היא ישנה שינה עמוקה, שינה רוגעת, ללא חלומות.
היא רק בת שמונה, אך אמרה לאמא שאין צורך להביא שמרטפית,
היא לא פוחדת היא כבר גדולה.
אמא היתה הולכת פעמיים בשבוע ללמוד באולפן עברית, והיא היתה נשארת במיטה עם ערימה של ספרים ובובות.
לבדה. ממש כמו גדולה.
ואז החל להופיע הרעש.
תחילה נשמע זמזום. שהלך וגבר, הוא הפך אט אט לרעש חזק, רעש שהולך וגדל, חודר את גולגולת המוח.
הרעש הופך להיות הדבר הדומיננטי ביותר בחדר, (האם היא ישנה בכלל? האם זה חלום?).
היא משכה את השמיכה מעל לראשונה, אוטמת את אוזניה בשתי ידיה.
לא מעיזה להציץ ולהסתכל... והרעש ממשיך להצטלצל בחדר. הולך ומתגבר.
היא מפשילה את קצה השמיכה ומציצה בעין אחת כדי לראות את מקור הרעש הנורא...
מתוך הקיר יצא איש קטן, פיו פעור לרווחה ומתוך גרונו בקעו הצלילים הגבוהים, הנוראים.
הוא הביט בעיניה, והרעש פסק.
גם היום, כשאני כבר אשה מבוגרת. אינני יודעת להסביר את מה שראיתי...
אבל הזיכרון של החוויה הזו, חזק מאד.