוע לכם כל קפסולה מגובה בממסרים שמשייטים אחריה ומגבירים את הסתברות הקליטה של האות בתחנה הקרקעית"
מינג: "יכול להיות שנגמרה לו האנרגיה עקב תקלה במנוע?"
קונץ: "לא, דוקטור מינג.
רבותיי, נא תנו לי לסיים. הפסקת התשדורת פחות מדאיגה אותנו. מה שיותר מדאיג הוא סדרת הנתונים שנתקבלה כאשר עוד היתה תקשורת"
למה הוא מתכוון?
קונץ: "רבותי, אבקש מכם קצת שקט, אי אפשר עם כל ההתלחשויות הללו.
תודה.
אין דרך טובה יותר להסביר את עצמי מאשר להראות לכם את סריקת הדיסק המוחי של פרופסור פאפאס עד לרגע הפסקת התשדורת. הצוות שלנו צימצם את הצגת הנתונים לשש שעות אך בטוחני שתחזיקו מעמד"
הרמן: "שש שעות? זה אבסורד. אני דורש הפסקת אוכל כל שעתיים לפחות"
שמישהו יקח יוזמה ויסתום את הג'ורה המנופחת שלך! מדובר פה בעמיתך לעבודה שנעלם בחלל וכל מה שאתה מסוגל לחשוב עליו זה על אוכל.
תזכורת לעצמי, למחוק את ההערה האחרונה מדיסק המחשב לפני הבדיקה ביציאה. סיים תזכורת.
קונץ: "אתחיל בהצגת צוות המומחים שהתאסף פה היום: דוקטור מינג ? מומחה למנועים סולרים, פרופסור קארט ? מומחה לאנטומיה חייזרית, פרופ..."
אני מקווה שהכיסוי שהורדוס מצא לי מחזיק מים. אחרת אכלתי אותה בגדול, אין לי שמץ של מושג בפסיכולוגיה קלינית.
קונץ: "...פרופסור הרמן ? מומחה לחקר השמש, פרופ... "
נראה שכולם מכירים את כולם ואף אחד לא מכיר אותי. הנה זה בא.
קונץ: "דוקטור תורנבירד ? מומחה לפסיכולוגיה קלינית"
רק לא להזיע, מבט מתנשא, מתנשא, מתנשא
קונץ: "אם הוא לא נראה מוכר זה בגלל תחום עבודתו שגובל בסודות מדינה, זוהי הופעתו הפומבית הראשונה"
כל הכבוד הורדוס.
שער: "תודה. פרופסור קונץ אני נרגש להיות כאן" זה עבר טוב.
קונץ: "המידע לו אתם עתידים להיחשף נחשב סוד מדינה. ועד היום ידעו אותו רק המנהלים הבכירים של התכנית ומספר מועט של טכנאים."
הרמן: "תפסיק למתוח אותנו, אנחנו לא ילדים קטנים"
קונץ: "רבותיי, אני גאה לגלות שהיום יש ביכולתנו להאזין למידע המוקלט בדיסק מוח סטנדרטי ללא הורדה מכוונת של הבעלים"
אוי לא! היומן האישי שלי! אכלנו אותה!
בעצם, הורדוס ישמח לשמוע על זה. אני מריח חופשה על חשבון המערכת.
קונץ: "רבותיי! אנא מכם. תנו לי להמשיך לא שמעתם עוד כלום. הנתון הזה היה חיוני למניעת שאלות מיותרות בהמשך.
הקפסולות כולן צוידו במכשיר מעקב כזה.
עליכם להבין אין שום דבר שיש לאנשים אלו להסתיר יותר. הם לא חוזרים לחברה האנושית וחוץ מזה הם הם הסנסור הטוב ביותר שיש לנו בקפסולות.
אני יודע מה אתם חושבים. האם אתם נמצאים במעקב ברגע זה? ובכן כן.
צוות אחד אחראי על המעקב אחר כל ההקלטות שלכם בדיסק המוחי"
מה קורה שם? מישהו נפל מהכסא או משהו?
קונץ: "צוות שלוש יש לנו התקף לב, נא פנו את דוקטור אינרסון למרפאה"
מעניין מה הוא הסתיר?
קונץ: "צר לי שזו הדרך שבה דוקטור אינרסון לוקח את כל העניין. הרי אין לאף אחד עניין בדרך שבה קיבל את התפקיד שלו בתור ראש הפקולטה. ידוע לנו שהוא מדען מצטיין"
אותי זה דווקא מעניין...
קונץ: "צוות אחד מוסר לי שרובכם הגדול מאמין כעת שיש בידנו את הטכנולוגיה.
למה אתה לא מאמין פרופסור הרמן?"
תתבשל חזיר! מגיע לך שיחטטו בראש המסריח שלך. אופס הם בטח עוקבים אחרי ברגע זה.
קונץ: "או, אני מבין שרגע הספק עבר לך. טוב מאד. חברים אל תרגישו לא בנוח תאמינו לי שמתרגלים לזה מהר מאד וזה משחרר לדעת שדעותיך יכולות לעבור בחינה של אנשי מקצוע.
ובכן לעניין.
כמו שבטח הבנתם אנו עקבנו אחרי יומנו המוחי של פרופסור פאפאס ומשם ערכנו את המידע שנציג בפניכם כעת. המידע יהיה בצורה של מחשבות כפי שפרופסור פאפאס ניסח אותן ויושמע בקולו שלו.
אני מציע לכם להתמקם טוב בכורסא כי זה הולך להיות ארוך.
דרך אגב, הפרופסור מכנה את הדיסק המוחי שלו בשם יומן"

יומן תרשום, הנה אני יושב כאן לבדי בחללית לאדם אחד. 'הקפסולה', כמו שהאמריקאים מכנים אותה. דנדלום לא טעה בהרבה כשכינה אותה בשם צינוק עם מנוע. אני לא נמנה על האוכלוסיה של הצינים, אך לך תדע...

קונץ: "הכוונה כאן, היא לרוברט דנדלום האמריקאי. עמיתו לאימונים של פאפאס"

...אפילו איש נאור כמוני, מדען מוביל בתחום חקר החלל, לא יכול שלא לתהות האם המסע הזה, שאליו אני יוצא, הוא לא יותר מעוד דרך מחוכמת לפנות משרות לדור הצעיר.
מן סוג של רענון השורות בקרב המוחות הגדולים והמבוגרים, באמצעות תוכנית התאבדותית שאופיה מדעי לכאורה.
'המפץ הגדול', גם כן שם. מי זה הטמבל הזה שמחליט על כל השמות לפרויקטים...

קונץ: "ברשותכם אני אעביר לחלק הרלוונטי. שמתם לב בודאי לכך שהפרופסור מתייחס לדיסק המוחי שלו כחבר קרוב"

...אין לי ספק שהרמן הקטן, 'קטן' בזכות מאה וחמישים הקילו שהוא מביא איתו לעבודה כל יום, לא מזיל דמעה על אובדן מורהו ומחנכו, כלומר, אנוכי. הרי כעת הוא ראש הפקולטה לחלל וקוסמולוגיה על-שם אלברט איינשטיין, הוא לא יכול לתת לדבר פעוט כמו רגשות להפריע לעבודה...

