בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
ציידי החשמל
נכתב ע''י: ג'ון בלו (IP Logged)
תאריך: 07:32 27/08/2005

זה פעם ראשונה שאני מפרסם בפורום הזה. אני מקווה שאני לא עובר הכללים - גרסה ראשונה של הסיפור מופיעה בפורום "שולחן עגול" ובפורום "זה מה ש". אחת ההערות שקיבלתי היא שפורום זה הוא המקום המתאים לסיפור.
===========================================================

*ציידי החשמל*

את חירבת זכריה מצאנו על נקלה. היה בידינו העתק של מפת הארץ הגדולה, אחד משרידי הקדמונים יקרי המציאות שבבית דגון. המלחמה אמנם שיבשה את תוואי השטח, משטחת גבעות ופוערת עמקים, אבל למזלנו החזקנו גם בהעתק של מפת הסחר הנבטית, שאלידע שרטט עבורנו, מסמן בדיו אדומה את המקום בו לחשי העפרות נתגלו לו רווי מתח. אולי תמצאו שם שאריות חשמל, אמר לנו. אבימלך התלהב מיד, ודרש שנצא למסע בו ביום.

שרה השקיפה עלינו מראש אחד המבנים החרבים. לא הצלחתי לראות אותה – אין שני לה בתחבולות הסוואה – אך חשתי מדי פעם את מבטה המגונן מרפרף סביבנו. לאורך דרך האספלט – האספלט השתמר בשמה הרבה יותר מאשר בדרך עצמה - פגשנו אנשים מעטים. קומץ נוודים, כמה קבוצות של פליטי מלחמה, ושיירה נבטית ששומריה הכירו את אלידע ואת חבריו, וביקשו שנדרוש בשלומו. אבל שרה היתה ציידת אמיתית, דריכותה לא סרה לרגע.

אלידע צדק. לחשתי אל העפרות, וחוסר שקט ניכר בהענותן. תשובותיהן היו מבולבלות, מגלות טפח ומסתירות טפחיים. היכן מסתתרים שדי החשמל? כל הד נשא תשובה שונה. בכל מקום. בשום מקום. זה סימן טוב, אמר אבימלך. זה אומר שהנבואות היו נכונות – יש כאן מצבור חשמל רציני.

במשך המסע מבית דגון לחירבת זכריה, אבימלך ניחש בגחלים מדי ערב. לשמחתו, בכל פעם הם חיזקו אותנו בדרכנו וניבאו לנו הצלחה גדולה. למגינת ליבו, שרה ואני, כל אחד מסיבותיו שלו, סרבנו להשתתף בקריאת הגחלים.

שרה התקשתה בכשפים מכל סוג שהוא. כשהכרנו, ביקשה שאלמד אותה ללחוש. ככל זוג נאהבים בהנץ אהבתם, כל מעשה שעשינו יחד היה מסעיר ומרגש. שרה היתה מדקלמת את המילים בעקבותי, שולחת אותן אחרי אלו שלי, ומחבקת אותי בהתרגשות כשההדים היו שבים אליה. אבל ברבות הימים הקסם שבדבר פג, ובמקומו התחוורה יכולתה המוגבלת – הכוחות הקמאיים סרבו להענות לה, זיכו אותה רק בהדים חלושים.

יכולתה לפענח את העתיד מתוך גחלים, עצמות או עלים, מעולם לא התעלתה. לשרה יש תפישה מהירה וזכרון מצוין, את החלק הטכני שבפענוח העתיד היא למדה מהר מאד. אבל היא חסרה את החוש השישי, את הקשב לדממה, את החזיון העולה מתוך הריק – את מה שמגדיר ומבדיל את המכשפים האמיתיים.

היא היתה ציידת, חסרת סבלנות לכל העניינים האלה שלכם, לחשים ונבואות. תנו לי חנית, ומשהו מוחשי לנעוץ אותה בו.

סרבנותי שלי להתנבא הגיעה ממקום הפוך. בענתות התפרנסתי מחיזוי העתיד. הייתי מפענח את הסימנים בעל כורחי כמעט. בסתיו, כששרה ואני היינו מטיילים לעת ערב, נהנים מחום המדורות של הנוודים שנקבצו בשולי העיירה, היו הגחלים קורצות לי את העתיד לקרות את בעליהן. מי לשבט ומי לחסד. שרה היתה קושרת שיחה עם הנוודים, מתלוצצת עימם, צוחקת מסיפוריהם המופרכים. אני שתקתי. העתיד היה ברור מדי- מעיק ונאלם.

ככל שהשתפרה מיומנות הניבוי שלי, כך גברו בי הספקות לגביה. מורשת הנביאים מבוססת על התפישה שהמציאות היא אחת. שהיא נוקשה וברורה. שאנו מפליגים בה לאורך נהר הזמן הישר והצר. אבל מרגע שמראות העתיד נגלו לי חדים וברורים, התחלתי להבחין גם בצללים שבשוליהם. באפשרויות השונות של העתיד לקרות, ויותר מכך, בריבוב האינסופי של פרטים – רבים מה סותרים זה את זה - ממנו מורכבת המציאות.

