ושוב הם באים אלי.
האש אשר בעיניהם,
כמו אשי המטילה,
את צלליהם על הרצפה.
הם רוצים שאנבא.
צללים פרוסים,
כמו צפים אל העתיד,
אל נבכי גורל אפל.
אני מכניס את ידי ללהבה,
שואף אותה לתוכי.
מתוך גורל מתוך צללים,
הם מחפשים דרך סרוגה בשושנים.
והשאלה,
כמו הגורל בלתי נמנעת,
עולה מלאת חוחים:
מה יהיה בסוף.
בסוף?
הסוף תמיד זהה.
בסוף האש נכבית.
בסוף, ישנו חושך.