קונץ: "סלח לי על זה פרופסור הרמן אני לא מבין איך החליק נתון זה להצגה. אני מבין שהיחסים בינכם לא היוו דוגמא לדור הצעיר."
הרמן: "איזו חוצ..."
קונץ: "אך עם זאת רגשות הן חלק חשוב בניתוח שפיותו של פאפאס ולכן אנו מתייחסים לכל פיסת מידע במידת רלוונטיות שווה"

...למרות מה שאולי נדמה, אני לא נוטר טינה. ענייני כדורה"א כבר לא מזיזים לי. סגור יומן ? אפריל 26 2086.

יומן תרשום, השעון מורה על שעתיים ושש דקות. כלומר, עברו יותר משעתיים מאז ההמראה.
אני חייב להודות שההמראה היתה מרגשת ביותר.
אנו, מדעני החלל לא יכולים לעשות הרבה עבודת שטח, מסיבות ברורות. זו פעם ראשונה שאני זונח את הסימולציות ואת הספרים ויוצא ללכלך את הידיים.
וללא ספק גם הפעם האחרונה.
המסע אליו אני יוצא הוא חד כיווני. תרתי משמע! אין לי שום אפשרות לנווט את הקפסולה. ההנחה היא שלא יעמוד כח הרצון למדען הממוצע מלהשתמש באופציית הניווט כדי לחזור ארצה.
אכזרי?
כן.
אך כל כך נכון! זהו בדיוק הדבר שהייתי עושה עכשיו. חוזר ארצה ומתוודה שלא הייתי מוכן לתוכנית הזו כמו שחשבתי.
"טעיתי" הייתי אומר להם. אני מצטער ומוכן לעבוד כל חיי לשלם את החוב למשלם המיסים האמריקאי ונציגו בתוכנית ההכשרה, שרמן קורץ...

קונץ: "לא רלוונטי. הלאה"
הרמן: "דווקא מעניין מאד, תחזור בבקשה על המשפט האחרון"
קונץ: "פרופסור הרמן! אל תבזבז את זמנם של המומחים, אני מתרה בך אין לנו הרבה זמן ויש עוד הרבה חומר לשמוע"

...תוכנית ההכשרה התחלקה לשתיים: יוסטון והירח.
ההכשרה במתקן המיוחד ביוסטון היתה תענוג בפני עצמו. מעיין סעודה אחרונה לפני ששולחים אותך במהירות אדירה לגלות בחלל. שלוש שבועות של הסברים טכניים ופסיכולוגיים. האמריקאים שמו הרבה דגש על אווירה חיובית ועידוד של תחושת השליחות. נרמז על ליווי טלוויזיוני רחב היקף ועמיתתי ההודית, הלנה קיש, סיפרה על פרסום ותהילה מובטחת לכל אחד מחברי התוכנית.
היא סיפרה על "תחושת אחדות וכמיעה למרחבים אשר חוצה גבולות ואינטרסים". היא בהחלט אכלה את שטיפת המוח האמריקאית.

קונץ: "צוות שתיים טוען שנטירת טינה והכפשה הינן תופעות טבעיות ואף נדרשות כהכנה לבידוד קשה וארוך"

היה זה דווקא אחד מעמיתי האמריקאיים, רוברט דנדלום, שהטיל את הביקורת הקשה ביותר, אפילו שהיתה מוסווית תחת מעטה של אירוניה וצחוק.
"חבל שאשתי לא שומעת את זה. אולי היא הייתה מסכימה לצאת במקומי" היה אומר, "כי אני לא קונה אף מילה".

קונץ: "לא הספקנו עדיין לקבל תשובה רשמית מדוקטור דנדלום בנוגע להערה הזו"
הרמן: "למה לא חקרתם את דיסק המוח שלו?"
קונץ: "חקרנו. אך יש לזכור, שלא כל מה שאדם אומר או חושב נקלט בדיסק המוח שלו. דוקטור דנדלום הינו אדם שלא מרבה לתעד את מחשבותיו לצערנו"

"אז למה אתה פה, הרי זה פרויקט התנדבותי" הייתי שואל אותו.
"העובדה שמסווים אינטרסים כלכליים ופוליטיים באמצעות שטיפת מוח זולה, בפרויקט שאמור להיות הנסיון הנועז ביותר של האנושות לחקור את סביבתה, היא סיבה מספיק טובה לברוח מהכדור החולה הזה" היה משיב.
"ולמה אתה פה? או יותר נכון על מה אתה יושב?" שאל אותי.
לאחר שגווע הצחוק השבתי "אין לי ממש מה להפסיד. אין לי משפחה, אין לי חברים, ואין לי עוד שאיפות. הקרבתי הכל למען הקריירה. חוץ מזה, בשבועיים שאני פה כבר התחברתי עם יותר אנשים ממה שיצא לי בכל תקופת נעוריי".

קונץ: "הערה חשובה. לטענת המומחים שלנו בצוות שתיים, נסיון להצדיק מעשה מטופש נתפס כתכונה של אנשים שפויים בדעתם"

בסיום תקופת ההכשרה ביוסטון, הועלנו כולנו, שלוש מאות ושישים איש ואשה, על שישה מעבורות גדולות והוטסנו לירח.
כעבור יומיים מורטי עצבים הגענו לבסיס הצבאי האמריקאי על שם הנשיא המנוח עמנואל שוורצנגר, לתחילת החלק השני בהכשרה שלנו.
למדנו ללבוש חליפות חלל, לעשות צרכים באפס כבידה, לאכול בלי להיחנק, לשתות בלי לרטיב את המכשור, ועוד שיעורים אלו ואחרים שחיוניים לאסטרונאוט הממוצע.
כבר לאחר היום הראשון האווירה נהייתה עכורה. כאילו נגמר החלום והתחילה המציאות. הבנו בבת אחת לאן הכנסנו את עצמנו.
אך עם זאת אף אחד לא פנה לחתום על טופס ויתור. כנראה בגלל ההשלכות הכלכליות שהוגדרו בחוזה.
החוזה נחתם בסוף השבוע הראשון של שלב ההכשרה הראשון ביוסטון בשיא האופוריה.
מהלך מחוכם לכל הדעות.

קונץ: "אני מבקש לשמור על השקט. למרות כל מה שאתם חושבים התוכנית הצדיקה את עצמה. חכו להמשך"

מנהל תוכנית ההכשרה היה אסטרונאוט מתחיל בדיוק כמונו, אך עם הבדל קטן ? הוא יזכה לחזור לכוכב הלכת המאויש היחיד שידוע לנו. אבל זו לא הסיבה היחידה ששנאתי אותו. לולא השפם הוא היה דומה בצורה מרגיזה להרמן הקטן. ציפיתי בקוצר רוח ליום השיגור כדי להיות רחוק ממנו ככל שמאפשרת הטכנולוגיה האנושית.