אם המציאות היא רכה והעתיד נמס בתוכה, מה התוחלת בנבואה? כל זה אולי נכון, היה אבימלך נוהג לומר לי, אבל בכל זאת, הנבואות שלך תמיד מתגשמות.

בדרכנו אל חירבת זכריה פטרתי את עצמי בהמהום של הסכמה עם נבואותיו של אבימלך. אנחנו מתקדמים בכיוון הנכון. אנו עתידים למצוא מצבור גדול של חשמל. אך משהגענו למקום לא היה די בכישוריו. השדות החשמליים שיבשו לא רק את דעתן של העפרות, אלא גם את סימני הגחלים. מציאת מקורה של המהות החשמלית – הקן עליו יש לפרוש את רשתות הנחושת כדי ללכוד אותה – התגלה כמלאכה מסובכת.

כל עכבה לטובה, אמר אבימלך. בגלל שהמקור נסתר הוא נשמר עד היום, ממתין לציידי חשמל מיומנים כמותנו.

חפנתי את עצמות העיזים מתוך שקיק העור, ופיזרתי אותן על האדמה. הן מבולבלות, אמר אבימלך. בדיוק כמו הגחלים, הן לא נענות לנו. במבט ראשון נדמה היה שהוא צודק. אבל מעבר למתווה המרכזי, המבולבל, המתריס כנגד גילוי צפונותיו, ניתן היה להבחין בקווים רכים יותר. בקצה חוט. בשביב רמז. אנחנו מסתכלים בכיוון הלא נכון, אמרתי. זה מה שהעצמות רומזות לנו. שלא בהן צריך להיוועץ, אלה במה שמכיל בתוכו את התשובה.

אספנו זרדים יבשים למדורה, שהתלקחה למגע מטהו של אבימלך. לאחר שהמים בפינג'אן המפויח רתחו חלטנו בהם את הצמחים שמצאנו בין החורבות –מרווה משולשת, זרעי שומר ועלי הדס. הניחוח הנעים פיתה את שרה לצאת ממקום מסתורה, אך עיניה ריצדו אנה ואנה, מגוננות עלינו, גם כשלגמה מהתה והחמיאה לאבימלך על טעמו.

קריאה בעלי תה נחשבת לנחותה יחסית לשיטות נבואה אחרות – גחלים, עצמות, וכמובן פענוח מסילות כוכבים. אבל אין טובה ממנה לפתרון בעיות מקומיות. הצמחים מכירים את כור מחצבתם טוב יותר מהכוכבים הרחוקים, והשיקוי עצמו מחדד את חושיו של המתנבא, ומחבר אותם אל רזיהם של הצמחים.

הפכתי את שלוש כוסות הפח, והתבוננתי בעלים ובכתמים הרטובים. השבעתי אותם בלחשי פענוח, ואט אט התרקמה מתוכם צורת מפה. עלה מרווה גדול התאים לשרידי קיר אבנים שעמד מולנו. זרעי השומר סימנו שביל מתפתל בין החורבות.

פרקנו את כלי החפירה מגב האתונות, והתחלנו בעבודה. במכושים עקרנו את שיחי ההדס שצמחו במקום אליו הובילו זרעי השומר, ובאתים חפרנו באדמה שנחשפה. עד מהרה נתגלה לנו מכסה מתכת מסורג, שנענה ללחשי וסר הצידה. אבימלך הציץ פנימה, ומיד החל זוחל דרך הפתח.

תעלה צרה, שנאלצנו לזחול לארכה, הפכה אנכית בבת אחת, ונפתחה אל חלל פנימי גדול. קשרנו חבל אל אבן גדולה ליד הפתח, והשתלשלנו פנימה. אבימלך סובב את מטהו, ואור כחלחל האיר את האולם. לכל אורכו, שורות-שורות, עמדו גופי מתכת מאורכים, סגלגלים, מבשרי רע.

יש לי הרגשה לא טובה בקשר למקום הזה, אמר אבימלך. הדברים האלה שסביבנו... ראיתי תמונות דומות בספרי הקדמונים שיש לנו בבית דגון... אלה טילים, כלי משחית מהעת הישנה.

מאז ומתמיד קיימתי את פולחן האלה. באדיקות, אם לא ממש באמונה שלמה. ענת נגלתה אלי לא פעם – בחלום, בחזיון, בנשים זרות. היא היתה לי אם ואחות. אבל אלף פנים יש לה, לענת. הפוך בה והפוך בה, והכל בה. החיילים היוצאים למלחמה, כמו גם המתים השבים ממנה, נשאו את צלמית האלה קרוב לליבם. ענת, אלת המלחמה.

