בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
חיים אמיתיים
נכתב ע''י: shif29 (IP Logged)
תאריך: 18:23 31/03/2006

"אתם באים למסיבה היום בערב"? שאל השטח הפרסומי. "זה לא משחק, זו מציאות", המשיך והכריז. וחתם את ההכרזה בהצהרה הבאה:" ICITY עיר בתלת מימד".

אני המשכתי להקליד שטויות במקלדת המחשב, אבל חשבתי לעצמי על חופש משחק מציאות ותלת מימד.
האם תלת מימד זו מציאות? האם משחק הוא ההפך ממציאות? השאלות לא נראו לי טריוויאליות, בעודי מקלידה, אבל ברור שהפסיקו להעסיק אותי ברגעים בהם הפסקתי לרגע את ההקלדה כדי לקחת סיגריה, או להדליק אותה, או לשאוף ממנה, או לאפר.
אתם מבינים, בכל פעם שעזבתי את ההקלדה, הפסקתי להתקיים. הגוף - וזו הייתה תופעה חדשה למדי עבורי, לא יותר מחודש או חודשיים, התפוגג מעט כשידי עזבו את המקלדת. בהתחלה, רק מעט, ובהמשך, רק מעט ממנו נותר. הממשות הייתה שמורה לאצבעות, כי היו בתנועה לאורך זמן, ובריאות המשחירות, כי נשמתי. אבל הכל היה מתממש דרך פעולה ונעלם כשנעלמה. ריחפתי כשקצות אצבעותיי מחזיקות במציאות, נעות מהר על המקשים, והכיסא הריק שליד המחשב המדובר, לא אחז את גופי אלא מתאר מסומן, כי שיחקתי בלהתקיים.

בבוקר בו החל סיפורי הייתי ערה כמו ציפור שיר. וצייצתי כמוה בעודי מכינה לעצמי קפה ומתיישבת ליד המקלדת, מרכז חיי.
אדים שעלו מן הקפה המהביל התערבבו באדי הקיום שלי, ולא מחו על החלטתי למהול אותם בעשן סיגרייה, כשהגיע תור העישון.
עישון, הקלדה, הזרמת קפה למתאר הרעוע של חיי. מה אלבש למסיבה היום בערב? את עצמי. וגם לזה לא יכולתי לערוב.
אבל אז צלצל פעמון הכניסה בביתי. בביתי. זה היה צליל חלוד וצורם, והוא חזר על עצמו עד שהיה בטוח שהתעוררתי.

דואר רשום, נאמר לי מעבר לדלת.
לא יודעת למה פתחתי, אולי גופי המרחף והעייף ביקש לבדוק ולהשוות חוץ ופנים, חיים ומוות או אולי מוטב לומר חיים מסויימים, מוות מסויים.

מחלק הדואר ביקש לדעת אם אני גברת כך וכך וביקש ממני לאשר זאת בחתימה. לא ראיתי כלום, הייתי בלי משקפיים ולא יכולתי למצוא את הדף המדובר עד שהתקרבתי מאוד מאוד, ולמרות חוסר האמון שהפגנתי, כשהתקרבתי ראיתי את הדף ואפילו קישקשתי עליו חתימה בלתי נראית כדי לרצות את הדוור.
כשהלך הפך מטושטש, ואני קירבתי לפניי את המכתב לראות מה הנושא שלו.
הודעת עיקול.
גופי המעורער התחיל להתממש כנגד רצוני.
המקלדת נשכחה והחובות הופיעו פתאום, תלת מימדיים אם לא למעלה מזה, בזכרוני מבוסס המציאות.
זה לא משחק, אמרתי לעצמי.
לרגע הייתי בחורה עצבנית עם בעיות כלכליות קשות וישבתי רועדת בסלון, עם הדף על הברכיים והמשקפיים על העיניים, רואה יותר ממה שרציתי לראות השלכות, בעיות, חובות, פלישות קשות של אנשים לביתי, לוקחים, בחוסר רגישות, את המחשב.

רצון עז להגיע למסיבה היום בערב תקף אותי, ואני ברוב המקרים לא הולכת למסיבות. אנשים שם אמורים להיות שמחים וממשיים, ולרקוד אפילו, להגיב בגופם להרעדות הבס העמומות עמוקות דך הרצפה, לחוש אותן ברגליים ולרעוד איתן, לרקוד לרעוד איתן.
אספתי כמה בגדים בסיסיים וצעדתי למקלחת. המחשב הבין את הרמז והתחיל שולח ריבועים שומרי מסך לעופף בריבוע השחור.
אני נעמדתי במקלחת ושחררתי את זרם המים, שהיה נעול בצינורות, לצאת החוצה ועל הדרך, לעבור ולגעת בעורי. מולקולות המים עבדו על גופי באמצעות ריבוי. מגע ועוד מגע ועוד מגע, עד ששיערי נספג בהם ויכול היה לסבול את השמפו, וכן הלאה. לא אלאה אתכם בתיאורים - הייתי אומרת, אבל מאוחר מדי.