קונץ: "נראה שאנחנו באותה הסירה פרופסור הרמן"
הרמן: "ממ... כן. מתי בדיוק הפסקת האוכל הראשונה?"
ממותה!
קונץ: "בקרוב פרופסור, תחזיק מעמד"

כן, התוכנית היתה אמריקאית במקור, אך לחץ בין-לאומי הפך את ההזדמנות להיות מושלך לחלל לנחלת הכלל. ההמולה מסביב לתוכנית הזכירה תקופות רועשות יותר כמו סוף המילניום הקודם. כאילו ששורה של מדענים מתים מעופפים בחלל מהווים הישג אימפריאליסטי מסוג חדש.
יכולתי לראות בדמיוני את המילים הקטנות בחוזים הרבים שנחתמו בעקבות התוכנית: 'נפח החלל שמסביב לקפסולה ברדיוס של שנת אור אחת שייך בכל מובן למדינת ... היותו של הנציג, שנשלח בתוך הקפסולה, דומם, מנוון, או שלא בין החיים לא מהוה בשום צורה עילה לויתור על הנפח ... כמו כן אי יכולת לאתר את הקפסולה או ליצור קשר עימה לא יהוה בשום צורה ויתור ...' וכך הלאה.

קונץ: "צוות שתיים מציין שמחשבה זו הופיעה אצל שלושים וארבע מדענים נוספים ולכן מהווה מאפיין של הסביבה ולא של פאפאס עצמו.
חוץ מזה, זה רעיון לא רע בכלל"

כאמור שלוש מאות ושישים קפסולות עתידות לשוטט בחלל מסביב לכדוה"א במהירות הולכת וגוברת.
כל קפסולה קיבלה פלח משלה. הפלחים כונו בשמות של המדענים שנשלחו לכל כיוון. הפלח שלי, שנקרא מן הסתם פלח לאונרדו פאפאס, היה באזור די ריק של השמים. בכיוון קבוצת שור. אין לי הרבה ציפיות לגלות משהו באזור הזה. כל האזורים ה"שווים", כלומר בכיוון מרכז הגלקסיה שלנו, נחטפו ע"י אמריקאים.

קונץ: "בהמשך יסתבר שבזה הוא טעה. טעה בגדול"

כל קפסולה שוקלת עשרה טון. כאשר מחצית מיועדת למזון ונוזלים.
ההערכה היא שאדם ממוצע אוכל כזו כמות בשלוש עשרה שנה. אך בהחלט אפשר להוסיף עוד כמה שנים על תזונה דלה.
מה שאומר שבגילי, ארבעים ושתים, אני עתיד למות מתישהו בין גיל חמישים וחמש עד שישים, אם לא פחות.
אך בטח לא יותר.

קונץ: "כן, גם בזה הוא כנראה טעה"

הקפסולה בנויה מסביב מנוע אוקטו-סולרי, עם קבל רוח סולרית מתומן.
התאוצה שבה אנוע בחמישים ושישה הימים הראשונים למסע תהה עשרה יחידות גרוויטציה, כלומר בכל שניה אגדיל את מהירותי בעשר מטר לשניה נוספים.
לאחר חמישים ושישה ימים תיגווע התהודה הרדיאלית של המנוע והוא יעבור למוד שמירת חיים. עד אז אגיע למהירות של ארבעים ושמונה אלף ק"מ לשניה. מה שיביא אותי תוך מאתיים שנה לשלוש מאות טריליון ק"מ או לאחד חלקי שלושים שנות אור מכדורה"א.
החלק הפנימי של הקפסולה מצויד במערכות עזר חיים כגון, מאיצי חמצן וחנקן שהופכים כל דבר לתערובת גז דמוית אוויר. אני אנשום שמונים אחוז חמצן מעורב בשש עשרה אחוז חנקן וארבע אחוז פחמן דו חמצני.
לא התערובת הכי מומלצת לחיים ארוכים, אך כך גם הטיסה לשממון החלל לבדי.
כמוכן ישנן מערכות חישה מתקדמות, החל ממצלמות מולטי-ספקטרליות, מכ"מ מולטי-ספקטרלי וחלקיקי וכלה במצלמה פנימית שתצלם כל מה שאני עושה ותספק בידור לתוכנית המציאות הטלוויזיונית שמסקרת את התוכנית בימיה הראשונים.

קונץ: "כן. הוא כמובן לא יודע על מערכת הקלטת הדיסק המוחי"

מערכת נוספת היא מערכת התקשורת עם הארץ. היא כוללת אנטנה באחורי הקפסולה ושלושה ממסרים משייטים שישוגרו בעקבות הקפסולה במרווחים של שבוע בין כל אחד. הממסרים ישמשו לקליטת האות והגברתו לשני הכיוונים. הם בנויים להכיל מספיק אנרגיה למאתיים וחמישים שנה.
נכון, הרבה אחרי שאני אמות.
המידע מהמצלמות משודר כל הזמן אחורה וכך גם נתונים כלליים על בריאותי כגון: דופק, טמפרטורה, לחץ דם, ספיקת אוויר וגלי שינה.

קונץ: "וכל רשומותיו מהדיסק המוחי"

למעשה, אני אינני לבדי.
לפחות בשנה הראשונה אני צפוי לקבל תשדורת רציפה מהארץ. לא בזמן אמיתי כמובן. היסח דופלר יגרום לכך שקצב קבלת המידע בקפסולה יהיה איטי יותר מקצב שידורו מהארץ, אך כמות ערוצי המידע תהיה גדולה יותר ממה שאספיק לספוג. הכל יוקלט כך שאוכל לחזור אחורה ולראות את כל הערוצים שוב ושוב כאשר אהיה יותר מדי מהיר מכדי לקבל מידע בקצב נורמלי.
כמוכן אני אוכל לתקשר עם שכני למסע.
הרי יחד איתי יצאו עוד שלוש מאות חמישים ותשע מדעני חלל מרחבי העולם. מחציתם אמריקאים וקנדים, עוד שליש אירופאים והשישית הנותרת משאר העולם.
אני ביניהם.
בנם של צילה תדמור ויוסף פאפאדופולוס.
נולדתי בארץ הקודש ורק אלוהים יודע איפה אני אמות.

