בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
שנת הדרקון
נכתב ע''י: אורון יהלום (IP Logged)
תאריך: 03:47 03/03/2005

שנת הדרקון

בעל השפם הארוך ביותר בשגחאי, שחור כזפת מבריקה, מלטף את נחש המטבעות שלו, נחש המחמד, "שירה". עורו קר ומחוספס מגע. לשונו המתפצלת מגששת באוויר הצונן. השמש מטילה צללים חיוורים מעצי פונציאנה עליזים, אבל צונן. מדרכות העיר נפרשות לפניו, משאיות חלב, פרש של כלבי צ'יוואווה.
לעורו גלימה צהובה מבד פשוט, נקנתה בשוק לפני שנתיים. עכשיו אניציה פרומים בכתפיים. הוא פוגש באיש עסקים בחליפת פלטינה. תיק שחור אחד, קשיח, מחליף ידיים. סמוך לידיתו מרוקעות באותיות זהב שתי התיבות הסיניות המסמלות "ניגון" ו"מלחמה". זהו, אם כן, סוחר נשק. סוחר הנשק בעל השפם הארוך ביותר בסין.
אין בושה למין האנושי יותר, אולי מעולם לא היתה. המיתולוגיה אודות עלי תאנה ושיחים - מי יודע איזה פוליטיקאי ממולח רשם אותה. הכל זמין, שמיש, יעיל. אפילו הצלילים.
הצלילים חפים מכל פוליטיקה. אין הם אלא הפרעות שבמצע. גלים במשרעת משתנה באוויר, בים, ביבשה. דחיפה של שרשרות מולקולות בזו אחר זו, פגיעה באוזן התיכונה, זרם אלקטרונים בעצב השמע, פרשנות במוח הגדול. זהו צליל. גיטרה היא נשק.
במערת קמח שמחוץ לעיר מוציא האיש בעל השפם הארוך ביותר בשנגחאי חליל עץ עתיק מן המזוודה ומחלל לנחש המטבעות שלו שירים. וכך אומר אחד השירים, אילו יכל האיש לשיר ולחלל בו זמנית:

האמנות
העתיקה מכל
היא היכולת
לבצע
את מה שנועדת לעשות
בדרך הפשוטה מכל

דם סמוראים כהה זורם בעורקיו, חוזר סגול בוורידיו אל החדרים. המשאבה הישנה והטובה. פעם היא דפקה בלהבה, היום כמטרונום שכתמי החלודה עוטפים אותו מכל כיוון. טיק-טוק טיק-טוק. מטוטלת כבדה שעבר זמנה. השעה שתימעשרה שלושים ואחת.
נחש המטבעות "שירה" אדיש לשיר, מחצין את לשונו המזלגית ובוחן את דפנות המערה. עיוור ומטומטם. אך צלילי החליל חזקים ממנו וממוחו הזוחלי, הפשוט. הצלילים אצים רצים במורד העצבים. זהו תדר מכוונן ומופרע. שרשרת קפיצות בלתי גזירה. אט אט נהרסים הנוירונים, בזה אחר זה, כמגדל קלפים, כשורת אבני דומינו שחורות, קלאפ קלאפ קלאפ. הלשון המזלגית משתרבבת בהיסטריה, הוא אינו יודע מה פגע בו. אחר מעכס באקסטזה, מזנק אל הקירות אך לא נאחז בקמח היבש. מדרדר מטה ומקפץ שנית. הצלילים משגעים בנקבי אזניו. מה נותר לו לעשות? הוא נופל, צונח, מת, דומם לארץ, כל מלחיו נרדמו כולם. אינו זז יותר. אדוניו מפסיק את הניגון. הניסוי הצליח, החולה מת.
בניתוח שלאחר המוות הוא מבחין בדפורמציה בתאים. הרס של המיאלין, קצר חשמלי מפייח וגורס. המיקרוסקופ עושה את עבודתו נאמנה. הזכוכית הקטנה מוכתמת ברביחה קטנה ואפורה. הוא לא יזדקק לה יותר.
רחובות שנגחאי סואנים בצהרי היום. רעש, פיח, מועקה. פעם היו כאן גנים ומלכים. האיש בעל השפם הארוך ביותר בשנגחאי נכנס לתיבה ארוכה כשירותים ניידים בפסטיבל מוזנח ומועבר כהרף עין לניו יורק. לילה מעונן, פנסי הרחוב רטובים מגשם שנגמר לא מזמן.
המונית הצהובה מורידה אותו מול בניין משרדים ענק. הפקיסטני מקבל כמה מטבעות. הפנסים מסנוורים, הכל צהוב שחור.
"אלפי שנים של טכנולוגיה ומדע, אבק שריפה ואנרגיה גרעינית, ובסוף הכל מסתכם בחליל", אומר איש עסקים שמן כּפַּר במשרדו המעוצב. חלונות ענק ממורקים משקיפים מן הקומה השלושים וארבע אל העיר העייפה. הוא בוחן בעיון את חליל העץ העתיק. בין חורי האצבעות מתפתל דרקון סיני מסורתי. עיניו זועפות ברשף.
"שלושים מיליון דולאר באיגרות סחירות", אומר השמן. סטפילוקוקס אכזרי מכרסם במעיו, הוא מתחיל להרגיש זאת רק כעת.
האיש בעל השפם הארוך ביותר בשנגחאי מלטף נחש מטבעות חדש, שרכש בשוק.
"אי באוקיינוס השקט. תוך שנה."
וכך זה נערך.
ההרצאות התקיימו בחדרים ממוזגים. סיד לבן בוהק כיסה את הטיח. תופיני שוקולד ומאפי קצח הוגשו בין השיעורים. קפה קינמון ומים קרים. האיש בעל השפם בארוך ביותר בשנגחאי עשה כמיטב יכולתו להסביר את חוקי התנועה והכימיה של הצליל להדיוטות שבכיסאות המרופדים. לתת ורדים לחזירים. הם הנהנו במרץ ומידי פעם שאלו שאלות. הם רשמו הערות וגנחו גניחות. מדי פעם יצאו לשירותים, מדי פעם לא שבו משם. הם היו האנשים החשובים ביותר בתבל, לפי אמות מידה מערביות. היה להם יותר כוח וכסף מלסופרמן. היה להם יותר זהב וניקוטין מלכל ממשלת הולנד ביחד. הם היו שליטי העולם, במובן המערבי של המונח, והם היו מדושני עונג ואכולים מבפנים.
במקביל הכינו לו אי. אי קטן וגעשי, עטוף בצמחיה סבוכה, באיזור המשווני. זה לא היה אכפת לו כלל, הוא רק חפץ באי. משליך את הפצצה ורץ. מתכופף ונס למערה. נחש המטבעות סינן את לשונו.
הוא שירטט שרטוטים מורכבים. הוא בנה דגמים ומודלים. הוא הכתיב מידות וצבעים. כן, כל חריטה קובעת, כן, כל ציור נחשב. האמת נמצאת בפרטים הקטנים. ולבסוף הם הבינו ותפסו ועיכלו את המידע שנדחס אל תוך גרונם.
ומה? הם פיתחו זיליוני מפעלים ענקיים. חורשים, הומים, גורסים, משקשקים, מעלים עשן ומפריחים ציפיות, נוגסים בשמים ופוערים באדמה, מזהמים שפכים ומיללים בלילות. אלפי פועלים ממעמדות נמוכים, עובדים אסיאתיים זרים וסתם מוכי גורל חרשו אל תוך הלילה ובנו, בנו, בנו. וליין הייצור הנפיק את התוצאות. ארגזים על ארגזים, חבילות על חבילות, של נשק יקר ובלתי משוער, שעתיד לתת לאנשי המפתח בעולם המערבי את השליטה האבסולוטית בכל דבר, במובן המערבי של המונח.
סמל הדרקון התנוסס על כל מפעל. היתה זו תכנית חומש בת שנה. היא הוסוותה באכזריות וטויחה בזהירות. העיתונים הפיצו דיסאינפורמציה על תעשיית סויה ואצות. אנרגיה חלופית ושאר שטויות במיץ עגבניות. ראיונות ניתנו לכלי התקשורת, חברות הענק קיבלו את שלהן. הציבור הולך שולל, סונוור בלא משים.
