בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
יום ירושלים
נכתב ע''י: nihohit (IP Logged)
תאריך: 13:55 25/06/2005

כ"ז באייר, התשכ"ז, סמטאות ירושלים.
סמטה צפופה, כביש אבן צר שיועד למרכבות, קירות אבן ירושלמית לבנה, מפויחת בפיח הזמן, הקירות נשאים לשמיים, ביניהם שני החיילים המלוכלכים. הם שעונים על הקירות, שקיות מנופחות מסביב לעיניהם מוסתרות רק בגלל אבק הסלע הלבן שמכסה את פניהם. הם מתקדמים באיטיות לאורך הקיר, הקשר שעל גבו של הראשון, גדי, עוד מהמהם הודעות מקוטעות, לא ברורות.
"זאב!" הוא לוחש.
"מה?" השני, שפונה לאחור ומחפה על גבם של השניים, מפנה את ראשו להביט על חברו.
"שמעת את ההודעה האחרונה בקשר?"
"לא, מה אמרו?" ראשו של זאב פונה קדימה ואחורה, עובר מגדי חזרה לאחורי הסמטה.
"לא יודע, לא שמעתי טוב, אבל אני חושב שאמרו שמתחילים הרטבה."
זאב מזדקף, מסתובב כולו אל גדי, כבר לא לוחש אלא צועק, "הם הולכים להפציץ אותנו? הם הולכים לשטח את המקום אייזן! לעזאזל, אנחנו חייבים למצוא מחסה!"
גדי קופץ, שניהם מביטים סביבם, מתחילים לרוץ בסמטה. הם מקרטעים תחת המשקל שעל גבם – האחד עם הקשר והשני אפוד מלא , קסדותיהם מקרקשות ומקפצות על ראשיהם.
בהמשך הסמטה הייתה דלת עץ גדולה, כפולה, מעוטרת בפיתוחי עץ, נחושת וזהב שיצרו שני אריות גדולים, עומדים האחד מול השני. זאב עוצר מול הדלת, מושך בידית.
נעול. "בא, חייבים להמשיך לרוץ," צועק גדי, אך זאב מרים את העוזי, יורה במנעול הברזל הגדול עד שהוא נופל, לאחר מכן פותח את הדלת.
"טיפש, כל דלת נפתחת," הוא קורא לגדי ושניהם נכנסים פנימה.

כל יום, שמונה בבוקר. זאב, אדם זקן – שיערו מאפיר, מתקרב ללבן, מבנה גופו שהיה מרובע וחסון כבר מתחיל להתדלדל – מתעורר לצלילי הרדיו שמשמיע משירי ארץ ישראל הישנה והטובה, שירים שמעלים בראשו זכרונות מתקופות יפות יותר. הוא מתקלח, בודק את העיתון היומי שמוטל על דלת ביתו החדש, מחפש אי אילו חדשות שיעניינו אותו. לאחר שהוא לא מוצא אותן, הוא מטיל את העיתון לפח, מכין ארוחת בוקר מהירה ופוסע אל מחוץ לביתו ולתוך המכונית שלו, פאסאט בת עשור. בתוכה הוא נוסע אל ביתם של בתו ובעלה, קרובי משפחתו היחידים, לשמור ולשחק עם נכדתו בזמן שהם יוצאים, כל אחד לעבודתו שלו.
לאחר שהוא מסיים לשחק עם נכדתו, לצפות איתה בטלויזיה ולנסות ללמד את הילדה הפעלתנית שירים מתקופתו שלו הוריה חוזרים, שואלים במבט מופנה איך עבר היום על הסבא והנכדה, תוך כדי חימום הארוחה שהוא הכין להם וצפייה בטלויזיה בחצי עין. לאחר מכן הם שוקעים – הוא בעיתון, היא בטלויזיה. הנכדה נשלחת לחדרה, לישון והוא חוזר לביתו, נכנס לבית הקודר והקר ונרדם לאחר שהוא קרא עוד פרק בספר שהוא כבר קרא.
כך זה מתרחש, בכל יום, כבר כמה חודשים, מאז שנחמה, אישתו, מתה.