דמי געש בלהט מסוכן למראה הטילים. קולה לחש באוזני את תהילת המלחמה. את חדוות הקרב. אתה כבוי, הדהדו המילים ללא קול: אתה כבוי, אתה כבוי, אתה כבוי. הקרב הוא שמתמיר את הסתמי לנאצל. הוא שמעיר ומעורר אותנו. בקרב תמצא גאולה וכפרה.

נלכוד את החשמל שנותר כאן ונסתלק מפה, אמר אבימלך. נעבוד עד הערב, ומה שנספיק – נספיק. אני לא רוצה להתעכב כאן יותר מדי.

הוא פנה לחפש את המקור החשמלי, מקיש במטהו על הרצפה, לוחש לשדי החשמל להתגלות. אני לא הצלחתי לעצור בעצמי, ובחנתי את הטילים. הסימנים העתיקים שנטבעו בהם לא נשחקו כלל במרוצת השנים. שלושת המשולשים הצהובים, שכמעט ונושקים זה לזה בקדקודיהם, וחמש אותיות בשפה הישנה.

תחילה חשבתי שיריחו היא היעד אותו נועד הטיל להשמיד, אך אותן האותיות חזרו והופיעו בכל אחד מהטילים. האם נדרשו טילים רבים כל כך כדי להשמיד את העיר הקטנה? האם פעם היתה לה חשיבות גדולה?

בספרי הימים היא כמעט לא מוזכרת, אמר אבימלך. אולי בכלל לא. השם לא מציין את היעד, אני בטוח. מה אומרים על יריחו הנביאים הקדמונים?

זו אחת הערים שאלישע ואליהו עוברים בהן. אליהו עומד לעלות השמימה, ומפציר באלישע להניח לו, אבל אלישע מתעקש להצטרף אליו. אחרי שאליהו נעלם, אלישע חוזר לשבת ביריחו... אתה חושב שהטילים האלה קשורים לאליהו? למרכבת האש?

קשה להבין את דרכי הקדמונים, אמר אבימלך. הנח להם. נעבוד בזריזות, ונסתלק מפה.

אתה כבוי, הדהד קולה של ענת, אבל אני הדפתי אותו מתודעתי. שיוויתי לנגד עיני את דמותה האחרת של האלה – האם הגדולה, יבמת הלאומים, המביאה קץ לשרב ומבשרת את בוא הסתיו, המחלצת מדי שנה את האל תמוז מהשאול. המלחמה זרה לך, אמרתי.

אבימלך התבונן בי משתומם. משכתי בכתפי והצטרפתי אליו. פסענו לאורך הקיר, אבימלך מקיש עליו במטה, אני לוחש אל חוטי הנחושת הנחבאים בו, שנינו קשובים לתשובות. הפרשי המתחים ומפלי הפוטנציאלים הובילו אותנו אל מחוץ לחלל המרכזי, דרך דלתות שנפתחו מאליהן, לאורך מסדרונות שאור נדלק בהם בעוברנו, עד לחדר מחסן, המלא רכיבים ומכשירים, מתויגים ומסודרים על מדפים.

אבימלך השתנק, ועיניו כמעט יצאו מחוריהן. כמו ילד בחנות לדברי מתיקה, הוא התרוצץ בין המדפים, מתמוגג, מקריא לי בהתרגשות מתוך מפרטים המחוברים אל המכשירים, מצטט מובאות מתאימות מספרי הקדמונים. זה אוצר! אוצר בלום! לך תדע מה אפשר להרכיב מכל זה.

על הקיר אליו הובילו עקבות החשמל היה חקוק סמל מנורת שבעת-קנים ששני ענפי זית מצידיה. ענפי זית... אמר אבימלך. זה סימן הברית שכרתו האלים עם אוטנפישטים... ההבטחה שלהם שלא יחריבו שוב את הארץ... אני מתחיל להבין מה המקום הזה... הטילים הם שלל המלחמה, אבל הרכיבים כאן, מהם ודאי אפשר להתקין מכונת שלום!

הסמל הזה מוזכר אצל הנביאים, אמרתי. הנביא זכריה ראה אותו בחזונו, והמלאך פירש לו - לא בחיל ולא בכח כי אם-ברוחי אמר יהוה צבאות.

הרי זה בדיוק מה שאני אומר! הטילים הם הכח והחיל, והמכשירים כאן הם הרוח. הרי רוחו של יהוה היא שלום, זה ברור.

רוחו של אל נקם ושילם היא שלום? שאלתי. בכל מקרה, הרי קוראים למקום הזה חירבת זכריה. ודאי עבדו כאן את הנביא זכריה, והסמל נלקח מתוך חזונו. הוא ודאי הסמל הקדום של העיר שהיתה כאן, או של בית האצולה ששלט בה.

אברם, אברם, למה אתה תמיד כזה ספקן? אתה כזה נביא מוכשר, אבל בכל פעם שקורה לנו משהו טוב, אתה פשוט מסרב לראות אותו. אני אומר לך, הסמל הזה מסמל שלום. אולי אתה צודק, וזה גם סמל הישוב שהיה כאן. אז מה? הרי אתה תמיד מסביר לי שהמציאות היא רב-פרצופית, אז הנה – שני הפרושים יכולים לשכון זה לצד זה.

