בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
קולב
נכתב ע''י: מיכל (IP Logged)
תאריך: 00:10 16/06/2005

אני לא בן אדם, אני קולב.
התעוררתי ביום שלישי. רגע אחד לא הייתי, ורגע לאחר מכן העולם נפרש לפני בשלל צבעים. טוב, אולי לא העולם, אבל הארון של גברת דבורה, בהחלט. והיו שם מספיק צבעים כדי שארגיש אסיר תודה אל מי שהעיר אותי אל העולם הזה. בהתחלה לא עשיתי כלום, רק התבוננתי סביבי וספגתי את הכל. הייתי תלוי על מקל, ומכל צדדי היו תלויים בגדים שונים ומשונים. אז עוד לא ידעתי את השמות של הצבעים, ונהניתי מהתחושות השונות שעברו בי כשהתבוננתי בבגדים שמסביבי. אדום, למשל, היה בשבילי מרץ. רצון להתנתק מהעמוד עליו הייתי תלוי ולצאת למרחבים הפתוחים שבארון. ירוק היה לח, והזכיר לי במעומעם תחושה של דברים רטובים וכבדים, שבטח היו תלויים עלי פעם לפני שהתעוררתי. והיה כחול. הכחול השרה בי שלווה, וכשהסתכלתי בו הרגשתי נינוח ומרוצה ממצבי.
אני לא יודע כמה זמן העברתי בדרך הזו. בדיוק כשהחלטתי שכבר נמאס לי מהמשחק ושאני רוצה לראות עוד דברים מעניינים נפתחה דלת הארון, ואור חדר פנימה. ואיתו הגברת דבורה. היא היתה ענקית. רק החלק העליון שלה כבר היה כמעט בגודל שלי, ותחתיו יכולתי לראות עוד ועוד חלקים ממנה. היא שלחה יד עם ציפורניים צבועות בצבע שמאוחר יותר זיהיתי בשם "כתום", והחלה לחפש בגד ללבוש. כשהיא הזיזה אותי הרגשתי זעזוע בכל כולי. זאת היתה הפעם הראשונה בה זזתי, אם כי לא בכוחות עצמי, והתחושה היתה מדהימה. אז אני יכול גם לצאת אל האור ההוא שבחוץ, המקל הקטן שעליו הייתי תלוי לא היה כל עולמי! בכל כוחי ניסיתי לחזור על התנועה, אך עד שהרגשתי שהנה ואני מצליח לזוז הגברת דבורה בחרה לה שמלה בצבע ורוד, הארון נסגר ואני נותרתי לבדי.
רציתי לעשות משהו נורא שיביע את הצער שחשתי. איך היא יכלה להראות לי עולם כל כך זוהר ולסגור אותו בפני? ביאוש ניסיתי להפיל את המקל שעליו הייתי תלוי. זה יראה לו. ניסיתי וניסיתי, אך ללא תוצאה. כשפסקתי לרגע ממאמצי שמתי לב שאני שומע דיבורים מסביבי. שמעתי מילים של מישהו אחר. של כמה מישהו אחר. אני לא היחיד שכלוא בארון, יש עוד ששותפים לגורל זה! הפסקתי לנסות לטלטל את המקל והאזנתי לשיחה.
"שמתם לב לשמלה שהיא בחרה?" צחוק חרישי.
"אוי זה ממש נורא. מי לימד את האישה הזאת להתלבש?"
"הוא עומד לזרוק אותה." פסק מישהו. "תמיד כשזה עומד להיגמר היא בוחרת את השמלה הזו."
"כן, יש בזה משהו. איזו אישה מסכנה, אני ממש מרחמת עליה..."
"השמלה הזאת... היא אחת משלנו?" שאל אחד חדש ואני כמעט וניתרתי בהפתעה. המילים שלו באו ממני. כמעט ממני. לפתע שמתי לב שעלי, עלי גם כן תלוי כזה... שמלה. וזה היה הרגע בו הבנתי שאני לא כמו כל הבגדים שסביבי. שאני שונה.
"אפשר לומר," ענה הקול הראשון. "אם כי אני מעולם לא שמעתי אותה מדברת דברי טעם."
"כן, ממש מתאימה לגברת דבורה, השמלה הזו..." וכולם צחקו.
החלטתי לנסות ולהצטרף לשיחה. "סליחה?" פניתי אל שאר הדוברים.