היום השישי לחודש השישי, שנת אלפיים וחמש עשרה למניין הנוצרים. השעה היא שמונה בבוקר. זאב, אדם זקן, מתעורר לצלילי הרדיו שמשמיע את "ירושלים של זהב", שיר שמעלה בו זכרונות – מאיחוד העיר, הפגישה שלו עם נעמי שמר ז"ל וגעגועים בלבבו לתקופה טובה יותר. הוא מחליט להתעלם מהעיתון, מכין ארוחת בוקר לצלילי שירי ירושלים ופוסע אל מחוץ לביתו ולתוך המכונית שלו, פאסאט בת עשור. בתוכה הוא נוסע אל ביתם של בתו ובעלה, קרובי משפחתו היחידים, לקחת את נכדתו לטיול בעיר, בזמן שהוריה יוצאים, כל אחד לעבודתו שלו.
לאחר שהוא סיים לטייל עם נכדתו, לצפות איתה בתאטרון רחוב ולנסות לספר לילדה הפעלתנית על העיר בתקופתו שלו, הוא והיא חוזרים הביתה ופוגשים את ההורים, ששואלים במבט מופנה איך עבר היום על הסבא והנכדה, תוך כדי הזמנת אוכל בטלפון ולאחר מכן שוקעים – הוא בעיתון, היא בטלויזיה. הנכדה נשלחת לחדרה, לישון והוא חוזר לביתו, נכנס לבית הקודר והקר ומתיישב לקרוא עיתון כשבדלת נשמעת דפיקה.


הם נכנסים פנימה, מרעש היריות, הפיצוצים, קולות כלי הרכב ושאר המולת הרקע של המלחמה אל תוך השקט המהוסה של קירות אבן עבים, רצפה קרה וקשה. שקט של תריסי חלונות שמכניסים רק שביבי אור דרך הזכוכית הצבעונית. אפילו מערכת הקשר נדמה, כאילו מפני יראת המקום.
זה היה חדר ראשי, רחב, מין אולם כניסה. הזכוכית בחלונות יצרה תמונות של העיר הרחבה, המגדל והחומה העתיקה, הבתים העתיקים. בחדר היו מיני חפצים, מתכשיטי זהב של אריות וחומות ועד מודלים קטנים של בית המקדש, של מסגד אל-אקצה, כנסית הקבר ועוד מבנים חשובים מהעיר, הכל עשוי בפיתוחים העדינים והמדויקים ביותר.
זאב הראשון שמתנער. "אנחנו לא יכולים להשאר ככה. גדי, לך תבדוק שאין עוד מישהו בקומות העליונות, אני בינתיים אסרוק את הקומה הזו." זאב מוריד את מערכת הקשר מגבו ורקיעות מגפיו על מדרגות העץ מהדהדות מלמעלה, בזמן שזאב מתחיל לבחון את הקומה, עובר בין החדרים. לאחר שהוא מסיים לבדוק ורואה שהמקום נטוש, זאב מעיף מבט נוסף במעלה המדרגות, לא רואה את גדי ומתחיל לחכך בידיו, חיוך רחב עולה על שפתיו.
הוא עובר בין החפצים, מרים את חלקם, בודק ושוקל אותם בידיו. את הכבדים, אלו שעשויים או מצופים בזהב, הוא מניח בעדינות בתוך גבית האפוד שלו, את הקטנים יותר הוא מניח בכיסיו. לאחר כמה דקות הוא שומע שוב את הצעדים על המדרגות, יורדים, והוא מייד סוגר את הכיסים ואת הגבית, מביט אל גדי. "ריק?"
גדי מהנהן, "ריק."
"סבבה," זאב עונה, "אמרו שצריך להמשיך להתקדם. אתה מוכן לסחוב את הקשר מכאן? הגב שלי הלך קאפוט."
גדי מרים את מערכת הקשר על גבו כשדלת העץ הכבדה נפתחת, חורקת.

זאב ניגש לפתוח את דלת ביתו, מציץ דרך חור ההצצה. מול הדלת עמדה אישה זקנה, לבושה בבגדים ישנים ובלויים. הוא הסתובב מהדלת, חוזר לספר, אך ברגע שבו הוא התרחק צעד אחד מהדלת הוא שמע קריאה.
"אני יודעת שאתה שם, זאב גור-אריה. באתי לדבר איתך." הוא סובב את ראשו אל הדלת בהפתעה, מחכך את סנטרו בידו. לאחר כמה שניות הוא משך בכתפיו ושוב הפנה את גבו לדלת. "זו האזהרה האחרונה שלי אליך, זאב, תפתח את הדלת. אני לא אבקש שוב."
