בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
RE: נובלטה - ''הטיבעיים''
נכתב ע''י: אמיר נתן (IP Logged)
תאריך: 03:03 15/06/2005

גירסה חדשה לסיפור. השם שונה לשם "הזקנה האחרונה"

"עזוב אותך, אין דבר כזה", אמרתי בביטול.
"אני אומר לך שיש", מוטי ענה בלחש.
"ואני אומר לך שהאחרונה מתה לפני מאה שנה, אפילו ההורים שלי לא ראו אחת כזו", עניתי בביטחון.
"נשארה אחת", הוא המשיך לדבר בשקט והסתכל לצדדים כאילו מישהו עוקב אחריו, "ואני יודע איפה היא. באזור הפרוץ. אני מפחד ללכת לבד. בא לך לבוא איתי?". היה לו מין ברק מוזר בעיניים.
"אבל מי סיפר לך עליה?", לחשתי.
"זה עובר מפה לאוזן. יש מעט מאד אנשים שיודעים על זה וגם אלו שיודעים לא מדברים על זה עם כל אחד. אתה יודע, אם אתה רואה אחת כזאת ולא מדווח, אתה נחשב משתף פעולה".
"לא רק אם אתה רואה, גם אם אתה שומע. ברגע שתגיד לי איפה היא גרה ואני שומר את זה בסוד אני בעצם עבריין".
"יופי, גיא, אז אתה יודע את החוק. אבל זה לא אוכל אותך? לא היית מת לראות דבר כזה במציאות?"

אמא של מוטי ואחותו נכנסו בהפתעה לחדר שלו. כמה פעמים אפשר להגיד לבן אדם שבגיל עשרים וחמש הוא כבר לא צריך לגור אצל ההורים. כל פעם שהוא מתקרב להחלטה לעזוב את הבית הוא מתחיל עם כמה שזה חוסך לו כסף וזה שאין לו בעיה של פרטיות כי הבית ענק והוא גר בקומה משלו. נכון, הם גרים בארמון של שלוש קומות. אבל על איזה פרטיות הוא מדבר אם אמא שלו ואחותו הגדולה נכנסות סתם ככה לחדר. יש להם גם איזה עיקרון מטופש במשפחה הפרימיטיבית שלו שלא מפעילים את מנגנון סגירת הדלתות האוטומטי. כמו שאומרת אמא שלו, "אצלנו בבית אין סודות". כשגרתי עם ההורים תמיד השתמשנו במנגנון הזה. אפילו אמא שלי לא ידעה את הקוד הסודי. אני חושב שהיא לא נכנסה אליי לחדר מגיל עשר עד שעזבתי את הבית בגיל עשרים ושלוש.

"על מה אתם מתלחשים?", שאלה הימנית בחיוך.
"מי זאת אמא שלך?", לחשתי לו באוזן, "הימנית או השמאלית?"
"הימנית, אידיוט. כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה?", מוטי צעק בלחשוש אל תוך האוזן שלי.

טוב, אין לי זיכרון טוב לפרצופים. והפרצוף היה הדבר היחיד שהבדיל בינה לבין הבת שלה. ולא בגלל שהוא היה יותר מבוגר. הוא פשוט היה שונה. הן מנותחות באותה רשת ונראו כמעט זהות ובאותו גיל מראה, עשרים וחמש, למרות שאחותו הייתה בת עשרים ושמונה ואמא שלו בת חמישים ושלוש.

"אני רוצה שמוטי יילך לישון מוקדם היום כי מחר יש לנו וועדת יופי", אמרה האמא.
"אבל אמא, כבר אמרתי לך שאני רוצה שנעבור לרשת אחרת", מוטי ענה ביבבה חלושה.
"בינתיים אנחנו מנויים ברשת הזאת כי יש להם את הדילים הכי טובים. כבר הספקת לשכוח שאחותך קיבלה 50 סי סי סיליקון נוספים בכל שד רק בגלל שעשינו שם מנוי לשנה?"
"כן, אבל מה זה עוזר לי אמא? הם רוצים לעשות לי ניתוח שאיבת שומן".
"אל תדאג חמוד. גם אם הם יחליטו על הניתוח אפשר לערער לוועדה הממשלתית. ויש לי השפעה מיוחדת על חברי הוועדה שם" היא חייכה והביטה לאחור לוודא שבעלה לא שומע, "חוץ מזה, לגיא יש אוזניים מכוערות ואני לא רואה שהם חייבו אותו לעבור ניתוח עד עכשיו".
"זה כי גיא מנוי ברשת אחרת, אמא". נכון, הרשת שלי הייתה ידועה כיותר מקילה בענייני הניתוחים אבל מצד שני גם קצת יותר יקרה. הרשת של המשפחה של מוטי הייתה מחמירה ואחותו כבר עברה הגדלת חזה ושאיבת שומן (דווקא אהבתי אותה יותר עם השומן). אמא שלו, לעומת זאת, כבר עברה כמעט את כל המגוון כמו הגדלת והרמת חזה, מתיחת פנים, מתיחת בטן, מתיחת צוואר, מילוי קמטים, ניתוח אף, הצמדת אוזניים, עיבוי שפתיים, מתיחת עפעפיים, הרמת מצח, הרמת גבות, סילוק ורידים בולטים, השתלת שיער, הצרת היקפים, החלקת עור, הקטנת עיניים, החלפת מרפקים, ואפילו השתלת סיליקון בתחת. איך רואים שהן מנותחות באותה רשת.