שתקתי. אבימלך ראה בכך אישוש לטענותיו. חוץ מזה, אולי המקום הפך מקודש לנביא זכריה בדיוק בגלל שהתכוונו לבנות פה מכונת שלום. חשבת על זה? החליטו לבנות מכונת שלום, וחיפשו מישהו מהאלים או הנביאים הקדמונים שיהיה הפטרון שלה. בחרו את עלי הזית – סמל הברית עם אוטנפישטים – ויחד איתם את הנביא לו הם מקודשים.

אהבתי את הפרוש שאבימלך המציא תוך כדי שהסביר אותו. הוא היה בעיני שטות מוחלטת, אבל כה חינני. שלושה ציידי חשמל תועים בארץ החרבה, הגוססת במלחמה ללא קץ, ומגלים בדרך נס את חכמת הקדמונים – את מכונת השלום. לו רק יכולתי להאמין בכך... המציאות היא חומר רך, אבל ככל חומר – לא ניתן לכופף אותה ללא גבול.

הבט, אמרתי. נדמה לי שיקל עליך להביא קץ למלחמה בעזרת הטילים מאשר בעזרת החלקים העלומים שנמצאים כאן. אבל בכל מקרה, יש לנו בחוץ אתון אחת, המתקשה לשאת את הציוד שלנו, קל וחומר את כל המחסן הזה.

האור בעיניו של אבימלך הועם. אם יש משהו שאתה מצטיין בו יותר מאשר בכישוף זה בלהוציא לי את הרוח מהמפרשים אבל הפעם אתה אולי צודק. נסיים את המלאכה הזו, נמכור את החשמל, ואז... בכסף שנרוויח... אם נניח אפילו רווח צנוע של עשרה זהובים לכל אמת חשמל מעוקבת...

זיק השמחה שב אליו. במשנה מרץ הוציא את כלי מלאכתנו מתרמילו, ויחד פרקנו את אריחי הקיר, חושפים מבוך של חוטים ורכיבים חשמליים. פרשנו את רשת נימי הנחושת, והחלנו לוחשים, מפתים את החשמל במקסמי בריכות הפרשים עמוקות שמפלים נישאים גועשים לתוכן. החשמל היה רב כל כך, שחיש קל התלהטו חוטי הנחושת והפיצו אור אדמדם.

פעם אחר פעם ירדנו אל מצבור החשמל הגנוז והעלנו ממנו חשמל ברשתותינו. הסוללות הגדולות גמעו אותו בשקיקה. כמה טוב היה לו יכולתי לחיות כך - צייד חשמל ותו לא. לשקוע בפרישת הרשתות וקיפולן. לכידת החשמל והתמרתו. ללא נבואות. ללא קללת המציאות הרכה, ללא צללי העתיד והעבר.

שרה הופיעה כשהשמש נטתה לשקוע. היא הבחינה במספר מדורות לא הרחק מאיתנו, והציעה שנעזוב את המקום. אספתם יותר חשמל ממה שנצליח למכור בעשר שנים. מוטב שנכסה את הפתח, ונסתלק. מוטב שהמקום ישאר סוד-רק-שלנו. היא שמרה על טון דיבור ענייני - שרה המגוננת משיאה עצה לבני חסותה – אך הכרתי אותה טוב מכדי להאמין לו. פולחן האלה עמד בבסיס קיומה. יכולתי לשמוע את מילות הפיתוי הנלחשות באוזניה. גם דמה געש למראה הטילים.

XXX

בדרך חזרה אל בית דגון פגשנו באלידע ובשיירת הנבטים ששכרה את שירותיו. יעדה היה שדות הקרב שבדרום. קרונות השיירה היו כמעט ריקים. הרווח הגדול בימים אלה, הסביר אלידע, הגיע מהעברת גופות חיילים לקבורה - משדה הקרב אל מקום הולדתם. אפשר לנסות לסחור עם החיילים, אבל זה לא משתלם. חבל על הזמן. מוטב להעמיס מהר את הגופות, ולקחת אותן צפונה.

אבימלך שכנע אותם לקנות מאיתנו חשמל. ניכר היה שהם הרוויחו יפה מעסקי המלחמה, מפני שלא עמדו כלל על המקח. טענו עבורם פנסים ומכשירי קשר, אך זה היה כאין וכאפס לעומת כמות החשמל שצדנו. אלידע יעץ לנו לחזור לבית דגון בדרך הארוכה, העוברת בעירשלם. אומרים שתהילת העבר השתמרה שם. האצולה היבוסית מחשיבה מאד מכשירים חשמליים.