הוא הסתובב, מופתע, ניגש אל הדלת ופתח אותה, חוסם את הכניסה בגופו. "אני מצטער – אני לא רגיל לכך שבאים לבקר אותי. בדרך כלל האורחים שלי, איך אומר זאת? לבושים בצורה יותר קונבנציונאלית. אני מצטער על הישירות, אבל - מה את רוצה?"
האישה שמולו, פניה מוסתרות בצעיף מלוכלך אך עורה שמעל לצעיף מלוכלך ומקומט, שערה, שעדיין רואים בו את האודם, מלבין ונפרש מסביב לראשה במין הילה שכזו. גופה הכפוף עטוף במעיל ישן, מרופט ומוטלא והיא נשענת על מקל הליכה לבן. היא הרימה אליו את עיניה והוא ראה בהן ברק שמוכר לו, אך הוא לא היה מסוגל לזכור מאיפה. "אני גם כן לא רגילה לבקש בכזו נחמדות. תן לי להכנס, זאב גר-אריה, אני מעונינת לדבר איתך. אני זקנה וכוחי חלש, אתה יכול להיות בטוח שלא אעשה לך דבר רע, אולי חוץ מלבזבז את זמנך." קולה הצרוד, האיטי נשמע בבהירות למרות הצעיף.
זאב בחן אותה למספר שניות ולאחר מכן פנה מהדלת, מניח לה להכנס. היא צעדה אל תוך הבית, נשענת בכבדות על המקל שלה והתיישבה ליד שולחן האוכל הרחב. זאב סגר אחריו את הדלת ונכנס למטבח, שואל אותה "קפה? תה?"
היא הביטה אליו וענתה: "מעט יין אדום, אם זו לא בקשה גדולה מדיי."
זאב הרים את שתי גבותיו אך לקח בקבוק ביד אחת ושתי כוסות יין ביד השנייה וניגש לשולחן, מניח כוס לפני האורחת וכוס לפניו, מזג לה ולו מהיין האדום, הישן. לאחר מכן הוא התיישב, הרים את כוסו ושאל: "אז, לפני השאלות הרציניות אשאל שאלה קלה: אם כבר מרימים כוסית, לכבוד מה נעשה זאת?"
האישה הרימה את הכוסית שלה, נענעה את היין מול האור היחיד שדלק במטבח, הביטה בריכוז באדמומיות. היא הורידה את הצעיף וחשפה פה זקן, סביבו עור מדולדל ואף קטן ונשרי כדי לשאוף לקרבה את ניחוח היין. לאחר מכן היא שתתה את כל הכוס בלגימה אחת והרימה את הכוס הריקה, "לחיי ההיסטוריה."
זאב הביט בה, גבה אחת מורמת ועל פניו עלה חיוך עקום. הוא חזר על פעולותיה, הטה את הכוס, שאב לתוכו את תוכנה והרים אותה מול כוסה של האישה, "כן, לחיי מה שהיה."


הדלת נפתחת ולחדר נכנס חייל, במדים לא מוכרים, עור כהה ושפם קטן, על גבו רובה ארוך, מיושן. זאב וגדי, שניהם עומדים עם הגב לדלת, רק פניהם מופנות אליה, מסתכלים עליו בעיניים רחבות, גבות מורמות וגם הוא, כשהוא רואה אותם, עומד, שותק.
עוברות כמה שניות. דממה, אין תנועה.
תנועה. החייל הירדני מתכופף, שולח את ידו לאפודו. זאב מתכווץ, מתכונן וגדי רק מתחיל להרים את העוזי שלו כשהחייל הירדני מוציא מאפודו רימון ושולף ממנו את הרצפה, בחיוך רחב זורק אותו לחדר ובורח החוצה.
זאב מסתכל על חרוט המתכת שבמרכז החדר ובמהירות מסתער אל מאחורי אחד הארונות, משאיר את גדי עומד מול הרימון.
"...מה?" שואל גדי ואז יש פיצוץ. החדר מתמלא רסיסים. זאב מתרומם, לא מביט על הריסות החדר או על גדי, מרים את העוזי ומסתער החוצה.

