בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
סיפור ראשון בפורום
נכתב ע''י: ספיר (IP Logged)
תאריך: 13:15 13/08/2005

ממעוף הנשרים

הוא עזב אותי.
הוא עזב אותי ועכשיו אני כאן, יושבת על ענף בלי מטרה ובלי... כלום.
למה הוא עזב? מה לא בסדר איתי? מה, העיניים שלי לא מלוכסנות מספיק? העור שלי בהיר מדי? אני לא מספיק יפה בשבילו?
אז אני שונה. שונה זה לא תמיד רע. שונה זה מיוחדת... כל כך מיוחדת שתמיד קורה לי אותו דבר- אני נשארת בודדה ועזובה על שפת הביצה, בוהה במים הירוקים, העכורים, תוהה על משמעות החיים שלי כשהיצור היחיד שנשאר איתי הוא שדון קטן ומלוכלך עם נטיה מעצבנת להסתכל עליי במקומות שהוא לא צריך. אני לא מבינה. למה הוא עזב?
מה עשיתי?
חשבתי שאולי... הפעם... בגלל, ואולי בעזרת היכולת שלי, זה יהיה שונה. קיוויתי שזה ישאר הפעם, שאוכל לשלוט בזה זמן רב יותר. לתמיד אולי.

פגשתי אותו מתחת למים.
ברחתי מאחד הצלופחים הגדולים- אלה החומים והירוקים, לא הבחנתי בו כשצללתי מול פתח המאורה שלו- כשהוא ראה אותי מלמעלה ותפס בי בידו, ולקח אותי הרחק מהישג לועו של הצלופח. המפגש הראשון הזה היה מעין הלם בשבילי- בלעתי קצת מי- ביצה בטעות. מתחתיי ראיתי במטושטש את ניביו של הצלופח כשזה זינק מן המים לתפסני, והעשבים שצמחו על הגדה הפכו למסך ירקרק כהה כשנישאתי אל על והעצים הפכו קטנים לפתע... והשמיים נראו כל כך קרובים.

פרשתי את ידיי לצדדים, התענגתי על התחושה הזאת של רוח שזורמת כנגדי, תחושה שמעצם היותי שוכנת ביצות כל חיי לא הייתי אמורה להכיר.
הסבתי את ראשי לראות את מצילי וראיתי שישה טפרים שחורים גדולים, שהקיפו את גופי בדיוק במידה שלא אפול, ולא חזק מדי, בעדינות רכה כזאת. הושטתי ידיי למעלה והרגשתי משהו רך... נוצות.
הקרקע החלה לגדול לפתע- נחתנו על צמרת אחד העצים הגבוהים שצמחו במרחק לא רב מביתי. הוא הניח אותי על הענף בזהירות כזאת, כאילו חשב שאשבר לו בטעות. ואולי באמת הייתי נשברת, או לפחות נפצעת, אילו היה מניח אותי מטר שמאלה, על ערימת הזרדים החומים שהיתה שם, הקוצניים.
עכשיו יכולתי לראות אותו כראוי. הנוצות על גופו היו חומות כהות וראשו היה לבן. עיניו היו צהובות בוהקות, והוא הביט בי בחצי חיוך, כאילו צוחק מבדיחה שרק הוא הבין.
נעמדתי על קצות האצבעות ונשקתי לו. הוא התפתל במבוכה לרגע, וציחקק בעצבנות. אני לא חושבת שהוא ידע מה לעשות באותו רגע.
חיבקתי אותו- זאת אומרת, את רגלו. זה כל מה שיכולתי להקיף.
אחר כך הוא הוריד אותי בפתח ביתי והתעופף לו. חשבתי שזהו- לעולם לא אראה אותו יותר. נכנסתי לחדרי והנחתי את ראשי על הכר, ונרדמתי עם חיוך.
למחרת בבוקר היתה נוצה לבנה על חלוני. היא היתה גדולה מכדי שאכניס אותה מבעד לחלון, כך שנאלצתי לקפל אותה לשניים כדי להכניסה לחדרי. יצאתי מן הבית ושם הוא היה, מגחך, מבויש, מסמיק קלות מבעד לנוצותיו. טיפסתי על גבו והוא נסק כלפי מעלה בתנועה מפוארת- השמיים היו שלנו.