"חוץ מזה", הוספתי, "ניתוח אוזניים זה ניתוח רשות ולא חובה. בהנחייה הממשלתית האחרונה בנושא של ניתוחים הוא עבר מחובה לרשות".
"אתה יודע, גיא חמודי", היא חייכה בערמומיות, "שאין שנה שאני עוברת בלי ניתוח רשות אחד לפחות".
"טוב, את אשה", ניסיתי לא להישמע שובינסט, "גברים כמעט לא מנצלים את ניתוחי הרשות. ניתוחי הרשות גם הרבה יותר יקרים ואני, להזכירך, סטודנט".
"אז אולי כדאי שתתחילו לנצל אותם כי נמאס לנו להסתובב עם סחבות".
"אמרת משהו?", זה היה אבא של מוטי שהגיע מהעבודה. כאן לפחות לא יכולתי להתבלבל כי למוטי לא היו אחים.
"בדיוק סיפרתי להם כמה אני אוהבת אותך", היא חיבקה את בעלה במלאכותיות. ביחד, היא בגיל מראה של עשרים וחמש והוא בגיל מראה של שלושים, הם נראו כמו זוג צעיר חמוד.
"אתה בא איתנו לוועדת רשת של מוטי מחר?"
"מחר זה בקשר לניתוחי יופי או מראה צעיר?", הוא ענה בחוסר עניין בולט.
"יופי. אתה יודע כמה הם לחצו שנה שעברה לעשות לו שאיבת שומן. אנחנו צריכים להיות שם לתמוך בו".
"שיעשה את זה וגמרנו. אם הוא לא יעשה את זה עכשיו בוועדת יופי זה יבוא לו עוד כמה שנים בוועדת מראה צעיר. אני חושב שכדאי לגמור עם זה". בא לי להקיא מכל הדיבורים האלה על ניתוחים. איזה מזל שעד עכשיו עברתי נקי את כל הוועדות.
"לא", מוטי ענה בתקיפות, "אני לא עושה שום ניתוח. לא עכשיו".
"חמוד", אבא של מוטי היה עייף, "זה לא נתון לשליטתנו כל כך. אמא הצליחה לדחות את הגזירה שנה שעברה אבל לא כל שנה יהיה לך מזל".
"אני צריכה לפחד יותר מכולכם", אחות של מוטי התערבה, "בוועדה האחרונה שלי קיבלתי מהשופטים גיל מראה ממוצע של עשרים וארבע שזה רק שנה מתחת למקסימום. השנה נראה לי שאני בטוח יקבל איזה שניים שלושה ניתוחי מראה צעיר. מזל שבקריטריון של היופי אני הרבה מעל הממוצע אז בעניין הזה יש לי כמה שנים של שקט". כן, אחותו באמת נראתה טוב. כל שנה היא נראתה לי יותר, אבל הניתוח חזה האחרון שלה שבר אותי סופית. אני חייב להשיג אותה.
"אמא", למוטי נמאס כבר מהשיחה המשפחתית, "אני הולך לישון אצל גיא". מסכן, הוא נשמע כמו ילד בן שמונה שמבקש מאמא שלו אישור לישון אצל החבר.
"בשעה כזאת? השתגעתם?" אמא של מוטי התרגזה, "חשבתי שגיא נשאר לישון כאן".
"עם כל הטרור שהעניים המלוכלכים האלה מפעילים שם בחוץ גם אני חושב שזה לא רעיון טוב", האבא התערב בנימה של אחד שמבין מה קורה בעולם.
"אנחנו ניסע בחשמלית", אמרתי.
"ברור שבחשמלית", היא התפרצה, "אם לא שמת לב, כבר עשר בלילה. שעתיים מאז שנכנס עוצר רכבים פרטיים. אבל גם בחשמלית אני מפחדת".
"אמא", מוטי ממש רצה לצאת, "החשמליות כבר מלוות בניידות משטרה מלפני חודש. בחודש הזה לא הייתה שום פעולת טרור שקשורה לנסיעה בחשמלית".
"ומי אמר שלא תהייה אחת היום?", איזה לחוצה פרנואידית.
"אתם לא נוסעים במקרה לאיזור הפרוץ?", אבא של מוטי שאל בחשדנות.
"השתגעת?", שיקרתי, "מה יש לנו לחפש שם? עניים מגעילים ובניינים של המאה העשרים?"
"דווקא שמעתי שיש שם בתי זונות לא רעים", הוא קרץ לאישתו.
"אולי שכחת, אבל יש לי את כבר את העולם הוירטואלי 'מלך האורגיות'. אני ממש לא במצב שאני צריך זונות. אבל מוטי..."
"גם אני לא", מוטי לא אהב את ההומור. החנון הזה גם לא הסכים להיכנס איתי לעולם של "מלך האורגיות". שיחפש בחורות בשוק. כמו שהוא נראה, על הגבול הנמוך של ממוצע היופי ועם עשרות ניתוחי חובה בדרך, לא יהיו עליו הרבה קופצות.
"טוב, מספיק עם דיבורים על האיזור הפרוץ", אמרה הלחוצה, "אתם נשארים כאן וזהו. מוטי לא לשכוח לפזר את אבקת האנטיקמט לפני שאתה הולך לישון", היא פיזרה על עצמה כל כך הרבה מהאבקה הזאת שפלא שהעור שלה לא התאדה עדיין, "בוועדה האחרונה שלך הם התחילו לדבר על ניתוח החלקת עור. תלמד מאבא שלך", היא ליטפה את הגבר החסון המשועמם שעמד לידה, "הניתוח הראשון שלו היה בגיל שלושים ושש. ברור לך שעד הגיל הזה הוא היה נראה כמו בן שלושים? ואתה עוד לא בן עשרים ושש וכבר מדברים איתך על ניתוחים. מה אני אעשה איתך?"
"כלום, אמא", מוטי הרגיש מושפל לידי.
"אני אשאר לישון פה", התערבתי להציל אותו. מוטי הביט עליי בכעס.
"יופי, גיא", אמא של מוטי הייתה מרוצה, "תמיד ידעתי שאני יכולה לסמוך עליך. בואו", היא סימנה לבת שלה ובעלה, "ניתן לילדים קצת שקט. תלכו לישון מוקדם. אנחנו קמים בשבע לוועדה" . היא יצאה אחרונה ודאגה לנעול את החדר עם הקוד הסודי.

"אני מרחם עליך", אמרתי למוטי, "איך אתה מסוגל להישאר בכלא הזה?"
"זה לא כלא, יש לי פה כל מה שאני רוצה", הוא בעצמו לא האמין למה שהוא אומר. הוא כל כך רצה שניסע למקום ההוא.
"כן? ולצאת מהחדר עכשיו אתה יכול?"
"לא", הוא מלמל. הבטתי בו ברחמים. איזה מסכן. בחור בגיל עשרים וארבע שלא יודע את הקוד הסודי של הדלתות בחדר שלו.
"אבל אני יכול", עניתי בחיוך.
"מה?", שוב ראיתי את הברק המוזר שלו בעיניים, "אתה יודע את הקוד הסודי?"
"במקרה, כן", נהניתי לענות אותו.
"אבל איך?"
"פעם אני עוד אגלה לך", אמרתי והתקדמתי לכוון הדלת.

אף פעם אני לא אוכל לגלות לו. לפני כמה שנים, כשעדיין לא הכרתי אותו, פגשתי את אימא שלו באיזו מסיבה של גילאי עשרים פלוס. מאוחר יותר התברר לי שהיא הייתה בפרידה מבעלה בתקופה ההיא. בדרך כלל מבקשים להראות תגי גיל בכניסה למסיבות האלה אבל אימא שלו הצליחה להיכנס. היא נראתה פגז והזלתי ריר עליה כל הערב. הלכנו אליי לדירה ועשינו סקס מטורף כל הלילה. בבוקר היא הראתה לי את תג הגיל אבל לא כעסתי. זיינתי גוף של בת עשרים וחמש, מה איכפת לי אם היא בת חמישים ואחת. אפילו המשכנו לצאת איזה שבוע. בשבוע הזה הגענו אליה פעם אחת לדירה ואז היא גילתה לי את הקוד הסודי של הדלתות בבית. אחרי שבוע אמרתי לה שאני בעניין של קשר רציני ואיתה יהיה לי קצת קשה לממש את זה. היא די נעלבה ונראה לי שאחרי הקשר איתי היא חזרה לבעלה. מאז אני מבקש לראות את תג הגיל של כל בחורה שאני יוצא איתה לפני הסקס. בפעם הראשונה שמוטי הביא אותי אליו הביתה אמא שלו כמעט נחנקה. לא זיהיתי אותה כי היא הספיקה לעבור כמה עשרות ניתוחי מראה צעיר ויופי ששינו לה קצת את הצורה, אבל היא דאגה להזכיר לי. הסכמנו שהקשר בינינו יישאר הסוד שלנו. כאילו שהייתה לי ברירה.

עצרתי לפני שהקשתי את הקוד הסודי.

"מוטי, אתה בטוח שאתה רוצה ללכת לשם?"
"בטח. למה, אתה מפחד? אתה לא מת לראות את זה?"
"אני כן. אבל אתה חייב להבין שאנחנו לוקחים סיכון", רציתי להיות בטוח שמוטי יודע למה אנחנו נכנסים.
"אני יודע. אבל אני סומך עליך. לא הייתי עושה את זה לבד", הוא חייך. בטח שלא. לבד הוא אפילו לא היה יוצא מהחדר.


הקשתי את הקוד הסודי אבל הדלת לא נפתחה. כבר פחדתי שאולי אימא של מוטי החליפה את הקוד אחרי שנפרדנו, אבל זה הצליח בניסיון שני. יצאנו מהבית על קצות האצבעות. בחוץ, בתוך המעלית האישית, הברק חזר לעיניים של מוטי. הוא התגבר במהירות על כל ההשפלה שאימא שלו העבירה אותנו שם. בסוף עוד אני אציע לו לעבור לגור איתי. ביציאה מהמעלית חיכו לנו מאבטחים של האזור המוגן שהביטו עלינו בעצבים. הם לא אהבו שמפרים את המנוחה שלהם בשעות כאלה. אחד מהם התלווה אלינו אל תחנת הרכבת החשמלית.