קצב הליכתנו הוכתב על-ידי צעדיה הלאים של האתון, ולעת ערב הגענו רק עד מבוא אשתאול, כפר על אם הדרך אל עירשלם. העתק המפה שבידינו טען שבכפר מתגוררות כעשרים משפחות, אך כבר מרחוק התחוור שהמצב השתנה. סביב בתי האבן הספורים של הכפר נפרשו אוהלים מרופטים של פליטים שהמלחמה הניסה אותם מנחלתם.

אבימלך פנה לחפש את ראשי הכפר, בתקווה שיקנו מאיתנו חשמל. שרה ואני הסתובבנו בין האוהלים. אף פעם אי אפשר לדעת, שידל אותנו אבימלך. דווקא פליטים, שהצילו מהמלחמה את היקר להם ביותר, עשויים להזדקק לחשמל.

הפליטים סקרו אותנו בחשדנות. התקהלויות כאלה תמיד גרמו לי לחוש לא בנוח. היה בהן תמיד איום. אלימות פקוקה המשוועת להתלקח. אין לך סיבה לחשוש, אמרתי לעצמי. שרה כאן איתך. אלא ששרה אף היא היתה מתוחה. הבחנתי בכך מהאופן הרגוע מדי בו דיברה אלי. מקולה הרם מעט מכפי שצריך. זה מזכיר לי את הזמן שגרנו בענתות, אמרה, מניחה את ידיה על מותניה, מסיטה את מעילה, חושפת את נדן חרבה.

מה אבימלך היה עושה במצב כזה? פניתי אל גבר גבוה ושמן, פלג גופו העליון חשוף וצרוב שמש. נדמה היה לי שהוא מהווה מוקד לאחת מקבוצות הפליטים. שאנשים סביבו פונים רק אליו בהצביעם אלינו. ידידי הנכבד, אמרתי, הרשה לי להציג את אשתי שרה, ואת עבדך הנאמן, אברם. אנחנו ציידי חשמל, ונשמח להציע לכם ממרכולתנו.

האיש חרחר בבוז. בכמה אתה מוכר ת'אישה? שאל. השתדלתי להראות משועשע. אדוני בוודאי גבר נשוי בעצמו, ואשתו ודאי תשמח לאור חשמלי במנורות, או לחיזוק רוחו של שואב האבק...

את אשתי לקחו החיילים ימח שמם, נהם האיש. 'סתכל איפה אתה נמצא. כמה נשים אתה רואה? אנחנו לא צריכים חשמל – אנחנו צריכים ת'אישה.

כדאי שנסתלק, אמרה שרה. היא חייכה בנעימות אל קבוצת הגברים, ופסעה אחורה בזהירות. כשהשתכנעה שאין בכוונתם להמשיך אחרינו, הפנתה אליהם את גבה, והחשנו צעדינו אל מרכז הכפר.

זה נורא מה שהמלחמה מעוללת לאנשים, אמרה. האנשים האלה, אני בטוחה שהם היו אנשים טובים. הרי בכל מקום שהגענו אליו, זה תמיד אותו סיפור. האיכרים שאדמתם מניבה מטוב הארץ מקבלים אותנו בסבר פנים יפות, ואילו הפליטים רוצים להרע לנו. אני בטוחה שכשלאנשים האלה היו אדמות לעבד, משפחות לדאוג להן, ילדים לגדל, הם היו אנשים טובים. לו היינו נקלעים לנחלתם אז, הם היו מקבלים אותנו בסבר פנים יפות.

הנהנתי. דבריה נראו לי מובנים מאליהם. מהדברים שאנשים אומרים שוב ושוב, כאילו במילים יש איזשהו כח להמציא הגיון במציאות החסרה אותו. אבל נזהרתי שלא יתגלה בפני רמז לזלזול. המעט שיכולתי להציע לשרה היה לא לפרום את אשליות הסדר שרקמה לעצמה.

אתה לא מרגיש שאנחנו משחיתים את הזמן שלנו בציד החשמל? שלושתנו אנשים מוכשרים. אנחנו מכירים את הארץ היטב. אנחנו מבינים את סודות העולם. אתה לא חושב שאנשים כמונו צריכים... אני לא יודעת... לקחת את גורלם בידם ולהביא שינוי? להביא לקץ המלחמה? לפחות לנסות?

ידעתי שמחשבות אלה טרדו אותה כבר ימים רבים. כשעזבנו את ענתות, ופגשנו לראשונה בפליטי מלחמה, שרה רצתה שנשאר איתם. שנעזור להם. התקשיתי לשכנע אותה שגורלנו מצוי במקום אחר. מי ששכנע אותה בסופו של דבר היו הפליטים עצמם.

את צריכה לדבר על זה עם אבימלך, אמרתי. הוא מנבא שנוכל להרכיב כישוף יחיד במינו, שישכין שלום. נדמה לי שזו הסיבה שהוא חבר אלינו מלכתחילה. הוא חושב שזה היעוד שלנו.