קונץ: "צוות אחד מודיע לי שרובכם שואלים את אותה השאלה.
ותשובתי ברגע זה היא: לא. אנחנו לא יודעים איפה הוא ימות או אם הוא בכלל מת"

בהנחה שהוא דואג לעקוב אחר מדבר הריק המשמים שבו אני טס בתאוצה קבועה.
ואולי אפגוש את אלוהים בדרכי. הרי הוא לא נמצא בארץ עד כמה שידוע לאנושות. יכול להיות שהוא משתכן איפה שהוא באיזור הקרוב בשכונה הגלקטית.
יומן יקר זהו רק היום השני ואני כבר משתגע. מדבר על מפגשים עם אלוהים.
וכי מי לא היה משתגע?
מעניין מה מצבם של האחרים?
שכני לפלחים הינם ארבעה, בריטי, אמריקאי, הודית וצרפתי. הבריטי נמצא יחסית לארץ מצפון לי האמריקאי מדרום, ההודית ממזרח והצרפתי ממערב.
הבריטיי הצפוני שמו סמואל גרובס, מומחה להנעה חללית ותומך נלהב של התוכנית.
"אני הגיתי את הרעיון למנוע עבור הקפסולות" הוא אומר לי בתשדורות שאנו מחליפים.
כן, אותו מנוע שמרחיק אותי כרגע מהבית בתאוצה של עשרה יחידות גרוויטציה, עניתי לו.
"אל תהיה כזה", הוא שולח לי חזרה "אתה סלבריטי! אתה VIP! כל העולם נושא עיניו אליך. אתה החזית של האנושות אתה החלום".
"או-קיי, או-קיי" אני שולח לו, "עכשיו שאתה מציג את זה כך אני מבין שאני בעצם בר-מזל", רק כדי להשתיק אותו.
לא יאמן שעדיין צפוף לי מדי גם במרחק מאה חמישים מיליון ק"מ מרוב האנושות.
מדרום לי האמריקאי רוברט דנדלום. אסטרופיזיקאי ואיש מאד מצחיק.
"ליאון תגרד לי את הגב אני משתגע" הוא כותב לי.
כל התשדורות הן בכתב וזאת כדי למנוע מצב שבו היסט דופלר לא מאפשר להבין תקשורות קוליות.
"אין לי אף אחד שיכול לגרד לי את הגב לעזאזל!" לאחר שתי דקות של צחוק אני עונה לו "היית צריך לחשוב על זה בתחנת החלל".
תחנת החלל היתה נקודת ההמראה שלנו. שלוש מאות ושישים קפסולות יצאו לדרכן בהפרש של שבע שניות בין המראה להמראה. אני הייתי מספר שלושה-עשר. מספר שאף אחד לא רצה ורק אני בתור יהודי הסכמתי לקבלו ביודעי שזהו בעצם מספר מזל.

קונץ: "כעת גם אני מאמין"

ממערב היה הבחור הצרפתי. בחור בשם רימון לגרון.
איתו עוד לא הצלחתי לתקשר או לפחות הוא לא ענה לי בשפה המובנת לי. כל מה שקיבלתי ממנו היה כמה משפטים לא ברורים. או שזה בצרפתית או שזה בסלנג שאני לא מבין.
בכל מקרה התקשורת העיקרית שלי חוץ מהארץ כמובן, היא עם הלנה קיש, שממזרח לי.
היא חביבה מאד.
נקשרנו עוד בתחנת החלל שם עברנו אימונים ברחיפה. ניגשתי אליה, יפה מדי מכדי לשלוח לחלל, חיפשתי משפט פתיחה הגון ושאלתי אם היא אחותה של 'מנדהרתה קיש' שרת החלל של הודו, למרות שידעתי שלא.
היא חייכה ואמרה, "אתה בטח לאונרדו פאפאס השכן שלי ממערב" חיוכה היה מקסים ולפתע הצטערתי על הגולה שאליה אני הולך. מאז אנו מדברים בכל הזדמנות.
אני לא השקעתי במשפחה ואין לי אישה אך כל זה היה תמיד במרחק של החלטה. אך עכשיו פתאום הכל נהיה תהומי וסופני.
השעון מורה על שעה מומלצת להתעמלות אז נסיים להיום. סגור יומן ? אפריל 27 2086.

יומן תרשום, היום עברתי ליד מאדים וצילמתי כמה תמונות טובות.
ישנה אינטימיות מסויימת שזוכים בה כאשר רוקדים דואט עם כוכב לכת.
רק אתה והכוכב.
הצבע האדום המוכר היה מנוקד בנקודות וכתמים חומים ושחורים. הקוטב הצפוני היה מרגש במיוחד, עגול ומחוספס כמו פיטמה בתולית שטרם נמצצה.

קונץ: "הבדידות עושה את שלה"

אני יודע שמכשירים רבים כבר בחנו את הקרח בקטבים של מאדים ומצצו את המידע הנדרש להצדיק את העלות הכלכלית של המסע.
התוצאות הראו שעם תקצוב נכון של מסעות נוספים יהיה ניתן להפיק מספיק מים מהקטבים כדי להקים מושב אנושית תוך עשור.
בימינו הכל דורש תקצוב נכון.
נכון למה?
נכון להעמסת אנשים רבים על כוכב לכת שומם וקר ולהפוך אותו לשוק מהביל ולח.
אה! תראה אותי, מזיין את השכל עם השטויות שלי.

קונץ: "לולא המשפט האחרון היינו מסמנים אותו בין הראשונים להשתגע"

אני מניח שגם לתוכנית שלנו, 'המפץ הגדול', היה תקצוב נכון.
בכל מקרה, השעון מורה עכשיו על חמישים ושמונה שעות מאז השיגור ועוד לא הספקתי להתעדכן בחדשות מהבית. כדוה"א הכוונה, כי אין לי משפחה משלי.
זו כמובן אחת הסיבות לכך שהסכמתי להצטרף למשימת ההתאבדות הזו.
משהו מצפצף כאן אני מקווה שהכל בסדר נתראה מחר. סגור יומן ? אפריל 28 2086.

יומן תרשום, כצפוי, ההתעניינות הגלובלית במיזם יורדת בצורה אקספוננציאלית עם הזמן. החדשות מגיעות בקטעי וידאו של שעה שלמה. כל יום לוקח יותר ויותר זמן לתשדורת להגיע, וזאת בגלל המרחק.
האנשים כבר שמעו כל מה שאפשר לשמוע בנידון והאמת היא שהסיכוי שקפסולה מסויימת תיתקל בממצא חדש הוא אפסי.
הניסויים שאותם לכאורה עלינו לבצע לא יכולים להוות חדשות בפני עצמם.
התוכנית שעלתה מאתיים טריליון דולר היא לא יותר מפתרון יקר לבעיית פיצוץ האוכלוסין, אם תשאלו את רוברט האמריקאי מדרום.
לטענתו הדבר האבסורדי ביותר הוא שלא מצאו פתרון טוב למקלחת.
"אני לא מצליח לנקות את חור התחת כמו שצריך, אני מתגרד כמו משוגע" הוא מספר.
"שמונה מאות ושישים ביליון דולר לקפסולה ולא יכלו לספק מקלחת נורמלית. אני מזיע כמו חמור בהתעמלות".
אני לא יודע איך הוא מצליח להזיע כי די קר בלי החליפה התרמית.
"אני מקווה שאתה לא רץ עם החליפה התרמית" אני שולח לו.
"פרופסור פאפאס! אני לא לובש את החליפה התרמית כבר שלושה ימים".
אנחנו כבר במרחק ניכר אחד מהשני והתשדורות איטיות יותר. העוצמה הנדרשת לכל תשדורת נלקחת כרגע מאנרגיית שמש נאגרת אך עוד כחודש יהיה מסוכן לדבר יותר מדי כי האנרגיה תבוזבז לבלי שוב.
עוד חודש אני אמור לעבור למוד של דיווח פעם אחת בשבוע לארץ ומקסימום פעמיים בשבוע לשכני הקרובים. בצורה הזו תספיק לי האנרגיה לכשלוש מאות שידורים וזהו.
אני מקווה שעד אז יקרה אחד משלושת הבאים: אני אמות, אשתגע או אגלה ממצא, ששווה את המסע.