===


"אז מה, לאן נוסעים בשעה כזאת?" המאבטח הביט בנו בחשד.
זה לא היה צפוי. אומנם כבר עשר בלילה, אבל בכל זאת, הם לא אמורים לשאול שאלות מהסוג הזה. לאחרונה תפסו כמה אזרחים ששיתפו פעולה עם הטרוריסטים וכנראה התחילו לחקור נוסעים חשודים. כשרואים את מוטי הלחוץ הזה, אפשר להבין את המאבטח.
"פה קרוב, רק שלוש תחנות לבית שלי", עניתי במהירות לפני שמוטי יתעלף מלחץ.
"לבית שלך?" המאבטח לא נראה מרוצה מהתשובה, "אתם לא יודעים שמסוכן בשעות כאלה?"
"אחרי מה שעברנו בחיים אני לא חושב שבגילנו משהו עוד יכול להפחיד אותנו".
שיקרתי, אבל לא ראיתי דרך אחרת לצאת מהחקירה הזו. המאבטח סרק אותנו שוב במבטו, במיוחד את מוטי. אם הוא יעריך אותנו בפחות מגיל שלושים, אזי הוא אמור להבין ששיקרתי. אם יעריך אותנו בגיל מראה שלושים, אזי באותה מידה אנחנו יכולים להיות בכל גיל אחר מבוגר יותר ואז הוא ייתן לנו את הכבוד המגיע לזקנים. הוא עצמו נראה מתקרב לשלושים. הוא לא יכול להיות יותר מזה כי השירות בצבא הוא עד הגיל הזה. זה מבטיח לנו שייתן לנו כבוד אם יחשוב שאנחנו זקנים. הוא המשיך להרהר. כנראה שסיבכתי לו את הפעילות החישובית במוח הנבוב שלו. בטח עוד רגע יבקש מאיתנו תגי גיל.

החשמלית הגיעה והמאבטח נאלץ לוותר על העונג של ההתעללות בנו. עלינו במהירות. החשמלית הייתה עמוסה. מאז נכנס חוק העוצר לתוקף, התחבורה הציבורית עדיין לא סיפקה מענה לאזרחים הרבים שלא יכלו לנסוע במכוניות הפרטיות. התפנו שני מקומות ומיהרנו לתפוס אותם. בחור ובחורה שנראו בגיל המראה הממוצע, שלושים ועשרים וחמש, התקרבו אלינו והציגו תגי גיל. הוא היה בן שבעים ושלוש והיא בת שישים ושמונה. נו, אין מה לעשות, צריך לתת כבוד לזקנים. הם אומנם נראים צעירים אבל מבפנים הם רקובים בדיוק כמו הגיל האמיתי שלהם.

"לא לקחנו אוכל", לחשתי למוטי אחרי שראיתי כמה אנשים עומדים עם שקיות אוכל קטנות.
"למה צריך אוכל?", מוטי שאל בתמימות.
" כדי לזרוק לעניים בזמן שנרוץ לדירה שלה. רק ככה אתה יכול להוריד את העלוקות האלה מהגב שלך. אם זה עמוק בתוך האיזור הפרוץ לא נחזיק מעמד בלי אוכל".
"איך אתה יודע כל כך הרבה? היית שם פעם?", מוטי שאל בשקט, כאילו אנחנו שני בלשים במשימה חשאית.
"מה נראה לך? שנועלים לי את החדר עם קוד סודי?", עניתי בציניות, "בטח שהייתי. אפילו יצאתי עם מישהי משם".
"יצאת עם מישהי משם? איזה תותח. שווה?"
"ועוד איך. מזל שבמיסים שאנחנו משלמים מממנים גם להם ניתוחי חובה אחרת היינו צריכים להיתקע רק עם המפונקות היבשות מהאיזור המוגן. שם גם זה הרבה יותר פשוט. אתה מביא אוכל ומקבל סקס. לא צריך להיות שנון, רגיש, ספונטני, בעל חוש הומור".
"ולא פחדת מהטרוריסטים?"
"לא. רוב הפעולות שלהם היו עד עכשיו באיזור המוגן. חוץ מזה הם מעדיפים פיגועים המוניים. להיטפל לאידיוט שיוצא עם איזה ענייה לא יוציא להם שם טוב".
"מה זאת המשאית הזו? ", הוא הצביע החוצה, "חשבתי שאסור לרכבים להסתובב בשעה כזו".
"זה לא רכב של אזרחים, אידיוט. אנחנו ליד הגבול עם האיזור הפרוץ. זאת משאית טחינת גופות."
"טחינת גופות? של מי?"
"של העניים. אתה לא רואה כמה זרוקים שם על הגבול? בטח מתו מרעב. המאבטחים אוספים אותם וזורקים אותם למשאית".
"אז מה עושים כל העניים שרצים מאחוריה ומנסים לשתות מהמשפך בקצה?"
"המשאית טוחנת את הגופות ומפיקה נוזל אנרגיה. כוס מהנוזל הזה יכולה להחזיק אותך יום שלם. מאיפה חשבת שמפיקים את "מי גן העדן" שאבא שלך כל כך אוהב?"
"תראה, תראה שם, המאבטח ירה במסכן ההוא", הוא הצביע לעני שהיה זרוק ליד המשאית. אחד המאבטחים הרים את הגופה והעמיס אותה על המשאית. עוד רגע יהפוך הוא עצמו לנוזל. חברים שלו כבר חיכו לשתות אותו.
"בטח הוא הגזים בשתייה מהמשפך. לא משנה כמה מזהירים אותם, הם ממשיכים להתנהג כמו ברברים".
"מסכנים, הם חיים שם כמו חיות בשטח הפרוץ".
"הם הזמינו את זה על עצמם. אם לא המרד הגדול לפני מאה חמישים שנה הם היו חיים טוב עד היום. עד אז עוד הממשלה עוד השקיעה בשטחים שלהם. מאז שהמרד דוכא והקימו את האזור המוגן, הזמן כאילו נעצר שם. הם עוד חיים כמו במאה העשרים. אתה יודע שיש משפחה ענייה שגרה בדירה שסבא שלי גר פעם?"
"מה, הוא גר באזור הפרוץ?"
"עוד לפני שזה היה אזור פרוץ. הרי במרד הם השתלטו על בניינים ורק אז האזרחים נדחקו בתוך האזור המוגן".
"אז זה כאילו אנחנו הולכים אחורה בזמן איזה שלוש מאות שנה", מוטי פלט בהשתאות. לא יזיק לו להתעדכן בהיסטוריה פעם בכמה שנים.

כל הנוסעים כבר ירדו והמאבטח המנומנם שישב בקידמת הרכבת כבר התחיל, גם הוא, לחשוד בנו. התחום המוגן שהרכבת נכנסה אליו כלל מעט מאד בתים של אזרחים. זה היה תחום כמעט לא מאובטח והיו שמועות על כך שהממשלה עומדת לוותר בקרוב על שליטתה בו. האזרחים שגרו באזור הזה היו מיליונרים שקנו בעבר בתים בתקופה שהאזור נחשב ליוקרתי ביותר בעיר. המאבטח לא הסיר את העיניים מאיתנו. לא נראינו מיליונרים וגם לא ילדים של מיליונרים. מוטי עם הבגדים של היורם עוד נראה כמו מעמד בינוני גבוה אבל אני עם הקרנבל של צבעים ששמתי על עצמי בהחלט עוררתי חשד. מוטי סימן לי שתחנה הבאה אנחנו יורדים. התקדמנו לכיוון היציאה. הרמתי שקית עם תפוחים שהייתה זרוקה מתחת לאחד המושבים. העפתי מבט מזלזל במאבטח החשדן וקפצנו החוצה. ירדנו באזור שומם. מספר ספסלים שבורים עליהם ישבו המאבטחים בחוסר מעש ורצועת אספלט לא מתוחזקת עם פנס רחוב בודד ייצגו את מה שנקרא "תחנת הרכבת". אחד המאבטחים קם והתקרב אלינו. לפי הדרגות הוא כנראה היה מפקד התחנה. הוא בטח כבר מכיר את כל מי שיורד בתחנה הזו.

