בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
משאלת דרקון
נכתב ע''י: אסלן (IP Logged)
תאריך: 08:58 02/02/2005

כבול כאן, בתוך מאסה של בשר ועצם וקשקשים. כשפגשתי באם השבט הזקנה לפני שבוע, הצהירה בחביבות שאני זקוק לדיאטה, וקרצה בלהבה ירוקה. אינני חושב שהייתה אומרת זאת כעת. לא כעת, כשמשקלי גדול רבבות מונים מכפי שעליו להיות, כשצבעי חום-ירוק עכור, כשקשקשי אריחי עור כבדים, כשכנפי עשויות עור ועצם המבעיתים את האוויר עצמו. לא כעת, כשאישי הזהובה, הנהדרת, כבולה בתוך הגוף האיום הזה, ותשוחרר רק למטרה זוועתית אחת – לזרוע מוות. לא כעת.
כעת, סבורני, הייתה מקנאת בי.

X X X

הספר שלי היה עותק ישן, כרוך בעור, של "חיי אישים" לפלוטארכוס – גורל מסוכן, שכן הסיכוי להיסטוריון עבש גדול מהסיכוי לאספן או קלאסיקן בעל מעוף ודמיון. הוא היה מונח על מדף אחורי זנוח בחנות קטנה ששכנה ברחוב צדדי בתל אביב. המיקום המבטיח הזה נתן לי זמן בשפע לאש ולשמים של העולם שלנו. אני זוכר את השנים האלה באושר, את גופי הדק, כאורכה של כף יד אנושית, מבליח מן השמים אל אש התמיד הבוערת למטה, מסתחרר בפיתול כנף זריז, האש שאופפת אותו מתעצמת לרגע, מתלהטת, ואז חוזרת לבעור בסגול יציב. אני זוכר את מסעות ההתבגרות השנתיים, אל צבעי הלהבות האחרים, למן הכחול של שנתי השניה, שהיה כולו אושר של תעופה, דרך הירוק של הרביעית – דיכאון של התבגרות – ועד לצהוב-כתום הנוכחי שלי, השנה הראשונה, הקסומה, של הבגרות.
אני זוכר את ידידי – אכילס, שהיה ראשון תמיד במקום שבו כולם שווים, עד שעזב בסוף שנתנו הסגולה, והלנה שעזבה בסוף הכחול, נוטשת אותנו לאבל על יופי שלא יתקיים עוד לעולם. אפולו וארטמיס, שמעולם לא נפרדו, גם לא כשנטשו ביחד בתחילת הירוק, והרמס, שחוש ההומור שלו גרם אפילו לאם השבט לצחוק בבעבוע להבות כשבאה לאסוף אותנו אל שדות המבוגרים, ושנאלץ לעזוב באמצע המסע ההוא.
אני זוכר גם אחרים מאותן השנים – לא מבני מיננו. חשתי אותם כשאצבעותיהם ריפרפו קלות על כריכת הספר שלי, בטעות, בהיסוס או בכמיהה. אחרים, ארבע גפיים, צמודים לקרקע, עור רך, ועצב. תמיד עצב.
"אנחנו מושלמים," חשבתי לאכילס יום אחד בהשתאות. לא באמת הבנתי, עד אז, כמה כל אחד מאיתנו מושלם, עצמאי. איש זקן עבר באותו בוקר ליד המדף, ואצבעות ידו השמאלית החליקו לרגע על הכריכה. חשתי את העצב, את חוסר האונים. ידידיו נפטרו כבר כולם, מלבד שניים, ולהם, הוא חשב, היה המוות עדיף. בני משפחתו חדלו זה מכבר להבין מי או מה הוא, והתייחסו אליו כאל טרדה נוספת שיש לטפל בה. קצבו הואט, העולם היה חולף על פניו מהר יותר ויותר, ללא היגיון או סדר נראים לעין. הוא היה אומלל, הוא היה בודד, הוא כמה, בתוך תוכו, לשינוי, לתקווה.
"מובן שאנחנו מושלמים, הראקלס," צחק אכילס בתוך ראשי. "אתה חושב שיכולנו לשרוד את האובדן של כה רבים מאיתנו, את הידיעה שבכל רגע ורגע עלולים חיינו כאן להיגמר, את הבדידות שבמוקדם או במאוחר היא מנת חלקנו, בלא להיות מושלמים?" הוא התהפך באוויר, התגלגל לאחור, נותן לאש הסגולה לבעור סביבו במעגל של ניצוצות. "אני מושלם. אינני זקוק לדבר, אין דבר בעולם שיכול מישהו לתת לי. אני מתענג על חברה, ואני מתענג על היעדרה. אני מתענג על האש, ועל המעוף, ועל הקסם. אני יחיד, מושלם". הניצוצות הסגולים גוועו לכדי זרם דקיק של להבה, שהקיף את גופו כמו חישוק. "ועם זאת," קולו נחלש, הואט, "לפעמים הייתי רוצה..." האט עוד, והשתתק. הוא שלח לי מחשבה מתנצלת, מרוחקת קמעה, ועף למטה, אל תוך הלהבות.
הוא עזב יומיים לאחר מכן.
שנים עוד עברו עלי לפני שהתחלתי להבין את טבעה של אותה כמיהה ששמעתי בקולו, אותו ריחוק. שמעתי אותו במחשבות חבריי, ראיתי אותו במעופם, כשבזה אחר זה איבדו עמנו קשר לימים אחדים, ואז נעלמו אל העולם שבחוץ. תמהתי מה הוא, לעתים, אף שאלתי את אם השבט בתחילת השנה הזו. "כשיבוא זמנך, אם יבוא," אמרה, "אתה תדע". היא נתנה בי מבט מהורהר, עינה מבליחה באדום עמוק. "לא כולם זוכים, אתה יודע. חלקנו נאלצים לחיות עם הכמיהה בלבד, לבסוף, בלא לדעת את פשרה".
ידעתי, כמובן. זקני השבט. אם השבט שלנו, סיפר הרמס מעט לאחר שפגשנו אותה, השתייכה לאחד הכרכים הראשונים של "מורה נבוכים," שנשרף בספרד. אב השבט של הקבוצה הצפונית היה קשור לעותק ישן של "פואטיקה," שהושמד באחת משרפות המנזרים הגדולות, במאה העשירית, וטוענים שזקן השבט של הקבוצה התיכונה קשור לטבלת חמר שומרית עתיקה, שנותצה כשנפלה מראש גג, ושבת זוגתו השתייכה לגיליון פפירוס שנפל למי הנילוס.
זמן ממושך תהיתי על דבריה של אם השבט, על הכמיהה, ועל הסיכוי להישאר בעולמנו לנצח. מדוע לא? אני מושלם. כך או כך – כאן או שם – בפנים או בחוץ – אני הוא אני, חיי הם חיי. לא חסר לי דבר, לא יחסר, ומדוע היה עצב בעינה של אם השבט, צבע כלשהו שמעבר לאלו שידעתי? האין אנו מושלמים?