הצחוק השתתק פתאום. "זה רק אני או שהקולב דיבר?" אמר אחד בנימה מבודחת.
"אל תדבר שטויות. מי שמע על קולב מדבר? זה בטח עוד בגד חדש שדבורה קנתה. הי בגד, ברוך הבא אל הארון."
"בלי שום כוונה לפגוע," אמר הקול שקרוב אלי. "אני היחיד שחדש כאן, וגם אני הגעתי לפני כמה ימים."
"אז מי דיבר?"
הנחתי שהשאלה כוונה אלי. "אממ... זה אני." הבטתי סביבי, מנסה למצוא דרך לתאר את עצמי. "אני זה שעליו מונחת השמלה. השמלה ה... אדומה. כן, זהו. השמלה האדומה החדשה."
דממה השתררה מסביבי.
"סליחה?" ניסיתי שוב.
"זה הקולב." אמר מישהו שוב, הפעם בנימה רצינית. "שכה אחיה. הקולב מדבר."
"אתה קולב?" שאל אותי מישהו.
"אני... אני מניח." התלבטתי לרגע ולבסוף הסקרנות גברה על הנימוס. "מה זה קולב?"
"כן. הוא קולב. מי עוד יכול לשאול שאלה כזו."
"אל תצחק עליו," עכשיו כבר יכולתי להבחין מי אמר מה. הקול הזה בא משמלה ארוכה ונוצצת. "אני יכולה להבין אותו, מסכן שכמוהו, מתעורר אל ארון כזה מלא בדברים לא מוכרים..."
"קולב זה... זה חפץ. תולים עליו בגדים." התערבה השמלה האדומה שעלי. אני חושב שהיא ריחמה עלי קצת. "כמו שאני תלויה עליך, שאר הבגדים תלויים על קולבים אחרים. אתה מבין?"
"כן, אני מבין." השבתי.
"למה את בכלל מתאמצת להסביר לו, שיסתכל במראה ויבין. תסתכל במראה, קולבון." את זה אמר זוג מכנסיים שחור.
על הדופן של הארון היתה תלויה מראה, ואני הפניתי אליה את מבטי. אחד אחד איתרתי בה את כל הבגדים – הנה השמלה השחורה, הנה המכנסיים. הנה החולצה הסגולה שהתבדח על כל דבר. והנה, בדיוק מולי, השמלה האדומה. והיא תלויה על... קולב?
"זה אני?" שאלתי. "ה... כחול הקטן הזה?" הייתי בלתי נראה כמעט. ומסביבי... כן, כל שאר הבגדים היו תלויים גם הם על קולבים בצבעים שונים. ואני בכלל לא שמתי לב.
"לא סתם כחול," הודיעה לי השמלה השחורה. "כחול פסטל. כזה צבע מקסים..." היא נאנחה. "הלוואי עלי להיות כחולה פסטלית כמוך."
"אבל איך זה שאני הקולב היחיד כאן ש... ואיך זה שבגדים מדברים יש כאן בשפע?"
"אנחנו היינו כאן מאז ומתמיד." הודיע לי זוג מכנסיים קצרצר. "אבל אתה... מי יודע. אולי אתה סתם טעות. אולי אתה לא אמור להיות קיים בכלל."
"ואולי מצפה לנו פלישה המונית של קולבים מדברים," התפרץ החולצה. "נוסו על נפשותיכם!"
"אוי תשתקו שניכם," אמרה השמלה השחורה. "תחשבו קצת עליו. פעם אחת תנסו להשתחרר מהתנהגות הארון הברברית שלכם. מה הוא יחשוב? שהוא התעורר לתוך מועדון סגור של בגדים משוגעים?"
"אני עדיין חושב שלא צריך אותו כאן, ודי."
"אל תדאגו לי," אמרתי בקול הכי חזק שיכולתי. "אני פשוט אעזוב את הארון הזה, וזהו."
הם פרצו בצחוק. אפילו השמלה השחורה צחקה, בלי לנסות להסתיר זאת.
"אני כן אעזוב את הארון! אני אצא החוצה אל העולם הזוהר ואתם תישארו כאן בארון תמיד." התעלמתי מהגיחוכים שלהם. מי בכלל רוצה להישאר בארון הקטן הזה, שמלא בבגדים, כשיש עולם שלם בחוץ שמחכה לי?
"צא, צא החוצה," אמר החולצה. "וכמה שיותר מהר יותר טוב. ואחרי שתצא, אל תשכח לשלוח לנו גלויה מכל המקומות הנהדרים שתראה."