"אתם בטוחים שאתם במקום הנכון?", הוא שאל.
"זה איזור מוגן, לא? יש בעיה עם זה?" עניתי בציניות.
"אנחנו לבית ההוא שם", מוטי ניסה לעזור והצביע על הבית היחיד שנראה במרחק כמאתיים מטר מאיתנו.
"כן?" הוא הישהה את ההמשך מבין שתפס אותנו בשקר, "מה יש לכם לעשות בבית נטוש?"
אני חייב להוציא אותנו מזה. ברגע שהוא ראה אותי עומד כמו טיפש עם השקית תפוחים הוא כבר הבין שאנחנו נכנסים לאיזר הפרוץ.
"אנחנו הולכים לבקר חבר באזור הפרוץ", אמרתי.
"יש לכם חברים באזור הפרוץ? מעניין".
"הוא..." גימגמתי, "הוא עבר לשם ממש לא מזמן. הוא פשט את הרגל".
"אה, כן? מסכן. יש לי חבר מכוחות האבטחה שזה קרה לו. היה מהמר כפייתי והפסיד הכל", הוא גילה אמפטיה. יכול להיות שנגעתי בנקודה רגישה.
"אז אנחנו יכולים ללכת?" אמרתי בחצי חיוך. מוטי רק הביט באדמה ולא הוציא מילה. מאז השקר שלו הוא כבר פחד לפתוח את הפה.
"אתם צריכים מאבטח אישי?" שאל בשקט. זה יקר מאד ולמרות שפחדתי לא רציתי שמאבטח יגיע למקום שאליו היו מועדות פנינו.
"לא", עניתי, "תודה רבה, אבל אנחנו סטודנטים ואין לנו הרבה כסף".
"נעשה לכם הנחה", הוא הניח את ידו באבהיות על כתפי.
"לא, תודה, באמת, אנחנו נסתדר. אבל אתה יכול אולי להגיד לנו איך אנחנו מגיעים לשם", לקחתי ממוטי את הפתק והראיתי לו.
"טוב", הוריד את היד מכתפי באכזבה וחכך בדעתו אם הוא רוצה לעזור, "אתם הולכים מזרחה בשטח החולי עד שתגיעו לאיזור עם מספר בניינים. הבניין השלישי הוא הבניין שאתם צריכים. אתם יודעים שהרכבת האחרונה עוזבת עוד שעה?"
"כן", עניתי במהירות ומשכתי את מוטי איתי, "ותודה רבה לך".

===

נשארנו לבד. התחילה רוח חמימה של סוף הקיץ. מוטי הביט בי במבט מעריץ על זה שהצלחתי להוציא אותנו מהתסבוכת. הוא חייב לקחת את עצמו בידיים אחרת לא נעבור את הלילה הזה. התחלנו ללכת מהר. האזור נראה שומם לחלוטין. שטחי חולות אינסופיים עם שיחים נמוכים. הרוח הקיצית התחזקה וגרגרי חול מילאו לנו את העיניים. אני רעב. כנראה השממה המבודדת והריחוק מהבית גרמו לי להרגיש כמו חיה שלא יודעת מתי יבוא מקור האוכל הבא אל פיה. הבטתי פנימה אל תוך שקית התפוחים. בסך הכל שלושה, אבל אדומים ומגרים. אני יכול לאכול אחד אבל יש לי הרגשה שנצטרך את כולם. אני אתאפק. ליד הבניין הראשון כבר ראינו הסתודדות די גדולה של עניים וכוחות גדולים של מאבטחים יוצאים ונכנסים. זה היה נראה כאילו כולם פונו מהבניין. כשהתקרבנו כבר יכולנו לשמוע צרחות ויריות מאחת הקומות. כנראה באו לקחת בכוח איזה "מבוקש". חלק מהם הבחינו בנו אבל היו עסוקים באירוע. ליד הבניין השני שוב הייתה הסתודדות די גדולה של כמה בחורים צעירים. הם עמדו סביב ניידת ניתוחים שבאה לאסוף כנראה עני שלא הופיע לוועדת הניתוחים במועד. חלקם הבחינו בנו והחלו מתקרבים במהירות לכיוונינו. הם החלו לרוץ כשראו שאנחנו מגבירים צעדים. נשארו כמאתיים מטר עד הבניין השלישי. כשמונה גברים היו כבר כמה עשרות מטרים מאחורינו. הם היו מיומנים יותר מאיתנו בהליכה בחולות הטובעניים של המדבר הזה. התחלנו לרוץ. העניים סגרו עלינו את המרחק. אלה שהיו לבושים מתוכם נראו כמעט זהה. הם לבשו כל מיני שקים חומים שתפרו מתוך משלוחי בד שקיבלו מהמממשלה אחת לחודש. חלקם היה כמעט ערום לגמרי מלבד תחתוני שק שכיסו על איבר המין שלהם. עדיין נותרה מעט בושה בחיות האלה. הם היו שילוב מעניין של עור שזוף ואבקת חול לבנה שכיסתה את כל הגוף שלהם. כל כמה מטרים אחד מהם התמוטט באפיסת כוחות. כנראה זקנים רעבים שרק נראים כמו בחורים בגלל הניתוחים. נשארנו עם שלושה שהיו כנראה צעירים אמיתיים ורצו מהר יותר מאיתנו. זרקתי תפוח מהשקית. שני עניים קפצו עליו והחלו לריב ביניהם. הם כמעט אכלו אחד את השני לפני שהגיעו לתפוח. נשארנו עם אחד. הוא לא וויתר. הוא כנראה ראה את השקית ביד שלי ורצה את כולה. אבל אני חייב להשאיר משהו לדרך חזרה. הוא הדביק אותנו ותפס את מוטי ביד. מוטי התאבן ונעמד. זה כנראה היה המגע הראשון שלו בחיים עם עניים. נתתי למוטי את השקית, זינקתי על העני ונפלנו יחד על החולות. "רוץ", אמרתי למוטי. הוא המשיך לעמוד. "רוץ, אני כבר מגיע", צרחתי עליו כשהעני רוכב עליי. מוטי הוציא את אחד משני התפוחים האחרונים שנשארו בשקית וזרק אותו למרחק. העני עזב אותי ורץ לכיוון התפוח.

"אידיוט, למה עשית את זה? נשאר לנו רק תפוח אחד", הייתי בטירוף.
"הוא היה הורג אותך, היה לו סכין מתחת לחולצה", מוטי דיבר בשקט כאילו שכל יום הוא רואה סכינים ועניים.

בינתיים, העני שלא זכה בתפוח הראשון שנזרק, כבר התקרב אלינו. התחלנו לרוץ לבניין. ליד הכניסה צעקתי למוטי "נתפצל. אתה רוץ לבניין ואני אבוא מסביב". לקחתי לו את השקית עם התפוח מהיד על מנת למשוך את העני. היה לי קצת נסיון במרדפים האלה מאיזה עולם וירטואלי שפעם שיחקתי בו שנקרא "שוטרים ועניים" אבל מאז עבר די הרבה זמן וכבר הספקתי להתמכר ל - "מלך האורגיות". מוטי נכנס לבניין ואני פניתי ימינה. העני תפס אותי בצוואר ומשך אותי אחורה ושנינו נפלנו. הוא כבר היה תשוש מהמריבה על התפוח ומכל הריצה הזו. קמתי במהירות ובעטתי בו בבטן. לפי איך שהוא התקפל הוא בטח כבר היה מעל גיל חמישים. נכנסתי לבניין. מוטי חיכה לי בפנים. הוא חיבק אותי כאילו חזרתי משדה הקרב. אם אמא שלו הייתה יודעת איפה הוא מבלה. התמלאתי חול בכל הגוף מהנפילה שם בחוץ. המקלחת תצטרך לחכות. מוטי רעד כולו. הוא בטח כבר הצטער על כל ההרפתקה. לא נורא, זה יחשל אותו. הוא הציל את החיים שלי שם עם העני אז אני אדאג להוציא אותו שלם מהלילה הזה. הסתכלתי לו בעיניים וראיתי את הפחד. טפחתי לו קלות על השכם.