קונץ: "אחד משלושתם באמת קרה. רק שאנו לא בטוחים איזה מהם"

שכחתי בכלל לספר על המערך הקרקעי השלם הקיים לתחזוקה של הקפסולה.
מערך לתחזוקה פסיכולוגית יותר נכון.
הם עוקבים אחרי התשדורות שלנו וקובעים איזה מידע לשלוח חזרה. ביומיים הראשונים קיבלתי כל הזמן חדשות על הפרסום העצום שקיבלנו ועדיין מקבלים. אך עכשיו אני מקבל דיווחים על הישגיהם של שאר הקפסולות.
בעצם ישנה טבלה כזו שמדרגת את הקפסולות לפי הישגיהם.
כרגע אני במקום החמישה-עשר במרחק מהארץ.
מקום מאה תשעים ושלושה בכושר המנטלי.
במקום המאתיים שבעים ושמונה בשפיות. דרך אגב הצרפתי במקום הלפני אחרון. הוא כנראה מגיב קשה יותר עקב גילו הצעיר. הוא בטח מטריף את עצמו בדברים שהוא טרם עשה בחייו ולא יעשה לעולם.
אני במקום חמישים ושישה בגיל. כאשר מקום ראשון מבוגר ממני בעשרים ושבע שנה. הוא בן שישים ותשע.
שכני הבריטי והאמריקאי נמצאים במקומות טובים למעלה ברב הפרמטרים. אני חושש שיש השפעה פטריוטית חזקה במערך הקרקעי.

קונץ: "אין צדק בדבריו"

אז כמו שהתחלתי לספר, המערך בנוי משלוש-מאות ושישים לווינים שפונים כלפי כל אחד ואחד מהקפסולות. המידע הנקלט לעיתים נאסף מכמה לווינים יחד. מניתוח זמני ההגעה מנתחים את המיקום המדויק של הקפסולה בעת שליחת המסר. אין רוחות בחלל אך יש כוחות גרוויטציה שמסיטים את הקפסולה מנתיבה המקורי.
אותם ממסרים משייטים, עליהם סיפרתי מקודם, ששוגרו אחרי הקפסולות, מוודאים הגעת האות בעוצמה סבירה. שלושה ממסרים משייטים עבור כל קפסולה סך הכל אלף ושמונים. כלומר האות עובר שלושה שלבים של קליטה הגברה ושידור של האות לפני שהוא מגיע לארץ.
אחד מהניסויים שאני אמור לעשות, בעצם את הניסוי הזה כולם עושים, הוא שיפור דיוק מיקום גרמי השמיים הקרובים ביותר. היות והכוכבים הקרובים ביותר אל הקפסולות משנים זווית מהר יותר, ניתן לחשב ביתר דיוק את מיקומם ובכך גם לאשש את תיאוריות אלו ואחרות.
הלנה מעריכה שזו התוצאה החיובית היחידה שתצא מהטיול הזה. אמרתי לה שלקרוא למסע ההתאבדות הזה 'טיול' זו גישה אופטימית מאד.
מטיול חוזרים.
רוברט מזכיר תוצאה חיובית נוספת ? פינוי משרות בכדוה"א.
ואו, אני מקליט ליומן כבר שעה.
נמשיך את זה מחר. סגור יומן ? אפריל 29 2086.

יומן תרשום, הודעה עצובה הגיעה היום.
מסתבר שרימון הצליח להתאבד.
ישנן שמועות על כך שהוא לא אמור היה לצאת לתוכנית הזו בכלל. אלא הפרופסור שאצלו הוא התמחה.
הוכרזה ועידת חקירה.
לא ברור איך הצליח לעשות את זה, משום שהקפסולות נבנו במטרה להקשות על התאבדות ואפילו הוכרזו כבלתי ניתנות לאיבוד חיים עצמי.

קונץ: "אני מודה זה סתם בלוף, אין שום בעיה להתאבד.
אפשר לפתוח את הצוהר ולהישאב לריק.
אפשר להורות למחשב לשנות את הרכב האוויר, להשוות לחצים עם החוץ ועוד ועוד."

הפרמטרים שנוספים לכל הודעה, שמראים על מצב בריאותי, מוכיחים מעל לכל ספק שהוא הורעל.
הדופק פסק, בדיקת הדם הרדיוסקופית הראתה סימנים של מחלת אמודאים.

קונץ: "אין צורך בועדת חקירה. אנו יודעים בדיוק מה לגרון עשה.
הוא הורה למחשב להוריד את לחץ האוויר ולייצר רק חנקן"
הרמן: "למה אתם לא מיידעים את הקפסולות?"
קונץ: "אנחנו לא רוצים לתת רעיונות"

הרשימה הצטמצמה לשלוש-מאות חמישים ותשע קפסולות. נפתחה רשימה חדשה של נפטרים. מסתבר שמישהו הרוויח הרבה כסף בהימורים על המוות הראשון.

קונץ: "זה טריק שלנו. אף אחד לא הרוויח.
הפצנו את הידיעה כדי לגרום למדענים תחושה, שהתאבדותם תנוצל למטרות רווח על הארץ"

דווקא הצעיר מכולם, בן עשרים ושניים היה במותו.
אני לא יכול שלא להרגיש מעט מעודד מהמוות המוקדם. הוא כנראה יתן קצת פרופורציה בכל מה שנוגע לחוסר אנושיות של התוכנית לחברה שם למטה.
עוד דבר מוזר שהתרחש היום. המחשב צעק שהתרחש שינוי קיצוני במפת הכוכבים מסביבי. שינוי שהוא לא חזה.

קונץ: "כל מי שנרדם זה הזמן להתעורר"

מסתבר שהאור מכוכב אלדבאראן (Aldebaran) בקבוצת השור כבה לחלוטין. דיווחתי מיד על הממצא בהתרגשות גדולה וחיכיתי לניתוח מעמיק של האנאליסטים בתחנה.
בינתיים בדקתי את הציוד שלי לוודא שלא הייתה זו פשלה שלי.