התעלמתי ממנו. החלטתי שהצעד הראשון הוא לנסות לזוז לבד, ומשם כבר להמשיך הלאה. זה לא אמור להיות יותר מדי קשה, נכון? בחנתי את עצמי במראה. היה נדמה לי שאם רק אצליח לטלטל את עצמי קצת, ארד מן המקל עליו אני תלוי ואהיה חופשי לנוע כרצוני. סביבי המשיכו הבגדים לדבר.
"אתם חושבים שהוא יצליח?"
"נו באמת. כולנו יודעים שהוא לא יצליח. אף אחד אף פעם לא מצליח," אמר המכנסיים השחור.
"הוא מנסה מאוד בעקשנות," אמרה השמלה האדומה שלי. "אני חושבת שהצלחת לזוז קצת, קולב," היא אמרה לי בנימה מעודדת. נאנחתי והמשכתי במאמצי. למרות מילותיה, יכולתי לראות במראה שלא התקדמתי בכלום.
"אפשר לחשוב, כאילו בחוץ הכל יותר טוב. סתם רועש שם, ויש המון אנשים."
ידעתי מה הם מנסים לעשות. הם ניסו לגרום לי להתייאש. אבל אני לא אתן להם. אני אמשיך לנסות ובסוף אני אצא ואראה את... דלת הארון נפתחה. העולם נפרש לפני.
"מי עשה את זה?" שאל החולצה הסגולה בקול נרגז. "בדיוק כשהתחלתי לנמנם..."
"אוי, תשתוק כבר ותסתכל החוצה. גברת דבורה שוב שכחה את החלון פתוח."
משב של אוויר גרם לדלת הארון להיפתח בחוזקה, והיא הטלטלה על ציריה בחריקה קלה. פניתי להסתכל אל מחוץ לארון. הכל שם היה ענקי – רצפה, תקרה, מיטה, שטיח וחלון. מבעד לחלון יכולתי לראות משטח ירוק, ומאחוריו משטח כחול מתנועע.
"זה הים," אמרה לי השמלה האדומה חרישית. "לשם אתה רוצה להגיע?"
שתקתי. מה כבר יכולתי להגיד. הכל נראה כל כך גדול, כל כך... לא אמיתי. כאילו ברגע שבו אצא החוצה הכל ייעלם ויישאר רק כלום אפור, כמו התחתית של הארון. לא רציתי שזה יקרה.
"אתם באמת חושבים שאין לי סיכוי לצאת החוצה?" שאלתי.
גיחוך. "אם תצליח, אתה תהיה הראשון. בגדים טובים ממך ניסו, ואף אחד מהם עוד לא הצליח."
חשבתי על זה.
"חוץ מזה," הוסיפה השמלה השחורה, "אם תצא, מה תעשה שם בחוץ?"
"אני לא יודע," מלמלתי. "אבל כאן אני מרגיש כל כך... לבד."
"אולי בקרוב יתעוררו עוד קולבים. אולי עוד שבוע כבר יהיו כאן יותר קולבים מבגדים, מי יודע. אתה לא זה שצריך לדאוג."
שמחתי, קצת. למרות שחלק מהבגדים ניסו להיות נחמדים אלי, רציתי להכיר עוד קולבים כמוני. האמת היא שגם קצת התביישתי שלא שמתי לב אליהם מלכתחילה והחלטתי שכאשר עוד קולבים יתעוררו אני אתייחס אליהם בצורה הכי נחמדה שאפשר. "עוד כמה זמן את חושבת שזה יקרה?" שאלתי את השמלה.
"אוי, מי יודע. אבל בינתיים, אתה לא לבד כאן, נכון? אתה יודע שכל הבגדים כאן רק קצת מופתעים מזה שהתחלת לדבר. הם לא שונאים אותך או משהו."
"כן, אנחנו סתם חבורה של בגדים זקנים ומרירים. תתעלם מאיתנו. אתה קולב די נחמד והכל, ואני בטוח שבקרוב כולנו נתרגל אחד לשני. הארון הזה הוא מקום די... חביב."