"אז," זאב אמר בזמן שהוא מזג את הכוסות השניות, "למרות הכניסה הדרמטית והרמת הכוס הדרמטית עוד יותר, אני עדיין לא יודע מי את, למרות שאני מרגיש שאני צריך להכיר אותך טוב."
הזקנה חייכה אליו בחיוך חלש ועונה: "פעם היו מכירים אותי אנשים. פעם כולם הכירו אותי וחלקם גם העריצו אותי..."
"אבל הזמן הזה עבר?" שאל זאב, מרים גבה. "תהילת העבר חולפת-עוברת ומי שמביט לאחור לא יכול אלא לתהות לאן הכל נעלם ולשם מה. כן, אני מכיר את זה." הוא המשיך, באנחה כבדה. "אבל זה בכל זאת לא עונה לי על השאלה שלי."
"מי אני? לא היית מעדיף לדעת בשביל מה באתי לפה?" היא שאלה, נשענת לאחור בכסאה, מרחיבה את חיוכה.
"די הנחתי שאת השני אוכל להסיק זאת מהתשובה לשאלה האחרת," הוא אמר, "אבל עכשיו אני יותר שואל את עצמי למה את לא רוצה לגלות לי מי את."
"אני לא רוצה להגיד לך מי אני," היא ענתה, חיוכה נעלם ופניה הרצינו, "מפני שאני מפחדת מתגובתך. באתי לספר לך משהו, משהו חשוב מאוד."
"מה?" הוא שאל, מתחיל לחייך.
"אני סולחת לך." היא ענתה בפנים רציניות מול חיוכו המזלזל.
"את סולחת לי?" הוא שאל, מתפרץ בצחוק רם, "על מה? תסלחי לי, אבל כשאני אפילו לא יודע מי את, אז בטח שאני לא יכול לנחש על מה את סולחת לי."
"שוב, אני לא אספר לך על מה אני סולחת לך," קולה הזקן נגרר לאיטו כשהוא סיים לצחוק, "אני מחכה שתבין לבד. אבל אני כן אגיד לך למה אני סולחת לך."
"למה?"
"בגלל זקנתי איבדתי את הרצון לנקמות," היא אמרה, שותה גם את הכוס השנייה, "הציניות של הימים האלו הזקינה אותי ואיבדתי את הטעם לזה. אפילו היום, ביום החג, הם ימצאו דרכים לגרום לי לאבד את הטעם."
"כן," הוא הניד בראשו, לקח לגימה קטנה מכוסו שלו ומלא מחדש את הכוס שלה, "הצעירים של היום באמת יודעים איך לגרום לנו לפקפק בכל הדברים שפעם נתנו את הטעם לקיום."
"הצעירים של היום, הצעירים של לפני מאתיים שנה," היא ענתה, שוב מנענעת את הכוס בידה הגרומה אל מול עיניה, "זה הכל היינו הך, אם כי הדורות האחרונים באמת היו הקש ששבר את גב הגמל. תראה אותי," היא אמרה והחוותה על עצמה, על המקל שלה, "כל הספק, הריחוק, הפקפוק הזה הרס אותי. תראה אותי, אני כבר לא עומדת בלי המקל שלי. הוא עשוי מאבן, תבין, והאבן היא הדבר היחיד שעדיין תומך בי."
"... אני יכול להבין אותך," הוא אמר, מנענע בראשו, "גם אני מרגיש כבר כאילו אני עומד על כרעי תרנגולת. בלי אשתי... זה לא אותו הדבר. לך נשארה, מה, האבן? לי נשארה רק הנכדה וגם לחברתה אני זוכה רק בגלל חוסר אחריותה של בתי. אני מנסה לחנך אותה, אבל היום, היום זה הכל 'מה יותר לחכם מן הכסיל...'"
"'מה לעני, יודע להלך נגד החיים'. קהלת, אני מכירה את זה." היא אמרה, מסיטה את מבטה הצידה ומשפילה את עיניה, "בטח שאני מכירה את זה, עזרתי לו לכתוב את זה. הוא היה האהוב הראשון שלי. הקדשתי לו את הצדדים הטובים ביותר שלי," כאן קולה הפך כמעט ללחישה, "ואז הוא כתב עליי את שיר השירים..."