"אם אתה לא רוצה, לא חייבים לעלות".
"אז בשביל מה הגענו עד כאן? אבל איך עולים?", הוא חייך. נו, אני רואה שהחברות איתי בשנים האחרונות נושאת פירות.
"במדרגות האלה", הצבעתי אל הגרם מדרגות שעמדנו מולו.
"אין מעליות אישיות לדירות?", מוטי שאל שוב בתמימות של ילד.
"לא, טמבל, המעליות האישיות הן פיתוח של המאה עשרים ושתיים. כל המבנים בשטחים הפרוצים הם מהמאה העשרים"

בקומה הראשונה שתיים מתוך שלוש דלתות היו פתוחות לרווחה. הבניין נראה נטוש. רק עכשיו עבר לי בראש שיכול להיות שזאת מלכודת. כבר היו סיפורים על מקרי רצח של אזרחים בשטחים הפרוצים אבל אף פעם לא ייחסתי להם יותר מדי חשיבות. מוטי הבטיח שהמקור שנתן לו את הפתק היה חבר טוב שלו שהיה כאן בעצמו, אבל אי אפשר לסמוך על אף אחד. מוטי עצר אותי כשהגענו לדלת עליה הייתה הסיפרה חמש. כנראה זה היה כתוב לו על הפתק. דפקתי על הדלת בשקט. לא הייתה תשובה. כל הדרך הזאת ובסוף עוד יתברר שזאת לא מלכודת אלא סתם עבדו עלינו ואין פה אף אחד. דפקתי שוב, הפעם חזק יותר.
"מי שם?", זה היה קול של בחורה צעירה.
"אנחנו מוזמנים", אמרתי. זה היה המשפט הכי הגיוני שעלה בדעתי.
"אין כאן אף אחד", היא צעקה.
"מזג אוויר יפה", מוטי צעק אל הדלת הסגורה. מה קרה לו, הוא נפל על הראש?

הדלת נפתחה. הסתבר שזו הייתה הסיסמה. בחורה צעירה כבת עשרים ושתיים עמדה בפתח. היא הייתה לבושה בסגנון פשוט אך לא בסמרטוטים של עניים. ג'ינס חדש וחולצת טריקו פירחונית. במראה הזה היא הייתה יכולה להסתובב באזור המוגן מבלי שיעלו עליה.

"בבקשה, תיכנסו", היא אמרה, ויצאה החוצה לבדוק שאין אף אחד שעקב אחרינו.

נכנסנו דרך מסדרון צר לסלון קטן. הדירה הייתה מטופחת יפה יחסית לבית של עניים. רוב הריהוט היה ישן כמו שכבר לא רואים בשטח המוגן, אבל נראה באיכות טובה. זה היה ממש דומה לבית של עשירים באיזר המוגן שרכשו המון ענתיקות כי אהבו את המראה האותנטי. רק שכאן זה היה אמיתי. במרכז עמד על שטיח מלבני שולחן עגול מעץ איכותי, לידו ספה כחולה, ומולה שני כסאות קש. שידה קטנה עמדה ליד הקיר ועליה תמונות עתיקות. הסלון היה מרכז הדירה. מסדרון נוסף הוביל ממנו אל המטבח והשירותים. דלת קטנה שהובילה לחדר נוסף הייתה סגורה. עמדנו וחיכינו לבחורה.

"אני מקווה שלא הבאת אותי בשביל לראות את הבחורה הזאת", אמרתי לו בלחש.
"אל תדאג, אני אומר לך שהיא צריכה להיות פה", ענה בלי להסתכל עליי כי הבחורה כבר נכנסה.
"אתם יכולים לשבת", היא אמרה בנימוס. התיישבנו על הכסאות הבודדים שהיו שם.
"אפשר להציע לכם משהו לשתות?", היא חייכה. איזה נימוס. יותר מדי נחמד כאן. תיכף תבוא המכה.
הבחורה יצאה למטבח וחזרה עם קנקן לימונדה ושתי כוסות. היא מזגה לשנינו ומוטי שתה את הכוס שלו בשלוק אחד.
"אפשר לקבל את הכסף?", היא המשיכה באותה נימה בה הציעה לנו לשתות. המכה הגיעה.
על זה לא חשבתי. כסף. הרי הם לא עושים את זה בחינם. מוטי הצמיד את היד שלו למכשיר גבייה, שהבחורה הגישה לו, ותיקתק את הסכום. נדלקה נורה שמורה שהמכשיר קיזז את הסכום מהמעגל האלקטרוני שמותקן בפרק היד של מוטי. לאחר שסיימה היא חייכה וקמה מהספה.
"תרגישו בנוח" היא יצאה במסדרון לכוון המטבח.
"כמה תיקתקת?" שאלתי את מוטי בשקט.
"עזוב, זה עניין שלי", הוא אמר באדישות. בטח הרבה אחרת הוא היה אומר. המסכן גם חי על ההורים שלו אז הוא בטח גם ייצטרך להסביר להם לאן נעלם סכום גדול מהחשבון המישפחתי.

הבטנו אחד על השני בשתיקה. לא היה צריך לדבר. אם הדלת הסגורה תיפתח וייצא משם מה שאני חושב שעומד לצאת משם, הכל היה שווה את הסיכון. ואת הכסף של מוטי. עברו כבר שלוש דקות וכלום לא קרה. הבית היה שקט. לא נשמעה שום תזוזה. אולי הבחורה ברחה מאיזו דלת אחורית נסתרת. אני לא הפסדתי הרבה אבל מוטי יצטרך להסביר להורים שלו מה קרה עם הכסף. חמש דקות וכלום. הרכבת האחרונה יוצאת עוד שלושים דקות. בהנחה של עשרים דקות הליכה מהירה לתחנה נשארו לנו רק עשר דקות כאן.

"אם כלום לא קורה עוד חמש דקות, אנחנו עפים מכאן", אמרתי למוטי בשקט.
"תעוף אתה, אני נשאר", הוא אמר בעצבים. גיבור גדול. אין לו סיכוי להישאר בחיים אם הוא חוזר לבד. ואז גם אין לו רכבת והעניים יאכלו אותו חי כאן. הם יעשו ממנו מטעמים. אם לא תהיה ברירה, אני אגרור אותו איתי. אמא שלו עוד יכולה לסבול את אובדן הכסף אבל אובדן הבן, זה כבר יותר מדי. ובסוף עוד יאשימו אותי שאני פיתתי אותו.
"תראה, מוטי –"

הדלת נפתחה.

===

מהחדר יצא יצור עם חלוק. אין לי מילה אחרת לתאר את מה שזה היה. זה בטוח לא היה בן אדם. היצור התקדם באיטיות מפחידה והתיישב מולנו על הספה. הוא היה לבוש חלוק אדום מהודר שלא הסתדר טוב עם הצבע החיוור של העור שלו.