הוא סיפר לי על החזיונות שלו, אמרה שרה. אבל אפילו הוא לא מצליח להבין אותם. הוא מלהג על מכונת השלום... אבל אתה הרי לא מאמין בזה. ודאי שלא, אתה הרי לא מאמין בשום דבר. אפילו את פולחן האלה אתה מקיים רק מן השפה אל החוץ.

את טועה. ענת מתגלה אלי לפעמים, את יודעת את זה. אבל תמיד היא מוקפת צללים... צללים בתוך צללים בתוך צללים... רגע אני רואה דבר מה ברור, ואז מיד הוא מתנפץ לרסיסים, ובכל רסיס משתקפת תמונה שונה... אפילו המלחמה, את יודעת, לפעמים כשאני רואה את העבר היא כלל לא קיימת, ופעמים אחרות... אני רואה את עצמי במרכז שלה, כאילו שאני אחראי לה, שאני גרמתי לה...

שרה הביטה בי, ומשהו מהאהבה שפעם חלקנו נעור בה, מותמר לחמלה או אולי לרחמים. בסדר, אמרה. אני אדבר עם אבימלך.

אבימלך הצליח רק מעט יותר מאיתנו במכירת החשמל. עם הארץ, אני אומר לכם. למה אנחנו צריכים חשמל? לכל דבר יש להם פתרון. לשאוב מים? מוטב עם דלי וחבל. לחמם מים? מוטב באש המדורה. תאורה? נרות השעווה טובים בעינינו. אחד מהם אפילו הציע לתת לי מכשירים חשמליים ישנים במתנה! אין לו בהם תועלת!

כל עכבה לטובה, עודדה אותו שרה. את צודקת, הסכים אבימלך. בכמה היינו מצליחים למכור את החשמל שלנו לאספסוף הזה? מחר נגיע לעירשלם, ואז נראה ברכה בעמלנו. האתון לא תצליח לשאת את כל הזהובים שנקבל שם, אני מבטיח לכם!

הזקן שהציע לאבימלך את מכשירי החשמל שלו – מגבר שמיעה ומקלט קול מקולקלים - גם הזמין אותנו ללון בביתו. הפליטים מעבירים את ימיהם בהתססת שעורים ואת לילותיהם בשתיית השיכר שהם מזקקים מהן. עדיף שלא תסתבכו איתם, במיוחד לא בלילה. פרצה קוראת לגנב, כמו שאומרים. אצלי בבית תהיו מוגנים.

אלא שבאישון לילה נשמעו דפיקות רמות בדלת. כשאבימלך ואני קמנו מהשמיכות הפרושות על רצפת החדר המרכזי, שרה כבר היתה צמודה אל הקיר, מציצה מבעד לחרכי התריס המוגף. אנחנו רוצים ת'אישה, עלה מבחוץ קול צעקה.

בעל הבית הזקן הגיע מחדר השינה שלו, לבוש כותנת ומצנפת, רוטן בגנות נימוסיהם של הפליטים. לכן לישון, צעק. האנשים האלה הם אורחים שלי. לכו לישון.

רוצים ת'אישה, התעקש הקול מבחוץ, וקולות נוספים הצטרפו אליו. תן לנו ת'אישה ותשמור לעצמך ת'אורחים שלך.

בני-בליעל, צעק הזקן. אל תשכחו שגם אתם אורחים כאן! אנחנו הסכמנו בטוב ליבנו לקבל אתכם בכפר שלנו, כי ידוע שהאלים מחשיבים מאד הכנסת אורחים. אתם שיכורים ומלאי זימה, אבל בבוקר תבינו שמה שאתם מבקשים לעשות הוא מעשה נבלה. לכו לישון, אני אומר לכם, או שהאלים יענישו אתכם!

באור הקלוש שהסתנן מהלפידים בחוץ הבחנתי באצבעותיה של שרה המונות את האנשים שראתה בחוץ. רבים מדי.

אפ'חד כאן לא מפחד מהאלים, עלה שוב הקול מבחוץ. יותר גרוע ממה שהם כבר עשו לנו לא יכול להיות. אם 'תה רוצה סיבוב על האישה, ניתן גם לך, זקן. תן לנו אותה לפני שנשרוף לך ת'בית יחד עם האורחים שלך.

מה אתם רוצים לעשות? פנה הזקן אל אבימלך ואלי. הדלת שלי לא תחזיק מעמד אם הם ינסו לפרוץ אותה. ואם הם באמת יחליטו לשרוף אותנו... אין לנו סיכוי לצאת מכאן חיים. בין כה וכה את האישה לא נצליח להציל – אז לפחות את עצמנו. מה אתם אומרים?

את חושבת שתוכלי להתמודד איתם? שאל אבימלך. שרה הנידה בראשה לשלילה. טוב, לא צריך לדאוג. ידידי, פנה אל הזקן, עומדים לפניך שנים מטובי הנביאים החיים בארץ כיום. מיד נמצא מוצא מן הסבך הזה. הוא הוציא מתרמילו את שק העור עם העצמות, ופיזר אותן על השמיכה.