זאב מסתער אל מחוץ לבניין, העוזי בהיכון, רודף אחרי החייל הירדני ברחבי סמטאות העיר העתיקה. כל פעם שהוא רואה את גבו של הנמלט הוא משחרר אחריו ירייה או שתיים, אך מבוך הסמטאות מונע ממנו לכוון עליו, להחזיק אותו בין מטרות. הוא רץ אחריו, הכלים שבגבית מקרקשים וחובטים בגבו.
בכניסה לשוק הוא נעצר, נשען על קיר ולקח נשימה עמוקה. הוא זכר מהדרך הלוך ששם יש דרך ללא מוצא. הוא מעיף מבט מעבר לפינה, כדור מתנפץ ליד ראשו. הירדני עומד שם, מכוון על פתח הסמטה. אין בסמטה דלתות. זאב מחייך, משחרר כמה יריות מעבר לפינה בלי לכוון ושולף מהאפוד רימון. לפני שהוא מוציא את הנצרה הוא שומע קול חבטה, גוף כבד שנופל. הוא מביט בזהירות מעבר לפינה.
החייל הסורי שוכב בסמטה, ראשו מרוצץ מלבנה שנפלה ממעל. אך הוא לא לבד שם. בסמטה עומדת אישה מבוגרת, מוקפת בהילת אור זהוב, גופה עטוי בבד ועליו הדפס אריות ברקמה צהובה וירוקה, שערה האדום מתנפנף, כמו שואף למרום ועיניה – עיניה מלאות בברק זהב אחיד. היא מביטה אל זאב במבט משטמה והוא שומע מעליו קול חריקה. הוא מתחיל לרוץ מהרגע שבו הלבנה הראשונה נופלת ולא מפסיק עד שהוא מגיע לפלוגה, פצוע ושרוט משברי הלבנים ומוטות הברזל שנפלו עליו, החורים שנפערו בדרכים והכדורים שנורו סביבו. הוא דורש שיפנו אותו במהירות לבסיס רפואי, מחוץ לגבולות העיר.

כשהיא אמרה זאת עיניה נצנצו בזהב עול צווארה הגרום נראה תליון בצורת אריה. עיניו התרחבו, כוס היין שהוא החזיק בידו נפלה, התגלגלה על השולחן והכתימה אותו ביין האדום, לאחר מכן נפלה לרצפה והתנפצה. "את..." הוא התחיל, קולו חלוש וכמעט ולא נשמע.
היא ניערה את ראשה בהפתעה, הביטה בו והחלה לחייך לנוכח מבוכתו הבולטת. "כן, זו אני. וכמו שאמרתי, אני סולחת לך, אז אל תפחד."
הוא הרכין את ראשו, מנגב בחצי לב את היין שנשפך על מפת השולחן עם מפית. "אני לא... לא הייתי בטוח אם את אמיתית. חשבתי שדימיינתי אותך. לא הבנתי מה את. פחדתי."
היא הנהנה, מחייכת לעצמה. "אני מבינה. והתרחקת ממני ובצדק, מפני שאם היית מגיע אליי כשהייתי צעירה ונמרצת יותר גם הייתי מנסה שוב להרוג אותך על מה שעשית אז. עכשיו... עכשיו אני רק מקווה שמה שלקחת לי עזר לך בחייך. לי, כפי שהתברר אחרי המלחמה, כשאיחדו אותי ובכך רק פילגו אותי והרסו אותי מבפנים, אף מקדש או חפץ לא היה עוזר."
הוא הרים את ראשו, דמעות מנצנצות בעיניו, "את יודעת, אני לא הייתי מאמין לזה ולא חשבתי על זה, אבל באמת הייתי צריך את הסליחה שלך."
היא חייכה, הניחה את ידה על ידו, מלטפת את העור המקומט שלו בעורה, לבן וכמעט שקוף. "ואתה לא יודע עד כמה אני הייתי צריכה לסלוח לך. הייתי צריכה ליישב את הזעם שבי – יותר מדיי ראיתי בשנים האחרונות איך הזעם מכלה, הורס ולא בונה."
הם ישבו וחייכו זה אל זו, אוחזים יד ביד. לאחר כמה רגעים הוא נאנח, משך את ידו ממתחת לידה. "אז זהו, זה מה שנשאר? שני זקנים שמנחמים האחד את השני על משגי העבר שלהם?"