קונץ: "היינו בטוחים שזו פשלה שלו"

התשובה תבוא רק בעוד יומיים במקרה שהם ישלחו אחת מיד ברגע שיקבלו.
כלומר עוד יומיים וחצי אדע אם גיליתי ממצא ראשון חשוב מבין כל שלוש-מאות חמישים ותשעה החוקרים האחרים.
מדהים איך שיצר התחרות מכניס בי כל כך הרבה אדרנלין. היום רצתי פי שניים מהתרגולת המומלצת. כתוצאה מכך גם אכלתי יותר.
עד שאקבל את התשובה פניתי לניסוי השני שהוטל במקרה זה רק עלי ועוד שישה מדענים. הניסוי כלל תיעוד פעילות מערכת עיכול ומעיים מדוקדקת. נאלצתי לשלוח דוחות אנאליזה של צואה בצירוף מה אכלתי בעשרים וארבע השעות שלפני.
זה לא כל כך נורא כשמתרגלים לזה, בעצם זה מוסיף הרבה תובנות לגבי מה כדאי לאכול.
המזון, שמאוחסן בקפסולה ואמור להספיק לי לשלוש-עשר השנים הקרובות, מגוון מאד ונמצא באריזות צבעוניות, שמקלות על בנייה של ארוחה מאוזנת.
כבר הרבה זמן שלא אכלתי משהו בעל צורה של אוכל. רק ריח וטעם ומדי פעם מרקם שמזכיר במשהו את הצורה.
המזון בא בצורות של טטראהדר או קוביות או כדורים. הכל במטרה להקל על האחסון.
חשבתי על הכוכב שנעלם לי מהשמיים בעת שאכלתי וניסיתי למצוא סיבות להסביר את התעלומה.
ידעתי שכוכב שמת לא נעלם סתם כך אלא מתפוצץ בסופר נובה מרהיבה וצובע את השמיים. המחשב לא היה מפספס דבר שכזה.
לעזאזל! אני לא הייתי מפסיד דבר כזה תוך כדי שינה.
הקפסולה נעה כל הזמן, אולי יש גוש של חומר אפל שנכנס לקו הראיה ומסתיר את הכוכב.
אם כן אז צריך היה להיגמר כבר עכשיו.
אלא אם כן הוא ממש קרוב.
רגע אם הוא קרוב אז הוא מושך את הקפסולה אליו ואני בתוכה, ואנו סוטים מהמסלול.
אני מריץ קצת נתונים עכשיו. נדבר אחר-כך. סגור יומן ? אפריל 30 2086.

הרמן: "הזדמנות טובה להפסקת אוכל"
ממותה! לא עכשיו. לא כשמתחיל להיות מעניין.
מינג: "אני מציע, שאלה שחשוב להם יותר לאכול מאשר לראות מה קרה לפרופסור פאפאס יצאו לאכול ומצדי שלא יחזרו"
קונץ: "מקובל עלי. מי שרוצה לצאת שיצא עכשיו.
הרמן?
לא? בסדר נמשיך"

יומן תרשום, אני מוכה אימה.
הרצתי ניתוח ספקטרלי על האזור של הכוכב המוסתר ונגלתה צורה מסויימת באורכי הגל הנמוכים.
צורה שמזכירה מטוס. לבטח משהו מלאכותי ולא טבעי.
האם זוהי ההוכחה שלה נזקק המין האנושי לחייים חוץ ארציים.

קונץ: "זה עוד כלום"

אם כן, אז הייתי מעדיף משהו נחות יותר. נחות יותר ממני בכל מקרה.
הצורה נראית בברור בתמונה האינפרא אדומה. הכוכב כבר לא מוסתר כעת, עשרים ואחת שעות אחרי הגילוי הראשון.
חישוב מהיר של המחשב הראה שהגודל של הגוף הזר הוא כגודל השמש שלנו. והוא נע בכיוון ההפוך לקפסולה.
הוא נע לכיוון כדוה"א.
העברתי את הממצאים למשדר והם אמורים להגיע תוך יום וחצי.
הגוף עצמו עשוי כנראה מחומר אפל משום שלא ניתן לראות אותו ללא מקור אור מאחוריו שמטיל את הצללית שלו. הרצתי שוב סט של בדיקות וגם בדיקות פיזיולוגיות שלי למקרה שחליתי בשגעון חלל או משהו.
אני מרגיש מצויין (חוץ מהאימה כמובן) אך אין לדעת איך מגיב גוף האדם במרחק ביליון ק"מ מהארץ.
האנרגיה שבזבזתי לא מותירה לי הרבה ברירות אלא להמר על המקרה הגרוע ביותר. העצם העצום שבדרכו לכדוה"א הוא ספינת לוחמה חייזרית שבאה במטרה להשמיד את המין האנושי. ובקצב הזה הם יגיעו תוך תוך שבוע.
ההודעה שלי תגיע תוך יומיים.
כלומר, יש למין האנושי חמישה ימים להציל את עצמו. במקרה כזה אני לא יכול לחסוך באנרגיה ואני משדר את התמונה האופטית במלואה בכל הספקטרום.

קונץ: "והנה התמונה לפניכם רבותיי"
לעזאזל! זה נראה כמו מטוס!
קונץ: "אני מקבל דיווח מצוות אחד, שרובכם רוצים לדעת מתי קיבלנו את התמונה.
ובכן, לפני שלושה ימים בדיוק.
כן, לפי החישוב של פאפאס יש לנו רק יומיים עד ל'פלישה'.
חכו, יש עוד לדעת לפני שנקפוץ למסקנות"

דבר שעולה לי בשנים של אנרגיה עתידית.
כבר שיגרתי קואורדינטות להלנה שנמצאת בכיוון השני של העצם הזר והסברתי לה את חששותי.
היא טרם השיבה.
חשבתי האם לשלוח גם לבריטי והאמריקאי אך החלטתי שבזבוז אנרגיה נוסף יהיה לא חכם.
התבוננתי בחלל וציפיתי לכוכב הבא שיוסתר ע"י העצם הזר.
הרגשתי שאני יכול לעשות יותר. זה לא משחק ולא הדמיה. זה הדבר האמיתי.
מצחיק לחשוב שאני הוא האיש שנמצא בעמדה הטובה ביותר מכל המין האנושי ואני לא עושה כלום. וואאאאה... מסר נקטע ? מאי 1 2086.

המשך מנקודה קטועה ? מאי 1 2086. יומן יקר, מצטער על הקטיעה.
ברשותך אסביר מה גרם לקטיעה. תוך כדי הקלטה התכסה לפתע כל החלל בעלטה.
בשבריר השניה הראשון לא הבנתי את הסיבה להסתרה ואז כאשר התנגשתי בעצם הזר התבררה לי האמת הנוראה.
הקפסולה עצרה בפתאומיות ועפתי לעבר בית השימוש.
לאחר כעשרים דקות שבהן סידרתי את כל מה שהחל לרחף שלחתי דיווח בהול עם תוצאות הבדיקה הגופנית ארצה ומסר שאומר שהתנגשתי במשהו.
הבנתי שעלי לומר תפילת תודה לאל.
לא רק שנשארתי בריא ושלם בהתנגשות, אלא שהקפסולה לא נפרצה. יכולתי לעופף בחלל כרגע עם לא יותר מחליפה תרמית בסגנון פיג'מה.
בלי קסדה ובלי אוויר. ראותיי היו מתפוצצות ודמי רותח.
מצד שני נחתתי נחיתת אונס על עצם שלפי מיטב הניחוש שלי הוא ספינת מלחמה חייזרית.
התבוננתי החוצה וראיתי את הצללית העצומה על רקע החלל.
כנראה נתקעתי בגומחה שבאחת השלוחות מהגוף המרכזי.
סרקתי את העצם בכל הספקטרום. התברר לי שהעצם בולע קרינה אלקטרומגנטית בכל התדרים.
זהו כנראה החומר האפל הידוע לשמצה.
התיישבתי בשירותים עם תחושה מוזרה בבטני. ידעתי שאני הולך לצאת לריק של החלל ולחקור את הספינה הזרה.
אפילו אם יהיה זה באמצעות מישוש. ראיתי את עצמי נכנס פנימה דרך פתח דמוי כניסה של צוללת, מוצא כפתור השמדה עצמית ומתאבד לטובת המין האנושי.
בעצם את החלק של ההתאבדות כבר עשיתי ביציאה לתוכנית.
לא יכולתי להביא את עצמי לצאת מהשירותים. סגור יומן ? מאי 1 2086.