את לא תאהבי את זה, אמר אבימלך, לאחר שבחנו את הפיזור. המוצא היחיד שאני רואה כאן הוא שתצאי אליהם. שרה גיחכה. זה גם מה שאתה חושב, אברם? שאלה. הנהנתי. מה קרה למציאות הרכה שלך? שאלה. מה קרה לכך שהעתיד הוא – איך קראת לזה – ריבוב של אפשרויות?

מבטה ננעץ בי, ואני הפנתי את שלי אל אבימלך. שרה'לה, יש לך פתרון יותר טוב? שאל. זה מה שהעצמות אומרות, וזה גם מה שהשכל הישר אומר. את הציידת הכי טובה שאני מכיר, והאלה שלכם מגנה עליך. תשפדי אחד עם החנית שלך, והם יהיו כל כך מופתעים, שיהיה לך מספיק זמן לברוח עד עירשלם...

מזל שיש לי אותך כדי לתכנן את תוכניות המלחמה שלי, אמרה שרה בבוז. אני לא מאמינה שאתם ברצינות מבקשים ממני לצאת אליהם. אברם, יש לך ספק לגבי מה שהם יעשו לי? איפה כל הכשפים שלכם עכשיו?

התחלתי לענות לה, אבל אבימלך קטע אותי: שרה'לה, את מכירה אותנו. אנחנו יודעים למצוא חשמל. אנחנו יודעים לנחש את העתיד. הכשפים שלנו לא משתווים לחנית שלך. כשזה מגיע לאלימות...

שרה התבוננה בנו עוד רגע, ואז אמרה בשקט: בסדר, אם זה מה שאתם רוצים.

היא פתחה את הדלת, ויצאה אל הגברים שבחוץ. נהמה עלתה מהם: רוצים לזיין! בראש הקבוצה עמד הגברתן שפגשנו לפני כן, שכעת מדד את שרה במבטו. תרגיעו! פקד על חבריו. אני מצאתי 'תה, אז קודם כל אני מזיין 'תה. אחר כך לפי הוותק, כל'חד יקבל ת'תור שלו.

אני רוצה לעשות את זה בקצב שלי, אמרה שרה. אני מבטיחה לכם שאתם תהנו הרבה יותר עם נעשה את זה בקצב שלי.

אפ'חד לא מעניין 'תו מה שאת רוצה, אמר הגברתן והתקדם לעברה. יאללה, תזיין אותה! עלתה צעקה מאחוריו.

מהירה כברק, שרה שלפה סכין משרוולה, והטילה אותה לעבר הגברתן. הסכין חלפה סמוך מאד לאוזנו, וננעצה באחד האנשים שמאחוריו, שהחל לצרוח מכאב. זה לא שהחטאתי, אמרה שרה, פשוט אתה מוצא חן בעיני.

הגברתן נעמד במקומו. יש רק 'חת ממך, ויש מלא מאיתנו. אם לא תעשי מה שאני אומר לך...

אז מה תעשה? צחקה שרה. מה תעשה שלא תעשה אם אני כן אסכים? אתה צודק שבסופו של דבר תצליחו לגבור עלי, אבל תגיד, אתה משוכנע לגמרי שאתה תהיה בין אלה שיזכו לראות את זה?

לאור הלפיד שבידי אחד האנשים שמאחוריו, נראה הגברתן מהסס. כמו שאמרתי, המשיכה שרה, אתה מוצא חן בעיני. אז הנה העסקה שאני מציאה לכם. נעשה את זה כמו שאני רוצה, ואני מבטיחה לכם שכל אחד יבוא על סיפוקו. כלומר, אתם ודאי תבואו על סיפוקכם. אם אני אבוא על סיפוקי או לא, זה כבר תלוי בשאלה אם אתם באמת גברים כמו שאתם מתיימרים להיות...

רוצים לזיין! עלתה שוב התרועה מהקהל. בסדר, אמר הגברתן, משלב את זרועותיו על חזהו החשוף, תראי לנו מה'ת יודעת.

שרה הפנתה אליהם את צדודיתה, צידה השני פונה אלינו. מבעד לדלת הפתוחה צפינו בה פושטת את בגדיה באיטיות. בחושניות. המעיל נזרק אל תוך הקהל, והתקבל בקריאות שמחה. בזה אחר זה הצטרפו אליו יתר פרטי לבושה. היא עמדה בפתח מחויכת, מתריסה, לגופה רק החרב בנדן. אז מי רוצה להיות ראשון? שאלה.

כמו מתוך תרדמה עמוקה, התעוררה בי שוב התשוקה אל שרה. כמה שנים עברו מאז אותו לילה ראשון, בענתות, בו חייכה אלי את אותו חיוך ממזרי? כמה שנים עברו מאז ראיתי אותה מחייכת בפעם האחרונה? מחייכת באמת. לא הבוז שפיתחה כלפי הכישוף. לא הדיבור הקליל שפיזרה בין מדורות הנוודים. מתי ראיתי אותה לאחרונה מחייכת באמת? בהנאה. בתשוקה. כיצד הושחת כל הזמן שחלף מאז בנבואות חסרות פשר ולחשים חסרי תוחלת?