הקריאה באה אלי לפני שלושה ימים. חרישית כמשב להבה תחת כנפיי, עמוקה כתהום שבלב האש הירוקה, תובענית כזרם רוח בגבהים האדירים ביותר. חשתי אצבעות על הכריכה. אצבעות עדינות, נוגעות, מלטפות. מבול של מחשבות שלא היו שלי, הפתעה, אושר, ואז דיכאון, בצבע שלא הכרתי, שהתפוגג לו לאיטו לבריכה עמוקה של כמיהה חרישית, מוכרת. שמעתי קול ילדותי, הראשון ששמעתי מעולם – "בבקשה?" – ו"אבל רק הפעם" בתשובה, נכנע, מאושר בתוך תוכו. חשתי את הספר מורם בזהירות, כאוצר יקר, נישא אל הדוכן. חשתי אותו מחליף בעלים, מקבל תחושה של ייעוד ושל עומק. ציפיתי לרגע שבו ייחשפו הדפים, לרגע שבו אזכה, סוף סוף, לחזות בפניו. כמהתי.
עפתי פנימה ולמטה, מאוחר באותו לילה. אם השבט חיכתה לי. "כעת," חייכה. "המבין אתה?" גיצים שחורים – עתה ידעתי את הצבע – פלשו אל הזהב שלי. "אני מבין," חשבתי בהרכנת ראש,בתסכול, "ואינני מבין. האין אני מושלם?" הכמיהה פלשה אלי, השתלטה על גופי ונפשי. לא עוד מאושר, לא עוד מרוצה. כמהתי. ציפיתי.
"אתה מושלם," לחשה אם השבט, ועיניה מבזיקות בכל הצבעים שבעולם, "ואינך". ירוק, אדום, לבן, סגול. "חשוב".
ומלב האש השחורה, חשתי את הכריכה מורמת, את הדף נחשף, את שעתי הקרבה ובאה. אושר שלא ידעתי כמותו מעולם. פליאה. "הם זקוקים לי," חשבתי חלושות, ואז בקול רם יותר מן העולם כולו "הוא זקוק לי!"
ומסע התבגרות אחד אחרון, אל תוך האש השחורה, הבולעת כל צבע, ועברתי.