יומן תרשום, מסתבר בסוף שנרדמתי בשירותים.
אחרי שהתעוררתי התחושה הקשה בבטני עזבה אותי.
הרגשתי השתפרה עד מאד ואפילו אכלתי בוקר. איכשהו פתרתי את החשש שהיה לי, כנראה באמצעות חלום מתקן.
לבשתי את חליפת הלחץ לאחר ששלחתי מסר שבסופו הזהרתי שזהו כנראה האחרון מקפסולה זו.
בינתיים הגיעה אלי ההודעה לה ציפיתי מהארץ. הודעה זו הציעה מספר הסברים לתופעה החל משדה גרוויטציה חזק שמכופף את האור וגורם לאור מהכוכב הנעלם לשנות את כיוונו ולא להגיע אלי, דרך, קיטוב שלילי של הכוכב בכיוון שלי, וכלה, בטעות מחשב עקב זליגת אלקטרונים.
לא יכולתי שלא לחוש רמיזה לכך, שלקיתי בשגעון חלל.

קונץ: "אנו עדיין מקווים שזה המקרה"

בעת כתיבת התשובה הם לא היו מודעים לכך שהתנגשתי באחד מהספינות הללו.
שתיתי את הגזוז שבא בשקיות מתמוססות ויצאתי למשימת ההתאבדות שלי.
לבשתי את חליפת האסטרונאוט. ביקשתי מהמחשב לרוקן את האוויר ולהשוות לחצים עם החוץ. הכנסתי לתיק הנצמד את כל המזון שהצליח להיכנס, שזה מספיק בערך לשבוע.
הפתח של הקפסולה היה מקדימה.
ההנחה המוקדמת שלי, שאפשר יהיה לפתוח את הצוהר התבדתה במהרה. ההתרסקות עיקמה את המתכת ואי אפשר היה לפתוח את הצוהר בשום צורה.
ישבתי שוב וחשבתי על האופציות שלי.
הספינה החייזרית טסה ללא ספק לכיוון כדוה"א והקפסולה שלי איתה. אני עתיד לחזות בפלישה של החייזרים לכדוה"א מהמושב הטוב ביותר. ניסיתי לחשוב על אופציה להתעסק עם המנוע הסולרי וליצור פיצוץ גרעיני שאולי... לפתע היכתה בי ההבנה שאני בעצם עדיין עם מנוע פועל.
ריחפתי לצד השני של הקפסולה וכיביתי את המנוע. המנוע לחץ את הקפסולה אל הספינה החייזרית ולכן לא יכולתי לפתוח את הצוהר.
ניסיתי שוב לפתוח את הצוהר והוא נפתח. מיד חלפה בבטני אותה התחושה שאני נופל בריק עצום כשכל מה שמונע ממני ליפול נפילה אין סופית הוא הקפסולה שצמודה אלי.
הוצאתי את הראש החוצה. סגור יומן ? מאי 2 2086.

יומן תרשום, מיששתי את החומר האפל וזיהיתי צורה גלית, עד כמה שאפשר להרגיש מתחת לכפפה. בכל מקרה אפשר היה לתפוס את גוף הספינה ולא להחליק.
יצאתי החוצה ותוך כדי כך דחפתי את הקפסולה הרחק ממני. שכחתי שכל תנופה הכי קטנה תגרום לקפסולה לשנות מהירות ולברוח מהספינה, ועכשיו התרחקה הקפסולה בקצב של חמישה סנטימטר לשניה. מתוך רפלקס תפסתי בפתח הקפסולה והצמדתי אותה בכח לגוף הספינה.
זו הייתה טעות.
הקפסולה פגעה בחומר האפל וקפצה מחוץ לשליטתי. התבוננתי בחוסר אונים איך אני מאבד את הבית רחוק מהבית. הקפסולה הסתובבה לאיטה והחלה להצטמק יותר ויותר.
התיישבתי על גוף הספינה הזרה.
חרדת הנפילה התחלפה בחרדת התקעות על גוף זר זה, שאיני יכול אפילו לראות.
במשך חמש דקות שנראו כמו נצח התבוננתי בקפסולה והתפללתי להתעורר מהחלום הרע.
לבסוף תפסה אותי המעשיות והתחלתי למשש את הספינה ולהתקדם לקראת מה שנראה, לפי צללית בלבד, כמרכז המסה של הספינה ודמה בצלליתו למגדל הקרמלין.
הזחילה הייתה מאד קשה והזעתי כמו חמור.

קונץ: "פאפאס לא נוהג לקלל"
הרמן: "האמנם?"
בטח בשבילך הוא היה מוכן להתגמש
קונץ: "כך לפחות מראה הפרופיל שלו"
מינג: "האם אתה רומז ששינוי בהתנהגות מצביע על איבוד שפיות?"
קונץ: "כך אני מקווה"

החלק הכי קשה היה בכך שלא הרשתי לעצמי להתרומם יותר מדי וחיבקתי את הצורה הגלילית בכל ארבעת גפיי.
הרגשתי משהו זז בפנים או כך לפחות היהי נדמה לי. התבוננתי לכל עבר מפוחד ולתדהמתי ראיתי את הקפסולה האהובה שלי תקועה בזווית קבועה ולא מתרחקת יותר.
התבוננתי אליה בערגה וחלמתי על החמימות של בית השירותים ומתקן ההתעמלות. כמה נעים היה בפנים ואיזה טמטום היה לצאת ממנה.

מינג: "הנה הוא מקלל שוב"
קונץ: "נכון"

הקפסולה החלה לנוע שוב. היא הסתובבה לאיטה ובשלב מסויים התהפכה ונתקעה שוב, אז הרגשתי שוב את התזוזה.
אם כן הייתה זו הקפסולה שלי שגרמה לתנודה הראשונה בעת שהתנגשה בעצם הזר. ואם כך אז הספינה הזאת גדולה הרבה יותר ממה שחשבתי. אם כך יש לי סיכוי לחזור לקפסולה.
חצי שעה אחר כך הגעתי לפינה של החלק דמוי הקרמלין. החליפה הייתה מיוזעת מבפנים וההרגשה הייתה מאד לא נוחה. לא יכולתי לנגב את הזיעה מעיני והן שרפו.
החלטתי לנוח במקום הזה אחרת כושר השיפוט שלי היה נפגע.