בעודי במקלחת שמעתי קולות. אנשים נכנסו לבית שלי וידעתי מה לקחו.
נפשי ביקשה להתאיין אבל גופי סירב. המים, הסבון, הנשימה. כל פיסה של עור שהייתה במגע מתמשך עם המים החמים לא הסכימה לאבד אפילו נקבובית.
כשיצאתי, מקפידה לנעול את המים במקומם כדי שלא ימשיכו את הזרימה עד יכלו המים על כדור הארץ, לא הייתה לי מקלדת לחפור בה.
התלבשתי, מנסה לשמור על התאמה מסויימת בין הצבעים, לבין אור היום הזר לי כל כך, ויצאתי החוצה. לאור.

השמש הייתה חזקה בדרכי אל הבנק, קפחה על ראשי ועיסתה את כתפיי בעידוד. זו לא משחק, זו מציאות, היא חיממה אותי, אחזה בידי.
רגליי כאבו מן ההליכה הממושכת.
כשנכנסתי לבנק הכל החוויר. הפך לתצורה שאני מזהה תמיד במיגרנות שלי - כתמים מוארים שמזכירים לי תקרה של בנקים, שאני רואה כשיש לי מיגרנה, ופתאום, יכולתי להביט למעלה ולראות את מקור התצורה מעליי. דחף חזק לסגור את התריסים ולהניח רטיה קרה על עיניי העצומות תקף אותי אבל עיני היו פקוחות, ולא הייתה לי מגרנה, פשוט, הייתי בבנק. נוכחת, אמיתית, מול פקידה אמיתית. לא נעימה.

יש לך מינוס גדול, היא אמרה.
ספרי לי על זה, חשבתי, מכוונת בדעתי למצב הצבירה החצי קיומי שלי, שנלקח ממני.
בור, לא מינוס, אמרה לחיזוק דבריה. ממני לא נתקלה בהתנגדות, הסכמתי עם כל מילה ואף ביקשתי את עצתה: מה עושים?
בבנק, ההצעות היחידות כשאין כסף סובבות סביב לקיחת עוד כסף מאותו מקור.
קחי הלוואה, היא הציעה ועליצות מוסתרת, מנצנצת הבליחה בעיניה האמיתיות.
עצרתי לרגע. אני מנסה לסגור את המינוס, כבר כמה זמן, לחסוך בהוצאות, לכסות את חובותי, אותם בורות עמוקים שחופרים לעצמם הרחבות בצורת ריביות נשכניות, מכרסמות בסיכויי הבריחה שלי בכל פעם מחדש. קחי הלוואה, הן גורסות וחופרות ומחדדות.

איך מצאתי עצמי רצה במדרגות המבנה רב הקומות? מתנשפת, חיה, סובלת ונאבקת? איך הגעתי לכאן? לגג?
והנוף אורבני כל כך - עיר אמיתית. התחשק לי כל כך לבוא למסיבה היום בערב, וידעתי שזה לא משחק, וידעתי שזו מציאות. הייתי לבושה בהתאם. עמדתי וידי פרושות מעלה, פתוחות ומתחננות לגשם, והקיץ חייך אלי והשמש קרצה לי, וצמרות העצים שהתייאשו מזמן, עשר קומות מתחתיי הן כבר וויתרו ללבני הבניין ולבנאים ומאושרים שאין מי שיעצור אותם ? עודדו אותי בניעות נלהבות.
מגדל בבל, אני במגדל בבל, בראש מגדל בבל, צעקתי, וידי פרושות מתחננות לגשם ויודעות שתחנונים לא יעזרו.
כי אין מסיבה באמת, וזה משחק, גם אם מתים בו בסוף, והעיר. אין בה ממש, ואין בי ממשות לתת לה.




נושא נכתב על ידי נשלח
  חיים אמיתיים shif29 18:23 31/03/2006
  Re: חיים אמיתיים נעם 14:52 03/04/2006
  ,תודה shif29 14:50 04/04/2006
  Re: חיים אמיתיים na'ama 11:22 24/06/2006


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.