"שלום לכם", היצור אמר בנועם.
הוא מדבר. אני לא מאמין. גם כששמעתי על היצורים האלה לא האמנתי שהיו קיימים וחשבתי שרק הפחידו אותנו איתם כדי שנעבור את הניתוחים.
"מה קרה? לא מלמדים לדבר שם באיזור המוגן? נהייתם עצלנים מדי לפתוח את הפה? אוליגם בשביל זה יש למדענים איזה רעיון? מחשבות בטלפתיה או משהו כזה?"
המשכנו לבהות. מוטי היה מכווץ כולו. אם הוא היה פה לבד הוא כבר היה שוכב מעולף. והם לא היו מביאים לו מים.
"מירה, כמה פעמים כבר אמרתי לך שכדאי שנעשה הגבלת גיל? הצעירים לא עומדים בזה ואני מרגישה מצחיק", היצור דיבר אל הבחורה הצעירה שחזרה לסלון מהמטבח ועמדה מאחורינו.
"טוב, ילדים, שילמתם אז לפחות מגיע לכם הסבר. אני, מה שקוראים, זקנה".
"בן כמה אתה?", שאלתי במהירות.
"אתה מתכוון 'בת כמה את'. אני בן אדם ממין נקבה בן שבעים וחמש שנה".
שבעים וחמש שנה. היא נראית בת שמונה מאות. סבתא שלי היא בת שמונים ושלוש והיא נראית בת עשרים וחמש. ככה צריך להיראות בן אדם. לא כמו דינוזאור. על דינוזאורים כבר ידעתי יותר מאשר על זקנים אמיתיים כי לימדו עליהם בשיעורי היסטוריה. זקנים אמיתיים, בהנחייה ממשלתית, לא היו בתוכניות הלימוד וגם אסור היה לפתח עולמות וירטואליים שהם מופיעים בהם. פעם פיתחו באופן לא חוקי משחק וירטואלי שנקרא "מהומה בבית אבות" אבל המפתחים נכלאו לכל החיים וכמה עשרות אזרחים ששיחקו במשחק נעלמו באופן מיסתורי.
"טוב, אז אתם רוצים לדעת עוד משהו? אני לא מאמינה שהגעתם עד כאן רק כדי לבהות בי. אתם יכולים לשאול הכל".
טוב, היא צודקת. צריך לצאת מההלם כמה שיותר מהר. אחרי הכל מוטי השקיע פה את כל חסכונותיו מחייו הבוגרים. היא נראתה כמו סמרטוט ריצפה ישן ויבש מקומט מכל המיים שעברו בו. לא היה לה כמעט שיער ופיסות פדחת מבחילות צמחו פרא ליד האוזניים. הצוואר היה רופס ונראה כאילו עוד רגע הראש עומד ליפול מהמקום. הגוף שפוף כאילו רוצה להתאחד עם הרצפה. כשהיא פתחה את הפה היה אפשר לראות שהוא כמעט ריק משיניים למעט פיסות בודדות אחרות שנראו כמו חורבות. לא יודע מה היה מתחת לחלוק אבל זה לא נראה כמו חזה. הידיים שביצבצו מעבר לחלוק נראו כמו שני צינורות חלודים ועקומים. היא צריכה איזה חמישים ניתוחים כדי לחזור להיראות בת עשרים וחמש. הנסיון שלה להתאפר רק הבליט יותר את הגועל של המראה הכללי. ומאז שהיא נכנסה לסלון נהיה די מסריח עם ריח שבחיים לא הרחתי כמוהו. אמרו לי שעור מת של זקנים היה מפיץ ריח. אז איך הם יכלו לחיות עם עצמם?