קונץ: "אנו מקוים שהוא כבר נפגע קודם"
הרמן: "כשהסכים לצאת לתוכנית, אתה מתכוון"
קונץ: "לא! כוונתי הייתה כאשר נצפה הגוף הזר"

ליפפתי את רגלי בישיבה מזרחית מסביב לקצה הקרמלין וידי נתרפו.
ביצעתי מספר מתיחות כדי לא להיות תפוס אחר כך. ידעתי שהמצב הגופני שלי לא מתאים לסיטואציה. במילים אחרות לא הייתי אתלט חלל תקני.
דכאון תקף אותי. הנני תקוע על ספינה חייזרית במרחק שני ביליון ק"מ מכדוה"א. אני עייף ועלול בכל רגע להחליק מעל הקרמלין הזה ולמצוא את עצמי צף בחלל כמו הקוסמונאוט הסיני ההוא.

קונץ: "הכוונה כמובן לצ'אנג וואה שלכבודו שוגרה האנדרטה הלווינית הראשונה"

רציתי לישון. לבסוף החלטתי נכון והלכתי לישון כשרגליי מחבקות את החלק העבה יותר של הקרמלין וידי מחזיקות בחלק הצר יותר. הצמדתי את קסדתי לשפיץ והכנסתי אותו לבין אצבעות ידי הימנית.
בתנוחה הזו נרדמתי ולאחר מה שנראה כשעתיים של שינה טרופה ווידוא מתמיד של העוקץ בין אצבעותי, התעוררתי.
הייתי רעב ולא היה לי מושג איך להכניס אוכל לקסדה שלי מבלי להיחסף לריק.
פניתי להוציא את התיק מהרתמה כאשר בטעות חלף המרפק שלי ופגע בשפיץ של הקרמלין. באותו רגע פרץ החוצה זרם מהיר של כדוריות נוזל שלשמחתי הרבה לא היו מחומר אפל וניתן היה לראותן.
התבוננתי בזרם כמהופנט.
לאט לאט נסתם השפיץ בצורה שדומה לקרמלין קטן. הזרם התמעט ולבסוף נפסק.
הבנתי שאני נאחז בגוף שברירי ומלא בנוזל. היה עלי להיזהר אחרת אשבור את כל הקרמלין ואעוף לי בחלל חסר אונים.
לא שכרגע אני לא חסר אונים. פשוט כרגע אני עם הגוף הזר שמחזיק את הקפסולה שלי.
שרירי החלו לכאוב שוב והבנתי שעלי למצוא סידור אחר ומהר.
התהלכתי על פני הגוף הזר בשעתיים הבאות ומצאתי פינה נוחה בין שני קרמלינים גדולים. נשאתי עיני לקפסולה שלי וראיתי שהיא בין קילומטר לארבעה קילומטר ממני, קשה היה להעריך מרחקים באפלה של הגוף הזר.
לא ידעתי אם יעמוד לי כוחי להגיע אליה. ובנוסף לכל הייתי רעב ומסריח.
לא יודע מה גרם לי לעשות את מה שעשיתי אחר כך אך מסתבר שזה היה רעיון טוב.
נאחזתי בדפנות הגומחה שלי במידה משביעת רצון ועם הרגל בעטתי בכל כוחי בתחתית הגומחה. הקרום האפל נבקע וזרם אדיר של נוזל יצא ושטף אותי לפני שעף לריק העצום. ניצלתי את ההזדמנות ודחפתי את עצמי לתוך החור עם הידיים כאשר הרגליים קדימה. הזרם היה חזק אך התגברתי עליו ונכנסתי כולי פנימה. נאחזתי בדפנות כנגד הזרם עד שלבסוף הפתח נקרש חזרה. הייתי בתוך הגוף הזר ומסביבי היה נוזל זרחני שנראה כאילו היה מלא חיים.
ליבי הלם מהמאמץ.
הצורה הפנימית של הגוף נגלתה בפני והתחלתי לשחות באחד המעברים בכיוון כללי של הקפסולה.
אני חייב להודות שבאותם רגעים לא הייתי בטוח בשפיותי.

קונץ: "לצערנו משפט זה דווקא מקטין את הסיכוי לחוסר שפיות"
מינג: "מדוע? הרי הוא בעצמו כבר לא בטוח בשפיותו"
קונץ: "כשמשתגעים, מודעות עצמית היא אחד הדברים הראשונים שמתקלקלים"

יכולתי להישבע ששמעתי קולות של גלי ים וצחקוקים.

קונץ: "לעומת זאת, זה משפט נהדר!"

בכל מקרה שחיתי בתוך הגוף הזר, שנמשך כמבוך של תעלות, כאשר מדי פעם אני חוזר אחורה עקב מבוי סתום.
עדיין לא פתרתי את בעיית הרעב. קוביות המזון היו בתוך תיקי, שנשאתי על גבי ברתמה מגנטית. בשלב מסויים התיישבתי והורדתי את התיק מעל גבי. פתחתי אותו וחשבתי על הסיכויים שהנוזל שמקיף אותי רעיל. אם במקרה יגע הנוזל בעורי זה עלול להיות הסוף.
הרעב הציק לי יותר ויותר וכנראה שאיבדתי את סבלנותי כי פתחתי את אחת משקיות האוכל. חיכיתי לראות מה קורה במגע בין האוכל לנוזל.
הקוביה התפוררה ושינתה את צבעה לירוק זרחני.
התבוננתי לכיוון המשך התעלה. היא נראתה אינסופית וזירזה את החלטתי להסתכן בהרעלה. פתחתי את שסתום האוויר בחליפה והנוזל החל לדלוף פנימה. ניתקתי את בקבוק החמצן מהרתמה, לקחתי נשימה עמוקה מהאוויר שעוד נשאר בקסדה והורדתי אותה. החזקתי את נשימתי בעודי יוצא מהחליפה. שאפתי מפי הבקבוק נשימה חדשה של אוויר. בועות של חמצן ופחמן דו-חמצני התערבלו מסביבי.
פתחתי שקית נוספת של מזון בסמוך לאפי ודחפתי את קוביית המזון במהירות לפי. הקוביה היתה ספוגה בנוזל שדרך אגב לא צרב את עיניי ולא את עורי. שאפתי חמצן דרך אפי בעודי לועס את המזון. הטעם של המזון היה של בקר עם אפונה וגזר.
טעם נוסף נלווה לחגיגה. ידעתי שהיה זה טעם הנוזל אך לא היה לי מספיק חמצן להתעסק במחשבות עליו. שאפתי עוד חמצן דרך אפי משום שקשה היה לשאוף דרך פי שהיה מלא במזון.
לאחר כדקה של ארוחה התפנתה מעט תשומת לב לעובדה שלשמחתי הנוזל לא רעיל (או לפחות לא מיד) ושטעמו מזכיר במשהו שמן זית.
הרגשתי הייתה טובה וכעת גם הייתי נקי מכל הזיעה.
ישבתי במשך דקות ספורות והקלטתי הכל ליומן. סגור יומן ? מאי 2 2086.

יומן תרשום, החלטתי לסחוב איתי את החליפה למקרה שאצטרך לצאת לריק



נושא נכתב על ידי נשלח
  המפץ האנושי מוטי אבן דרך 12:12 12/06/2006
  ברוך הבא נעם 11:05 18/06/2006
  תודה, שמח להיות כאן מוטי אבן דרך 11:22 18/06/2006


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.