* * *

עיניו היו מורעבות. הם מניחים תמיד שדי במזון, ושוכחים את החלומות. חלומות יש להזין ולטפח, תקווה יש להשקות בקפידה. הוא חיכה לי, ידעתי. חיכה זמן רב כל כך, טיפח בזהירות את התקווה, שאיש לא יראה, שאיש לא ישמע, ורק בלילה, או כשחלם בהקיץ, רק אז נתן לדמיון להתפרע, לחלום להתעופף.
התרוממתי מתוך הספר במערבולת של להבה זהובה, מרגיעה. הוא חיכה לי, והנה באתי. עוד מעט ייתם הכל. יכולתי לחוש את מבטו, את רגשותיו. יכולתי לחוש את הפחד, את הרצון, ומתחת לכל זה, ברובד עמוק יותר, את התקווה הניצתת ואת הספק הדוקר. ומעבר לכל – משאלה. אך משאלות, כמובן, צריכות להיאמר, ולו רק במילה אחת. ללא דיוק, ללא הבנה, ללא היגיון – הכל מותר, אך את המשאלה יש לבטא.
"אתה אמיתי," הוא אמר לבסוף, בקול שהיה רק מעט יותר מלחישה מלאת פליאה.
"אני חלום," אמרתי בעדינות, "וחלומות הם אמיתיים". כדור קטן של אש ריצד סביב זנבי. "אני חלום, ואני מביא לך משאלה". נעצתי בו מבט. הצבעים בעיניים שלהם מתים, שותקים, אבל העיניים מדברות בכל זאת. שוב, ראיתי אומללות. ראיתי ילדים אחרים, ראיתי מבוגרים, ראיתי ספרים, ראיתי לעג, אלימות, פחד, סקרנות שנענתה באדישות, יד מושטת שהוכתה שוב ושוב, ומעל לכל, כתמיד, עצב.
ותקווה. כבר עשיתי משהו. הוא זקוק לי.
"אתה יודע מה אתה רוצה? מה אתה רוצה יותר מכל דבר בעולם?" התפלאתי כמה עמוק נשמע קולי, כמה צלול. מודעות מלאה לעולם, וליופי, ולזיכרון. איש לא אמר לי שהדקות האחרונות יהיו כך.
הוא חשב במשך זמן ארוך מאוד, ואני נפרדתי מהעולם. ליצור כמוני אין קיום לאחר שהגשים את מטרתו. כשהוא דיבר לבסוף, הייתי כבר מוכן.
"אני רוצה דרקון".

X X X

וכך אני ממתין בפתח המערה שלי. כשתגיע העת אחטוף לי נסיכה, והוא יבוא על סוסו האביר, ובאבחת חרב – מטאפורית ככל שתהיה, בתקופה זו – יהרוג אותי. עצם קיומי נותן לו את התקווה, עצם מהותי מקיימת עבורו את החלום. וכך אני מאושר, והוא מאושר, וקשקשי העור שלי מתחככים זה בזה, והזכרונות מארחים לי לחברה. וגם אם לעתים עולה בי זכרון השלמות, וגם אם היתי רוצה שוב לנסוק בקלילות וללא מאמץ, וגם אם קר לי כאן, על הקרקע, בלא אש מסביבי, אני יודע שאפילו אם השבט הייתה מקנאת בי. אינני כמה עוד. אני מושלם, סוף סוף.
הוא זקוק לי.



נושא נכתב על ידי נשלח
  משאלת דרקון אסלן 08:58 02/02/2005
  כתוב יפה אבל לא הבנתי כלום[[ל''ת]] ceblare 12:50 02/02/2005
  RE: משאלת דרקון shif29 03:49 03/02/2005
  RE: משאלת דרקון שחר 14:34 04/02/2005
  אני חושבת בדיוק הפוך ממך יעל 10:43 05/02/2005
  RE: אני חושבת בדיוק הפוך ממך אסלן 22:16 08/02/2005
  להוריד את המסגרת יעל 14:52 10/02/2005
  RE: להוריד את המסגרת אסלן 00:54 11/02/2005
  אולי תבנה את זה בצורה אחרת יעל 03:08 11/02/2005
  אני חושבת שהוא בנוי כמו שהוא צריך להיות- אסטרו-נעמי 05:47 14/02/2005
  srPiRMJKvQcwnG Svetlana 23:34 11/10/2013
  RE: משאלת דרקון אסלן 22:14 08/02/2005


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.