היא התרוממה מהכסא, צלעה מסביב לשולחן ונגשה אליו בחצי חיוך, מניחה על גבו את ידה. "מפריעה לך המלאכותיות? אתה רגיל מדיי לאופרות הסבון של היום, למראות של שני זקנים שחיים באושר ועושר ומנחמים האחד את השנייה בזקנתם הקשה בזמן ששאר העולם הצעיר נהנה וחוגג?"
הוא הסתובב אליה והנהן, מניח את ידו על ידה.
"ובכן, אל תאמין להם. הם צעירים והם לא יודעים. זה לא חייב להיות כך – זה יכול להיות יותר. עדיין אפשר לחיות."
"איך?" הוא שאל, מביט בה בעיניים מלאות תקווה.
"קום."הוא התרומם, עמד מולה. היא אחזה בשתי ידיו, על פניה הופיע חיוך רחב, כמעט נערי. "אז, אחרי כל הטקסים המייגעים של הסליחה וההתבוססות בזקנה שלנו, היית רוצה גם לחיות... באופן שונה? באמת לחיות איתי, להיות איתי, שבאמת נהיה ביחד כשאנחנו צריכים מישהו לאהוב, להיות איתו מול הציניות של היום?"
"כן."
"אז בא אליי," היא אמרה, והוא ניגש אליה, נבלע בקרבה עטוף בחיבוק של אבן.
הפיצוצים האירו את שמי העיר ונעמה הקטנה הצמידה את אפה לחלון וצפתה בהם בהנאה– היא תמיד אהבה את הזיקוקים די-נור. היא לא הבינה איך אמה יכולה להתעסק בשיחות טלפון המשעממות שלה כשיש בחוץ משהו כל כך יפה.
בין אורות פיצוצי הזיקוקים היא הבחינה בקבצנית מתנודדת במורד הרחוב, מוחאת כף וצוהלת עם כל פיצוץ נוסף, מוארים בירוק-אדום-צהוב בוער, מרקד בצעד שיכור, לא יציב, כאילו בין הגיצים הנופלים – לרגע היא גם רצתה להיות איתה, לא מבודדת מהאירועים בעיר על ידי חלון וקיר. הקבצנית הסתובבה ורקדה, צוהלת לשמיים, עד שהיא ראתה את פניה שבחלון. היא עצרה, הביטה בנעמה ולאחר מכן הפריחה לעברה נשיקה מלווה בקול צחוק זקן וחורק אך צעיר וזורם, עליז. הקבצנית נופפה לה עד שהיא נופפה חזרה, אך לאחר מכן אמה משכה אותה מהחלון ובפנים מכוסות דמעות החלה לנסות לספר לה שמשהו קרה לסבא.
אבל נעמה לא בכתה. היא זכרה את מה שסבא אמר, בטיול הבוקר – הוא הסתכל על העיר וסיפר לה סיפורים על כל פינה ופינה והיא שאלה אותו בתמיהה אם הוא היה בכל הסיפורים האלו. כשהוא ענה בחיוך ושלילה, היא טענה שהוא שקרן, אחרת איך הוא יודע אותם. אז סבא צחק וענה לה שלמרות שהוא לא היה שם כשהדברים קרו, עדיין סיפרו אותם לו, כמו שהוא עכשיו מספר אותם לה. אבל, הוא אמר לה בחיוך, מהדק את ידה בידו, שהוא רק יכול לאהוב את העיר הנפלאה הזו דרך הסיפורים שהוא שומע ומספר עליה, אבל היא, נעמה הקטנה, יכולה באמת להשתתף בעיר, להיות חלק ממנה באופן פעיל, כי נעמה היא ירושלמית אמיתית.
היא לא הבינה למה הוא מתכוון – איך היא יכולה להיות משהו שהוא לא? הרי הוא לימד אותה על תורשה, על מעבר של תכונות. אז הוא חייך וליטף את ראשה ואמר לה שיש דברים שעוברים בדם, אבל גם יש דברים שעוברים רק באבן.



נושא נכתב על ידי נשלח
  יום ירושלים nihohit 13:55 25/06/2005
  RE: יום ירושלים איש בגלימה אפורה 06:21 13/01/2006
  RE: יום ירושלים nitpicker 23:30 31/01/2006
  hoOZtAJFTJ Leonardo 02:36 10/10/2013
  ynmAreRJclkDHlFQYSJF Andrea 22:22 11/10/2013


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.