"אני יודע." אבל זה לא עזר לי. הרגשתי שכל התשובות נמצאות בחוץ. שאם רק אצא החוצה אל העולם הכל ייפתר. היתה בי כמיהה למשהו שלא ידעתי אז את שמו, והיום אני חושב שאולי היה זה אושר. אבל אולי לא. מאוחר יותר, כשהמולת הבגדים השתתקה במקצת ניסיתי שוב לצאת החוצה, בשקט בשקט. חשבתי חזק על כמה שאני רוצה לזוז וניסיתי בכל מאודי להגיע אל הדלת של הארון, אבל זה לא עזר. רוח קלילה נשבה מהחלון שבחוץ וציננה אותי במעט. אולי אני אצליח לצאת בפעם אחרת, חשבתי. מסביבי הבגדים המשיכו לדבר. הם לא כל כך נוראים, כשחושבים על זה.
צעדים נשמעו מהצד השני של הארון. קול נקישה, ולאחר מכן דלת נפתחת.
"שקט..." אמר החולצה הסגולה. "גברת דבורה חזרה. לפי הצעדים שלה נשמע כאילו הוא באמת זרק אותה." כולם השתתקו. הצעדים מבחוץ נגררו לעבר הארון. היד של גברת דבורה הושטה קדימה, אבל אז נראה שהיא שינתה את דעתה.
"היא התיישבה על המיטה," דיווח סוודר כחול בלחש. "ו... כן, זאת קופסת הטישו הפרוותית שהיא לקחה ליד כרגע. הוא זרק אותה."
מבחוץ נשמעה התנשפות וקול של בכי.
"אל דאגה יקירתי," אמר קול דקיק. "את עדיין נראית נהדר בורוד."
"הגוש הורוד חסר השכל הזה..." מלמל בכעס המכנסיים השחור. "היא בושה לכל אוכלוסיית הארון, זה מה שהיא. אני בטוח שהיא שמחה בכל פעם שזורקים את הגברת דבורה."
השמלה השחורה נאנחה. "עכשיו שוב יגיעו ימים של כביסה מלוכלכת ועשן סיגריות. למה בני אדם עושים את זה אחד לשני?"
כאילו שמעה את דבריה של השמלה, הגברת דבורה הדליקה סיגריה. עשן מחניק החל לעלות, וגיליתי שהעולם שבחוץ נעשה מעורפל יותר ויותר.
"הבגדים הם שעושים את האישה," צפצפה השמלה הורודה מבעד לעשן.
"שמישהו ישתיק אותה, בבקשה..." סינן אפודה אפורה.
"למה? גברת דבורה ממילא לא שומעת."
"תהיו כבר בשקט!" כעס החולצה. "היא מרימה את הטלפון. בטח שוב מתקשרת לרותי למרר על מר גורלה."
נשמעו צפצופים משונים ולאחר מכן –
"הלו? רותי? כן, זאת אני. את לא תאמיני מה המנוול הזה עשה..." זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי אותה. אני יודע שהיא טיפשה והיא מתלבשת בצורה איומה – יכולתי לראות אותה, אז כשהארון היה פתוח, וזה לא היה מראה מלבב – אבל ריחמתי עליה, ואני עדיין מרחם. היא נראתה כל כך אבודה שם בחוץ. אפילו שהיא היתה בעולם.
"הוא לבש אפור. למה כבר ציפית ממנו?" ליהגה השמלה הורודה. רחש כועס עלה בארון לאחר דבריה.
"למה הוא עשה לי את זה?" שאלה הגברת דבורה. כולם השתתקו. אפילו השמלה הורודה לא דיברה, לשם שינוי.
"הוא ממילא סתם אידיוט. אפילו לא ניסה להעמיד פנים שהוא מצטער. למי בכלל אכפת ממנו, הטיפש הזה..." היא שאפה מן הסיגריה ופתאום התפרצה שוב: "אבל, למה, למה לעזאזל? היה לנו כל כך טוב ביחד..."
מה היה שם, בעולם שבחוץ, שגרם לבני אדם להתנהג בצורה כל כך משונה?
היא המשיכה להתייפח. "שלושה חודשים, שלושה חודשים הוא גרר את זה... חשבתי שהיה לשנינו טוב, חשבתי שנוכל לחיות באושר ועושר, עד עצם היום הזה..."
גברת דבורה המסכנה. "מה זה לחיות באושר ועושר?" שאלתי את השמלה האדומה שעלי בלחש. הגברת דבורה זיעזעה אותי. לא ידעתי שהמצב מחוץ לארון היה עד כדי כך נורא. דווקא נראה די מואר ונחמד שם.
