אהבתי את הרעיון של הסיפור, מאוד. אבל לא אהבתי את השפה הדרמטית מדי (לטעמי) "הזרמת קפה למתאר הרעוע של חיי" השפה עצרה אותי שוב ושוב בתוך הרצף של הסיפור וחבל.
בנוסף, הבחורה מרחמת על עצמה בגלל מצב שנגרם באשמתה. זה גרם לי מיידית לא לחבב אותה. לא כמו בסיפור על החייזר, שם הילד דויד במצוקה אבל אני הזדהתי איתו מההתחלה כי הוא אנושי ובן אדם טוב שנקלע לסיטואציה קשה שלא באשמתו.
גם את הסוף לא כל כך הבנתי. היא מחליטה להשלים את חייה ללא מחשב? או לא לוותר עליו?ההחלטה שזה משחק לא יכולה להתמודד במשך הרבה זמן עם החיים האמיתיים. עם זאת, בסוף מרגישים את הכאב שלה .