אי שם מעבר לקשת, קצת צפונה מצפת, שוכנת אולפנת יום-הדין.
665 תלמידות "כלואות" בין כתליו המתקלפים של המוסד האפל ועתיק.
יש שגורסים שרוחות מסתובבות שם בלילה, אך רק תיקנים, עכברים ותחבושות היגניות נמצאו עד כה.
סיפורנו מתחיל ביום חורפי ממוצע, 7 טיפות גשם עשו את דרכן מטה לעבר הארץ הנאנחת. הראשונה פגעה בתלמידה החדשה, שעשתה את דרכה לעבר השערים החלודים, בעוד שאר הטיפות העלו את מפלס הכנרת הרדוד.


נטלי צלצלה בפעמון וחיכתה.
"כן?", קול סדוק בקע מהאינטרקום.
"אני תלמידה חדשה כאן, אפשר לפתוח?".
זמזום צרוד והיא נכנסה.
האויר היה דחוס והשקט חילחל לעצמותיה, עורב שחלף ממעל קרא את שלושת קריאותיו הידועות ומיהר לנוס.
היא עלתה במדרגות האבן האפרפרות, 13 מדרגות היא ספרה כש...
"מי את?". נערה שחורת שיער עם נקודת חן על אפה בחנה אותה.
"אני חדשה כאן. נטלי שמי, נעים מאוד". היא הושיטה את ידה לעברה.
"ממ..אני שונאת אותך!", הנערה מיהרה להימלט ממנה.
"הא?", גבתה השמאלית של נטלי הורמה, "מה עובר עליה..", ליחששה לעצמה והמשיכה לתוך ההמסדרון.


-חדר המנהל- השלט ציין על הקיר המפויח. היא נקשה שלושה פעמים.
"יבוא", קול בס שלא היה מבייש אף דב גריזלי ענה.
נטלי פתחה את הדלת ונכנסה אל החדר.
איש זקן ישב מאחורי מכתבה שעליה אין ספור ספרים, מבטו היה שקוע בתוך אחד מהם.
"שבי בבקשה", עינייו לא הורמו מהדף.
היא הניחה את התיק הכבד על הרצפה ופלטה אנחת רווחה, אמה דחפה חצי בית לתוכו ואם היתה זכר... מירב הסיכויים שהיתה חוטפת קילה מזמן.
"ספרי לי מעט על עצמך אהה.. "
"נטלי", אצבעותיה שיחקו בחוסר נוחות בשיערה הארוך.
"כן. נטלי. בבקשה".
"הממ.., אני בת יחידה, עליתי לארץ בגיל שלוש מאנגליה, ההה אני גרה בירושלים, ו..", האור כבה.
צרחה מקפיאת דם החרידה את החדר שאפלה גמורה שררה בו. נטלי נפלה מהכסא, ראשה נחבט בשפיץ השולחן ומוחה התערפל.


עפעפיה התאמצו להיפתח, אור נרות הציף את המקום.
היא נסתה להתרומם וחשה את החבלים ההדוקים על פרקיי ידיה ורגליה. כפותה למיטה וסמרטוט מטונף סותם את פיה.
"היא התעוררה". אזניה קלטו לחישה מאחורי ראשה.
צעדים כבדים נשמעו ושערותיה סמרו. דמות בעלת ברדס שחור ומגל בידה חייכה אליה, עיניים ירקרקות בעלות אישוני חתול סרקו את גופה. ידו שלפה את הסמרטוט מתוך הפה שלה.
"היכוני לביאת המשיח", הקוצר חשף את שיניו המחודדות וצחק. הוא ניגב את המגל.
ליבה דפק בחזקה, "מי, מי אתה?", שפתיה גימגמו ועיניה קרועות בבהלה.
"את יכולה לקרוא לי - אחי".
"אחי..?", מוחה ניסה לא לשקוע בעילפון.
"כן", לבוש הברדס הצמיד את להב המגל לגרונה, "אחי".
זיעה קרה כיסתה את כל גופה, היא לא הבינה כלל, "מה, מה אתה מתכוון? אין לי שום אח..", אמרה כמעט נחנקת.
"טיפשה!!" צרחה הדמות, "טיפשה מטומטמת שכמותך! עוד לא הבנת?! זה אני או את!"
היא איבדה את הכרתה בשנית.


דינג-דונג! דינג----דונג! נטלי התעוררה, פעמון רועם צילצל בקול מחריש.
מים הציפו את כל החדר.
היא קמה ודישדשה לכיוון החלון. גשם ניטח בעוצמה בפניה בעת שפתחה את האשנבים. רוח קרה צלפה בה והיא טרקה.
ברגליים יחפות רצה לכניסה, תרה במבטה היכן כולם, ויצאה החוצה.
רטובה עד לשד עצמותיה נמלטה מהאולפנה האפילה, איש לא עצר בעדה.
היא סובבה את ראשה לאחור בעודה רצה, מעיפה מבט אחרון... גופה נחבט במשהו קשה והיא נפלה ארצה.
עינייה נפערו באימה. איש-המגל הניף את נישקו וערף את ראשה באחת. דמה ניתז על ברדסו, צחוקו קורע את האויר.


חתולים מכל הסוגים והצבעים הגיחו מכל עבר והחלו ללקק את הדם הזורם.
חתול שחור אחד גרגר בהנאה ואמר: "רואים, אין מי שיכול לנחש את המספר 666".
"קישקוש!", ענתה אחרת ורכנה ללקק בטירוף את הנוזל החם.
"מיאו!", ג'ינג'י עם עין אחת התערב, "אל תאמרו לי שהסוף הגיע!".
"חה חה חה!", בעל-המגל שאג והתמוגג, "בהחלט זה הסוף!".

--------סוף-----------