אדם אחד.
לבסוף זה תם נשלם. המכונות עצרו מלכת, המסועים פסקו לשיר, הארגז האחרון נחתם, העיתונים נרגעו מן הפסטיבל.
קברניטי תכנית החומש חימשו את מרכזי כל השליטה מהודו ועד כוש, מקמצ'טקה עד באר שבע באלפי אלפי אלפי חלילים זעירים ועתיקים. וסלים ונתינים, כפופים ותת-פקידים, הואצלו סמכות, תפסו את מקומם בשרשרת הפיקוד, והכל היה מוכן לתרועת החצוצרה.
הם העבירו אותו לאי באוקיינוס השקט. הוא ישב על החופים, מלטף את נחש המטבעות. מאחוריו קפאו הרי בזלת מדושאים. עצי הקוקוס הפילו פרי מדי שעה. השמים היו תכולים באורח בלתי משתנה. היה לח, אבל נעים.
הגהינום פרץ בו זמנית ברחבי תבל. שאגות המלחמה וזעקות הקורבנות זיעזעו את המסד. התווים המדוייקים חדרו אל האזניים הנכונות, הניגון הפך למלחמה. כלכלות פשטו רגליהן. דוכסים הפכו צמיתים. האימפריה הדרקונית קמה ונהייתה לאמת של עור ועצמות, בשר וגידים. חרבות הסמוראים המודרניות פילחו כל התנגדות בצליל קטן. פה דיאז, ראה הוזהרת. רה במול, אתה חשוב כמת. האויר רגש ממתח ואימה. במשרדי הענק בניו יורק סיטי התרווחו באושר קברניטים. הם השיגו את השלל.
אל האי הגיח מטוס דו מנועי. פלופלורים מיושנים, עשן כחול מקרטע אחריו. הוא התקשה למצוא מקום לנחות בו, אך לבסוף קרס בחול החם. מתוכו יצא אדם. אדם צעיר, כלומר, שיערו מגודל, צבעו מלוכלך, עיניו עצובות, רגליו יחפות בחול החם. הלך והתקדם לעבר האיש בעל השפם הארוך ביותר בשנגחאי.
הם ישבו ודיברו סביב רמצי המדורה. האיש הציע קוקוס לאדם, האדם הציע טבק מגולגל. הם היו צופר ובילדד ודשו בתוך הסוגיות.
"האם אתה יודע מה מתרחש שם בעולם?" שאל האדם הצעיר.
"לא יודע ולא רוצה לדעת".
"הרג ורצח, בצע ושסע. איש דורס את חברו. יעילות למען המכונה."
"הם עשו עבודה טובה".
"אתם עשיתם עבודה טובה".
האיש בעל השפם הארוך ביותר בשנגחאי ליטף את הנחש.
"זה לא אכפת לי כלל".
"יש לך נחש, אינך בעל דם קר".
"הרגתי את קודמו בנסיונות".
"האם לא חשת עצב?"
"מעט", הודה האיש. "אולם זה כבר בעבר".
"אם כך, למד אותי כיצד למנוע זאת בעתיד. ולא בנחשים עסקינן."
האיש בעל השפם הארוך ביותר בשנגחאי הרהר ונאנח. אי באוקיינוס השקט נראה פתרון כל כך מוצלח בזמנו.
"יהא עליך לעזוב בבוקר", אמר לו בטון של אזהרה. "ואחר כך" (לעצמו), "יהא עלי לעשות זאת גם."
"מוכן".
האיש בעל השפם הארוך ביותר והאדם הצעיר עם השיער בצבע המלוכלך נכנסו לתוך הג'ונגל הזעיר והלכו כמה שעות עד שמצאו את מבוקשם. הם כרתו את הבמבוק הענק והכינו דיג'ירידו עצום ומסורבל. בלהב מלובן חרט האיש את הדרקון במהופך לאורך כל הדיג', ועיניו היו הפעם עצובות. הם ישבו שנית לצד המדורה. אור ראשון החל עולה באוקיינוס השקט.
"נשוף", אמר האיש בעל השפם הארוך ביותר בשנגחאי.
והאדם הצעיר נשף.
מקאו התעופפו מן העצים העצומים. רה נמוך התגלגל בין ההרים הבזלתיים. אחר יצא, גלש, עבר את גבולות האי המדומיינים ופלש למרחבי הים האינסופי וליבשות, למרחבים.
האנשים שמטו את כלי הזין, את גלילי העץ הממוסחרים, שמטו איש את צווארון רעהו, את האחיזה בזעם ובפחדים. הצליל הנמוך חדר לנשמותיהם ולאפם ולכל כולם. סינפסות התחברו שנית, זרם חודש במעגל.
ובמשרדי העיר האפילה נשמעו זעקות שבר וסתימת אזניים וצליל של פחד וחוסר אמונה. קברניטי שנת הדרקון איבדו את היקר להם מכל, התגוללו בין כיסאות השרד, המדפסות והעטים, העניבות החניקו את דרכם. עתה לא נותרו אלא רחמים.
באי קטן באוקיינוס השקט המריא מטוס זעיר בשובל של עשן כחול ועשה דרכו חזרה אל העולם. האיש בעל השפם הארוך ביותר בשנגחאי, קבר את נחש המטבעות שלו שנית ונפרד בצער מתקוותיו. אחר בנה רפסודה מקני במבוק אימתניים והפליג לתוך המים בשמש הבוקר הצחורה.
לאט לאט הסתירו הגלים את פסגות הבזלת המדושאות, עד שנעלמו, טבעו כליל במים הכחולים.



נושא נכתב על ידי נשלח
  שנת הדרקון אורון יהלום 03:47 03/03/2005
  RE: שנת הדרקון שחר 14:28 17/03/2005


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.