סיפרתי לו הכול עליי... שנולדתי בביצה הזאת ופה גדלתי, מסתדרת לבד במרחבי הפרא מגיל צעיר, שכן רוחות ביצה אינן יצורים משפחתיים במיוחד. סיפרתי לו על אמי שנטשה אותי מספר שבועות לאחר שנולדתי, שונה משאר ילדיה, עורי כחלחל- בשונה מבנות מיני, שעורן חום ירקרק, משתלב להפליא עם צבעי הביצה- שערי כהה מדי, פניי מעוותות במקצת, כאילו מתחו אותם כלפי מעלה כך שעיניי התלכסנו. סיפרתי לו על התלאות ועל הקשיים שבלשרוד בביצה האכזרית ללא אף אחד לצדי. על הסוד שלי לא סיפרתי.
השמש שקעה במערב- הוא סיפר לי ששם היה אגם גדול, לא- עצום, הרבה יותר מהביצה שלנו, ואין בו עצים והמים כחולים ויש שם דגים ענקיים שחיים בתוך המים. היה לי קצת קשה להאמין בכך כשמסביבי כל מה שהעין ראתה היה צמרות של עצים משתרעות כמו עננים ירוקים עד מעבר לאופק. אבל הוא לא היה משקר לי. הוא אוהב אותי.
עד שהגענו הביתה כבר ירד הלילה. הפעם הוא הוריד אותי מול פתח ביתי. אני חושבת שהוא מיהר כל כך להסתלק אז כי הוא פחד שאתן לו עוד נשיקה... ביישן כזה.
למחרת בבוקר הוא לא הגיע. עד הצהריים התחלתי לדאוג קצת- אולי משהו קרה לו?
אבל לא. לקראת הערב הוא חזר, נושא עמו משהו... דג! נו, בחיי! אני גרה בביצה. חסרים לי דגים?
הוא נחת לידי בעדינות והניח את תשורתו לרגליי. עכשיו ראיתי שזה לא היה סתם דג. למעשה, לא היה זה שום דג שראיתי מימיי. אין סיכוי שהוא הביא אותו מהאיזור הקרוב אלא אם כן... לא. הוא עף לאגם? לאגם הרחוק ההוא?- הבטתי בו בתמיהה והוא חייך אליי. קרץ. חיבקתי אותו ואז ניגשתי להתקין את הדג לארוחה. חציתי אותו בסכין שלי, זו הקטנה מהציפורן הקטנה ביותר שלו, והתחלנו לאכול. החצי שלו נעלם חיש מהר בפיו. אחרי האוכל, כשכבר יצאו הכוכבים, הוא הזמין אותי לעלות על גבו והתרוממנו לטיסה לילית... זה היה המראה הכי יפה שראיתי בחיי. הכל כל כך שקט בלילה... והכוכבים כל כך נוצצים, כמו יהלומים קטנים.

זה היה יום שאני בחיים לא אשכח. חיבקתי את צווארו העטוי נוצות לבנות כשטסנו, התכרבלתי על גבו כשהרוח הפכה קרירה. הוא היה חם, וחי... יכולתי לשמוע את לבו הפועם כשהנחתי את ידיי על עורו, פעימה קצבית, קבועה. הרגשתי את האנרגיה שלו, את כוח החיים שלו, זורם מתחת לכפות ידיי, כמו חשמל, כמו רוח. זה היה משכר. לא התאפקתי יותר. שיקעתי את אצבעותיי בעורו והתמזגתי... צללתי אל תוך יישותו, והוא, שקוע כולו בטיסה, לא יכול היה להתנגד. שיקעתי את כל כולי לתוכו ולכמה דקות יקרות, מופלאות, הייתי הוא. טסתי בכוחות עצמי, בכנפיים חזקות ויפהפיות שלפתע היו חלק ממני. הבטתי בעיניי וראיתי את העולם מבעד לשלו- העולם כולו, שלי עכשיו, רק לרגע ועם זאת... כל כך חזק. פתחתי את פיו לקרוא קריאת ניצחון שקרעה את הדממה של הביצות מתחתיי, קריאה נוקבת, פראית.

ואז... משהו השתחרר. הוא השתחרר.
הכוח נשאב ממני, נשימתי נעתקה- זה כואב כל פעם מחדש. היה לי קר פתאום.
הוא סובב את ראשו, בדיוק מספיק לראות אותי, את הפנים שלי, שצל מן התחושה ההיא עוד נותר בהם. עינו התרחבה באימה. הוא בלם באוויר, כנפיו מנופפות בחוסר אונים פתאומי מפאת ההלם- ואני נתטלטלתי עם כל תזוזה שלו, ואיבדתי את אחיזתי- תפסתי חופן נוצות במאמץ להישאר על גבו אבל הן נתלשו, ואני נפלתי אל תוך האפלה, מתגלגלת באוויר, נסחפת, חסרת שליטה...

נחתתי על אותו העץ שבו הוא הניח אותי לראשונה, על ערימת הזרדים הקוצניים הפעם. היה לי מזל ורק נשרטתי, אך הייתי חבולה ופצועה מספיק גם ככה. נאבקתי לנשום.
חזרתי לביתי. הפעם הייתי צריכה להתאמץ לא להתמוטט בדרך. נפלתי על מיטתי וישנתי כמו מתה עד למחרת אחרי הצהריים... ועכשיו אני פה.

הערב מתחיל לרדת, ואני בוכה. זה קורה לי כמעט כל פעם. אני לא מצליחה לשמור על אחיזה, על שליטה. עם נשרים זה קשה- בהתחלה התאמנתי על יצורים קטנים, חלשים, ובהדרגה עברתי לנחשים, וציפורים קטנות. מזה שנתיים אני מנסה להשתלט על מוחם של נשרים, אבל הוא מסובך ואני אינני חזקה מספיק כדי לשלוט בו לחלוטין... ואני מנסה בכל זאת, מנסה להבין איפה אני טועה. התוצאה היא שהם המומים למשך כמה דקות, לא מבינים מאיפה זה נפל עליהם, ואז הם רואים אותי ומבינים, ומתנגדים בכל כוחם ואז הכוח חומק בין אצבעותיי ואני נופלת למטה.

והם תמיד בורחים ממני, אני, שאהבתי אותם ונתתי להם את כל כולי. עוזבים אותי, המומה וחבולה, זוחלת חזרה לביתי באפיסת כוחות. רובם כבר לא חוזרים לאזור...
הם לא היו חייבים לעזוב. אני לא מבינה מה הם עושים מזה עניין כזה גדול. אני נותנת להם אהבה, והם נותנים לי עוצמה. ואז הם נבהלים, מתחרטים, בורחים.
כפויי טובה.



נושא נכתב על ידי נשלח
  סיפור ראשון בפורום ספיר 13:15 13/08/2005
  RE: סיפור ראשון בפורום מוני 00:08 14/08/2005
  RE: סיפור ראשון בפורום ספיר 00:33 14/08/2005
  סיפור מרגש איש בגלימה אפורה 11:20 11/01/2006


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.