"לא עשית אף פעם ניתוחים?", מוטי הפתיע ושאל.
"הו, אז אתה יודע לדבר בחור צעיר. לא. לא עשיתי אפילו ניתוח אחד. אני, מה שנקרא, טבעית לגמרי".
"ואבקת אנטיקמט?", הוספתי לשאול.
"חס ושלום", היא ענתה בחיוך, "טוב לי עם מה שהטבע נתן לי".
"אבל זה חובה", אמרתי במהירות.
"שמעתם על הטבעיים?", שאלה בשקט. מוטי לא הגיב אבל אני הינהנתי.
"כת שהקימה לפני כשבעים שנה גטו סגור באזור הפרוץ", היא הסבירה למוטי, "הם ניתקו כל מגע עם המדינה, נכנסו להריון בשיטה הישנה כשהעובר עוד נישא ברחם האישה לפני שכפו על האזרחים מעבר לרחם מלאכותי על מנת לשלוט על הילודה, והתנגדו לניתוחי יופי ומראה צעיר. הממשלה המקוללת שלכם לא אהבה את זה. הם פחדו שהציבור יבין שיש דרך אחרת. הם הטילו מצור צבאי על הגטו. אחרי שהחלו מרידות נוספות במדינה, הממשלה פחדה מהפיכה. הם הטילו פצצת גרעין ממוקדת על כל הגטו וכתשו את כולם".
"אז איך את כאן?" שאלתי.
"אמא שלי הבריחה אותי לפני ההפצצה. היא רצתה שאני אמשיך את הדרך שלהם. המטפלת שלי דאגה להסתיר אותי כל הילדות על מנת שהממשלה לא תעלה על עקבותיי" .
"אז אין לך מספר אזרח?", שאלתי.
"נכון. הממשלה לא יודעת על קיומי. והיא גם לא תדע על כל הילדים והנכדים שלי. אנחנו נמשיך את דרכם של הטבעיים בדרך שקטה יותר. ניידות הניתוחים לא יגיעו לילדים או לנכדים שלי. נכון, מירה, מתוקה של סבתא?" מירה חייכה, התיישבה לידה על הספה וליטפה אותה.
"לא שאנחנו עומדים לעשות את זה אבל את לא מפחדת שנלשין עלייך?", שאלתי בחשש אבל זה סיקרן אותי.
"אנחנו קשורים לקבוצת טרור", מירה ענתה לפני שסבתא שלה פתחה את הפה, "מי שמלשין לא יזכה לחיות יותר משבוע לאחר מכן. אני לא חושבת שכדאי לקחת את הסיכון".
"זהו", הזקנה המשיכה, "אתם נראים המומים. מוזר לכם לראות פרפר חופשי שהממשלה לא הצליחה לגעת בו?" קצת מוזר לשמוע את המילה "חופשי" מאדם שנראה שהטבע שולט בו והפך אותו ליצור מבחיל.
"זה לא מפריע לך?" שאלתי בפחד.
"מה לא מפריע לי?" המשיכה בנועם, למרות שהשאלות הפכו ליותר חודרניות ככל שהתרגלתי למראה שלה.
"להיראות ככה. את, לא יודע איך להגיד את זה, אבל את..."
"מה? מכוערת? מגעילה? מרופטת?"
"אפשר להגדיר את זה ככה", חייכתי אל מוטי שהינהן בהסכמה.
"נכון. אבל אני טיבעית. טיבעית לגמרי. טוב לי עם מה שאני. אני מאמינה שזאת הדרך הנכונה. אני חושבת, וכך חשבו כל הטבעיים, שהתערבות בתהליכי הטבע מזיקה לנו יותר מאשר מועילה לנו".
"אני לא מסכים", פה היו לי תשובות מוכנות מהלימודים, "ההתערבות המדעית רק הועילה לאדם. היא דיכאה מחלות. היא פתרה בעיות נפשיות. היא הפכה את החיים לנוחים יותר. לטובים יותר".
"שטויות. עד גבול מסויים אני מסכימה איתך. אבל הגבול הזה עבר מזמן. המדע לא היה צריך להתערב בצורה כל כך בוטה במראה של האדם. האדם הוא מכלול. הוא מורכב מנפש וגוף. המראה שלך הוא מה שאתה. צורת ההזדקנות שלך היא האמת שלך. אנחנו רוצים שליטה על חיינו. על המראה שלנו".
"אבל המראה שלך מפריע לך ולסביבה. אני צריך לממן את העליבות בקיומית שלך עם כספי המיסים שלי. אנשים נגעלים מלראות אותך. את מדמיינת איך העולם היה נראה אם הוא היה מלא באנשים כמוך?", הייתי קצת בוטה אבל זו הייתה הזדמנות בלתי רגילה ללמוד על הלך החשיבה של הטבעיים שחשבתי שכבר נכחדו מהעולם.
"כמו שהוא היה צריך להיראות. אמיתי".
"אמיתי", הגיתי את המילה בזילזול, "את משתמשת במילה הזאת כאילו יש בה איזה ערך מוחלט. האמת טובה עד גבול מסויים. לפעמים יותר טוב לא לדעת את האמת. אם האמת שלך היא להיות חולה, מכוערת, מסריחה, מגעילה אז למה שהמדע לא יעזור לך לשקר? וחוץ מזה מי קבע שהמדע משקר? אולי המראה שלך עכשיו הוא לא טיבעי? אולי את עיוות של הטבע והמדע בסך הכל עוזר לך לחזור להיראות נורמלי? את מתייחסת לטבע כאילו הוא מילה נרדפת לאמת. אם הטבע מאמלל אנשים כי הוא הופך אותם ל-,תסלחי לי על המילה, סמרטוטים, אז למה שהמדע לא יתערב?"
"אני לא מרגישה אומללה. אני מרגישה מאושרת עם מה שאני. המדע קשר בין אושר פנימי לבין מראה יפה. אנשים לא חייבים להיות יפים וצעירים כדי להיות מאושרים".
"אבל את פוגעת באושר שלי כשאת נראית כמו דינוזאור", כבר לא בררתי את המלים. עוד מעט אנחנו צריכים לחזור וכדאי אולי שמישהו יגיד לה את האמת בפנים.
"אני פוגעת באושר שלך כי גם אצלך פועלת ההתניה של יפה שווה טוב שווה אושר. אתם מחפשים את היופי בחיצוניות. במראה. בנוחות. ולא בפנימיות. ברגע שתלמד להביט בתוכי פנימה תראה דברים שיעשו אותך למאושר".
"אני לא מאמין בכל הזיבולי שכל האלה. אני מביט בך ורואה סמרטוט ריצפה. אני לא מסוגל לראות את הנפש שלך. אין לי עכשיו כמה שנים כדי לתהות על קנקנך. כשאת עוברת ברחוב אז האזרח שעובר מולך לא יודע כלום עלייך. הוא רק יודע שאת מגעילה ומכוערת וזה עושה לו רע."
"ואני חושבת שמה שעושה לו רע זה שאני מזכירה לו את המוות".
"כולנו יודעים שאנחנו עומדים למות", אמרתי בשקט.
"אבל אתם לא מקבלים את זה. אתם מנסים להילחם נגד זה. אתם לא רגועים. אתם עושים הכל כדי לשמר את המראה הצעיר. היפה. אבל אתם ממשיכים להירקב מבפנים. יש לך סבתא?"
"כן", לא אהבתי את השאלה.
"סבתא שלך, שתחיה, נראית מבפנים בדיוק כמוני."
"זה רק עניין של זמן. למדע כבר יש פריצות דרך משמעותיות בתחום הנפש ופנים הגוף. אני מאמין שהנכדים שלי כבר יהיו צעירים הן מבפנים והן מבחוץ".
"ומה אז? חיי נצח?"
"יכול להיות. את לא רואה את היתרונות? אין יותר מוות. אין יותר עצב. אין יותר נכויות. אין יותר מפגרים. יש רק אנשים טובים, יפים, צעירים שחיים לנצח. רק מלחשוב על זה נהיה לי טוב".
"נהיה לך טוב כי אתה לא מסכים עם מעגל החיים והמוות. באנו לכדור הזה כאורחים לתקופה קצרה. לא כדי להישאר בו לנצח. המוות גורם לנו להעריך את החיים. לכל דבר יש את הניגוד שלו. המוות הוא לא דבר רע. הוא סוף שנועד לפנות מקום להתחלות חדשות".
"ומה אם יהיה מקום לכולם? מה אם זה לא יבוא על חשבון אף אחד? מה אם כולם יוכלו לחיות לנצח ולהיראות צעירים ויפים לעד? מה תעשי אז? תתמכי בהמתות אקראיות של אזרחים כדי להכניס את המוות בכוח לתמונה? או תעמדי על זה שאת רוצה שהבן של מירה יהיה מפגר בשיכלו כי זה מה שהטבע רצה?"
"אני לא רואה שיש מקום לכולם בעולם שלכם. קל לך לדבר בתור אחד שחי בשטח המוגן"
"זה לא לעניין. תסתכלי קדימה. הרי זה עניין של זמן עד שהפערים הכלכליים יפתרו והאיזור הפרוץ יתאחד עם המוגן. אני שואל אותך מה תעשי בהנחה שהאדם יוכל להרשות לכל אחד רמת חיים טובה, חיי נצח ויופי. מה תעשי אז?"
"אני לא יכולה להסביר את זה במילים. זאת האמת הפנימית שלי. אני חשה סלידה מכל הצביעות הזאת. כשאני רואה אישה בת שמונים שנראית בת עשרים וחמש אני חשה גועל. היא לא אמורה להיראות ככה".
"מי קבע איך היא אמורה להיראות? היא לא אמורה להיראות ככה כי את מקובעת מחשבתית. היא גם לא אמורה להיראות כמו מפלצת. תהליכי הבלאי של הטבע הם רק הצעה לאדם. האדם יכול לקבל אותה או לא לקבל אותה. מרבית בני האדם לא היו בכלל אמורים לעבור את גיל חמישים. המדע איפשר את ההזדקנות, אז מתפקידו גם לדאוג שזה יהיה בצורה יפה. קבלי את זה. המדע ניצח. את נלחמת מלחמה אבודה. האושר קיים ביופי, בנצחיות."
"לא האושר שלי", היא הזילה דמעות. כנראה הרבה זמן היא לא פגשה מישהו שהתעמת איתה. לא נורא, היא מקבלת מספיק כסף בשביל זה.
"אני חושבת שהתערבות הגסה בתהליכי הטבע היא לא נכונה. שההזדקנות החיצונית היא חלק מתהליכים הרמוניים של הטבע. היא כמו הגשם שבא בסוף הקיץ שגם בזה פגעתם באמצעות השליטה על מזג האוויר. אתם לא מבינים שעל ידי כל השאיפה הזאת לנצחיות, ליופי, לנוחות אתם פוגעים בתהליכים נפשיים מאד עדינים שמהווים את המיכלול של הנפש האנושית. אתם לא מוכנים לסבול כיעור, פיגור או חולי. הפכתם לחסרי חמלה".
"לא יהיה לנו צורך בחמלה אם לא יהיו מוגבלים בעולם".
"אתם צריכים חמלה. אתם צריכים ללמוד לחיות עם כל המגרעות של הטבע. זה מה שהופך את הנפש האנושית ליפה כל כך. ההבנה שלה שבכל משהו שהוא לכאורה מכוער חיצונית יש משהו יפה. מדובר פה על רבדים מאד עמוקים של הקיום שלנו שאתם מוותרים עליהם לגמרי. זאת היא כל מהות האדם. אתם מקרבים אותנו בצעדי ענק להיות מחשבים אנושיים".
"אני בטוח שהמפגר, החולה או הזקן לא יקנה את סיפור הרבדים העמוקים שלך. הוא רוצה להיות בריא ויפה. ממש לא מעניין אותו שתכונות מסויימות יאבדו למין האנושי. את רוצה להמשיך להחזיק איזו תמונה מזוייפת של אישיות האדם שיש לך ואת המחיר של הפנטזיה שלך צריכים לשלם כל האנשים המסכנים שיאמינו שצריך לתת לטבע לעשות את שלו. לפי הגישה שלך אפשר לחזור לתקופת המערות. אז היינו הכי טבעיים. את בסך הכל נלחמת נגד ההתפתחות הטיבעית של העולם. האדם הוא חלק מהטבע ומה שהוא משיג באמצעות שיכלו הוא גם חלק מהטבע. השורה התחתונה היא שאני רואה מולי מישהי מקומטת, שדופה, חולה, קומלת, ותסלחי לי שוב על המילה הבוטה, מכוערת".
"הזיקנה היא לא רק מכוערת", התקשתה להגות את המילים, "אם לא מנסים להילחם בה בכוח היא יכולה להיות יפה. אם תלמד להביט טוב בזקן תיראה נסיון, הבנה. בכל קמט יש סיפור חיים שלם".
"אני רואה כיעור, אני רואה מחלות, אני רואה מוות, אני רואה אומללות", אמרתי בגסות.
היא לא ענתה. השתררה שתיקה.