בקפלי הנבואות תמיד תמצאו עוד ועוד אפשרויות. כשהתבוננו בעצמות חששתי להציע אותן לאבימלך, אבל כעת שפתי לחשו כאילו היו להן חיים משלהן. המילים נישאו באוויר, והדהדו בסוללות שהשארנו באורווה. המתכת נענתה לי מיד, וסכר החשמל נפרץ. נחשי ברק כחולים התפתלו אל-על מתוך האורווה, והכו מטה על פי הוראותי.

צרחות אימה עלו מכל עבר. הגברתן עוד היסס רגע, מתלבט בין שרה העירומה ובין חבריו הנפוצים לכל עבר. מכת ברק בחזהו הפילה אותה ארצה. הוא התרומם על רגליו, אך נותר כפוף. בעינו תפס הזעם את מקומה של השכרות, אך לצידו ההבנה ששוב מצא עצמו מובס.

כשההמולה שככה שרה נכנסה חזרה אל תוך הבית. אתה מזלזל בי בגלל שאני לא שולטת בכישוף, אמרה לי. אבל תגיד לי אתה, מי בעל הכח האמיתי – זה ששולט בכישוף, או זה ששולט במכשף?

XXX

כל עכבה לטובה, אמר אבימלך לאחר שבחנו את הסוללות. שנינו ידענו שהכישוף דרש הרבה מאד, ואכן, הסוללות היו קרות ומתות למגע ידנו. נבנה סוללות חדשות, גדולות יותר. כאלה שיוכלו להכיל את כל החשמל שבחירבת זכריה. אתה יודע כמה זהובים נקבל בשביל כמות כזו של חשמל? בכסף שיהיה לנו נוכל... נוכל... נוכל להשיג את מה שצריך כדי להרכיב את מכונת השלום!

כלל לא הייתי משוכנע שהחשמל ימתין לנו בחירבת זכריה. עם בוקר שרה עזבה אותנו, והצטרפה אל השיירה הנבטית. בלי אומר ידעתי לאן מועדות פניה. זה זמן רב שנפשה קצה בתחבולות ובהסוואה. דם אלת המלחמה שבעורקיה קרא לה אל דברים גדולים יותר. מי בעל הכח באמיתי? התשובה של שרה היתה ברורה.

היא שכנעה את ראש השבט להפנות את עגלותיו, והורתה לו את הדרך אל מסתור הטילים. עם נדוניה כזו, שרי המלחמה קיבלו אותה אל חיקם בברכה. מי בעל הכח האמיתי? שרה חשבה שתביא קץ למלחמה. שהטילים יכריעו את הכף, ובדברי הימים היא תרשם כמי שהביאה נצחון.

מי בעל הכח האמיתי? אולי זה ששולט בזכרון. המציאות היא חומר רך, ניסה אבימלך לעודד אותי כשעשינו את דרכנו חזרה אל בית דגון. אתה הרי תמיד אומר את זה. אתה יכול ליצור לי ממנה את שרה בחזרה? שאלתי. כי אני לא מצליח.

שרה עזבה אותנו, זה נכון. אמר אבימלך. אבל כל העניין הזה אתמול בלילה... כשבני הבליעל ביקשו שנפתח את הדלת, הוא לא התרחש כמו שאתה אולי זוכר אותו... מה שארע הוא שסירבנו לפתוח את הדלת. שרה ירתה בהם חיצים מבעד לחרכי התריס, ואתה ואני שיסינו בהם את ברקי החשמל. לאחר מכן שרה חזרה איתנו אל בית דגון. הנה, את הדרך הזו ממש היא עושה איתנו, מתקדמת מצל אל צל, שומרת עלינו.

אך כשנגיע אל בית דגון היא תתוודה שמזה זמן רב היא חשה שמקומה אינו איתנו. היא תקח אותך אל הבוסתן, ותפרד ממך בדמעות. אני הרי לא באמת עוזבת אותך. הרי אני תמיד אמצא איתך.

יכולתי לראות זאת. לילה זרוע כוכבים. ריח עז של תאנים באוויר. אני יושב על ספסל האבן, על יד הבריכה, ושרה פוסעת בשביל, מתרחקת ממני. אל מול גבה הדועך אל תוך החשיכה, אני נושא תפילה לענת:

אספי מלחמה מן הארץ,
שיתי על עפר אהבה,
נסכי שלום בקרב הארץ
הרבי אהבה בקרב השדות.



נושא נכתב על ידי נשלח
  ציידי החשמל ג'ון בלו 07:32 27/08/2005
  מאד מאד מעניין ג'יי האמיתית 10:59 22/10/2005
  RE: ציידי החשמל איש בגלימה אפורה 06:48 11/01/2006


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.