"זה מין ביטוי של בני אדם," הסבירה לי השמלה. "זה אומר: להיות מרוצים מהמצב כמו שהוא, תמיד. אבל זה סתם שטויות של בני אדם."
וכמו הד אחריה, חזרה הגברת דבורה מתייפחת: "אבל על מי ניסיתי לעבוד, כולם יודעים שבני אדם לא באמת חיים באושר ועושר..."
יותר כבר לא הקשבתי. הבגדים פצחו בדיון נלהב על האם לדבורה באמת עדיף ככה, ו"מי יודע, אולי היא היתה נפתרת מכל הבגדים שלה אם הם היו מתחתנים". החולצה הסגולה המשיך לטעון שכל מה שדבורה צריכה לעשות זה למצוא לה ארון משלה להתנחל בו, והחיים שלה יהפכו להרבה יותר פשוטים.
אני שקעתי בהרהורים על העולם שבפנים והעולם שבחוץ, ועל חיים באושר ועושר. הגעתי למסקנה שעדיף לי להיות בפנים, למרות המרחב הקטן והמצומצם, מאשר לצאת אל העולם של בני האדם ולהסתבך בשטויות כאלו של להיזרק ואושר. אולי הבגדים באמת צדקו, אולי כאן בפנים באמת יותר טוב. אבל להחליט אם אני מרוצה מהחיים שלי כמו שהם לא הצלחתי.

ואז, ביום שישי שאחרי כן, עולמי השתנה שוב. היא היתה קולב חמודה בורוד פסטל. השמלה השחורה היתה הראשונה ששמה לב לבואה, והודיעה על כך לכולנו בקול נרגש. מובן שבהתחלה הקולב עוד היתה קצת מבולבלת – למרות שכבר אז היא היתה מקסימה. בילינו שעות רבות בשיחה.
"מה יש שם?" היא שאלה אותי יום אחד, מתבוננת בשקיקה אל דלת הארון, ומעבר לה. לא גיליתי לה. נתתי לה לראות לבד את ההר, ואת הים... "יצאת לשם פעם, החוצה?" היא שאלה.
"לא," עניתי לה. "וגם לא אצא." יש מקום לבני אדם ויש מקום לקולבים. הארון שלנו היה כל עולמנו, ולבני האדם נותר השאר. אני יודע מי מבינינו קיבל את המקום הטוב יותר, בסופו של דבר.
היא רק צחקה, וצחוקה הורוד והרך אמר הכל.
במהלך הימים הלכו והצטרפו אלינו עוד ועוד קולבים. הבגדים התלוננו קצת בהתחלה, אבל נדמה לי שכיום הם די מרוצים מהמצב. אנחנו גרים ביחד כולנו בארון, ואנחנו לא צריכים לפחד מהעולם העצוב של בני האדם שבחוץ. הגברת דבורה ממשיכה לחיות בעולם שבחוץ כרגיל, וכל יום שלישי היא מתקשרת לרותי ובוכה על עוד סיכוי לחיות באושר ועושר שאבד לה. למרות שהיא יודעת שבני אדם לא באמת חיים בעושר ואושר.
אני לא בן אדם, אני קולב. אני גר בארון ליד קולב מתוקה בורוד פסטל, ואנחנו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.



נושא נכתב על ידי נשלח
  קולב מיכל 00:10 16/06/2005
  RE: קולב מוני 07:57 17/06/2005
  RE: קולב מיכל 08:53 17/06/2005
  הפעם - הערה בונה מוני 06:29 20/06/2005
  ספקולטיביות לא מספקת. NY 11:09 17/06/2005
  בסדר, קיבלתי מיכל 13:24 17/06/2005
  השאלה ''האם יש משהו שאפשר לעשות'' NY 08:19 18/06/2005
  RE: השאלה ''האם יש משהו שאפשר לעשות'' מיכל 02:54 19/06/2005
  בהצלחה![[ל''ת]] NY 10:17 19/06/2005
  YwSADegalkwD Jasmine 16:05 10/10/2013
  aiwPPOCPvAeLHXVU Asha 21:51 11/10/2013
  lZfAzHrfdkbTQW Gleidson 06:35 12/10/2013
  IlqRAcOgdpobksVJzoZ Serxho 17:15 13/10/2013
  zXofidfBoxAFZQCD Wiktoria 22:36 13/10/2013
  noTpyLwMwz Kaja 22:05 11/10/2013


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.