"את יכולה להתפשט?", זה היה מוטי. אני רואה שהבן אדם רוצה תמורה מלאה לכספו.
"בוודאי", ענתה בנועם למרות הסערה הנפשית שהייתה נתונה בתוכה, "זה חלק מהעיסקה,לא? מירה את מוכנה לעזור לי עם החלוק?"
היא קמה בכבדות מהספה ומירה פתחה את החלוק והורידה אותו באיטיות. אפילו להתפשט היא לא מסוגלת לבד.

היא הייתה עירומה לגמרי. מזל שהתאפקתי מלאכול קודם את התפוח. עכשיו כבר הייתי מקיא הכל. היישרתי מבט אל החזה. זה לא היה חזה לפי ההגדרה התיקנית שלו. אלו היו שני שקים שטוחים ומרופטים, מעוותים וחסרי חיים. מדהים איך דבר שפעם עמד, ויתר לחלוטין על תפקידו הראשוני ועכשיו רוצה להיניק את הפרחים באדמה. מה שהיה אמור להיות פיטמה נראה כמו נקודה כהה מגעילה שמתוכה יוצא איזה קוץ עקום. הגוף היה מלא נקודות חומות. בטח איזה פריחה. הבטן כמעט נצמדה לגב. הרגליים כבר לא היו שייכות למחלקת בני האדם. אני חושב ששלדים היו יכולים להתחבר איתה בקלות. אל הפות העדפתי להסתכל רק לאלפית השנייה. היה שם איזה ג'ונגל מבעית של שיערות שלא קשורות לשום דבר. בטח הריח המסריח שמילא את הסלון יצא משם. זה היה המראה האנושי בשיא עליבותו. אני מתקשה להאמין איך הייתי יכול לחיות בעולם לפני שנחקק בו חוק היופי. נשארו לנו שתי דקות אז החלטתי להמר על כל הקופה.

"אפשר לגעת?", שאלתי. מירה עיקמה את הפרצוף. כנראה עברתי את הגבול.
"בוודאי, כמו שאמרתי הכל פתוח", הזקנה המשיכה לענות בנועם. היה בדיבור שלה משהו מאד רגוע ונינוח. כמעט ולא שומעים אנשים מדברים ככה בעולם התזזיתי בו אנו חיים. זה היה כאילו היה לה את כל הזמן שבעולם למרות שהמוות מתדפק על דלתות השלד שלה.

התקרבתי אל הספה והתיישבתי על השולחן. מוטי נעמד לידי. הוא לא רצה לגעת אבל הוא רצה לראות מה אני עושה. הריח איים למוטט אותי. הפסקתי לנשום. העברתי את האצבעות ברכות על הפנים המקומטות. עצמתי את העיניים. היה משהו נעים במגע. מעולם לא נגעתי בעור לא חלק לפני כן. הקמטים מילאו כל פינה בעור. החיספוס שלהם נעם למגע ידי. עברתי לאוזניים הבלויות ומשם לשיער המדובלל. ליטפתי אותה. פתאום נהיה לי קצת עצוב עליה. הייתי יותר מדי בוטה בשיחה. פקחתי את העיניים. עינינו הצטלבו. ראיתי שם משהו חזק, אמיתי, יפה. ראיתי שם חיים. הורדתי את הידיים באיטיות לכוון הצוואר המחוספס ומשם אל החזה. אספתי את השקים הקמלים ברכות בידיי. ליטפתי אותם. ניתוחי הרמת והגדלת חזה היו הנפוצים ביותר בניתוחי החובה. זה אפילו לא היה ניתוח רשות. לא היו בחורות מעל גיל שמונה עשרה בלי חזה שלא היה גדול ועומד יפה. לא ידעתי בכלל מה התחושה של חזה טיבעי. העברתי את האצבעות באיטיות על השדיים מלמעלה ועד לפיטמה. הבטתי בה שוב. נרגעתי כשראיתי שהיא מחייכת. ירדתי מהשולחן והתיישבתי על הברכיים. מירה נראתה כאילו היא עומדת להתערב כל רגע, אבל הזקנה הניחה עליה את ידה שלא תפריע. קירבתי את פי אל אחת הפטמות. מקרוב כבר יכולתי לראות ששיערות שחורות קצרות השתרגו מתוכה. עצמתי שוב את העיניים. הצמדתי את פי אל הפיטמה ומצצתי. תחושה חדשה מילאה אותי. הרגשה שלא חוויתי בכל חיי. העולם קפא מלכת. הרגשתי שאני יונק חיים. נצמדתי אליה בכוח וחיבקתי אותה כשאני לא מפסיק למצוץ לרגע. היא השתרעה לאחור על הספה. העולם איבד משמעות. הרגשתי כמו תינוק. כאילו הסירו מחיצה מעל עיניי שסימאה אותי עד לרגע זה. דמעות החלו לזלוג מעיניי. הרמתי את ראשי. הצלחתי לראות מעבר לקמטים. היא הביטה בי בחיוך אלוהי. קירבה את פניה אליי ובעדינות אינסופית ליקקה לי את אחת הדמעות. היא המשיכה עם הלשון מהדמעה לאורך הלחי עד השפתיים. פתחתי את הפה והזמנתי אותה לצלול אל תוכו. התאחדנו לאחד בנשיקה. בכיתי כמו תינוק. הפסקתי לחיות. ריחפתי בעולם. לא פחדתי מהמוות. ראיתי את האור.



נושא נכתב על ידי נשלח
  נובלטה - ''הטיבעיים'' אמיר נתן 15:42 30/05/2005
  RE: נובלטה - ''הטיבעיים'' Saruman was here 00:33 31/05/2005
  RE: נובלטה - ''הטיבעיים'' אמיר נתן 23:53 03/06/2005
  מסלקות מידע שחר 23:07 02/06/2005
  RE: מסלקות מידע אמיר נתן 05:52 04/06/2005
  RE: נובלטה - ''הטיבעיים'' Original A 02:04 03/06/2005
  RE: נובלטה - ''הטיבעיים'' אמיר נתן 05:40 04/06/2005
  RE: נובלטה - ''הטיבעיים'' אמיר נתן 09:18 03/06/2005
  עוד הערות Nyx 22:47 13/06/2005
  RE: עוד הערות אמיר נתן 02:12 14/06/2005
  RE: נובלטה - ''הטיבעיים'' אמיר נתן 03:03 15/06/2005
  שיפורים איש בגלימה אפורה 00:39 21/01/2006
  mvQujuVevsPLFcIlrQAA Punyamas 15:47 10/10/2013
  tEbLMNsYzIkLVhWrl Jacob 21:50 11/10/2013
  wcyPiAmsPZ Lirik 00:48 12/10/2013
  brTFcxZDFAahPyE Esra 06:34 12/10/2013
  fAnMHavOILPEZ Soumik 17:15 13/10/2013
  BabWMWByNSDxQOb Jomar 22:35 13/10/2013
  ScSlrXWDwpOiGPB Kaley 08:51 05/03/2014
  RE: נובלטה - ''הטיבעיים'' איש בגלימה אפורה 00:22 21/01/2006
  FcmlVmFmyx Adenilson 14:11 10/10/2013
  XuicTbZmynMBGDaO Leandro 22:47 11/10/2013
  qvkGeriYBfObdKNP Larry 04:23 10/10/2013
  TCMhLfnqJQY Abdo 23:27 11/10/2013


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.