בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
ניתוק
נכתב ע''י: סגן אלוף סודזל (IP Logged)
תאריך: 12:05 11/01/2005







נובמבר 2004


ניתוק


1.

מרטין אמר לי להיפגש עם ניק.
אז הסכמתי.
האמת היא שבאותה תקופה, אם מרטין היה מבקש ממני להיפגש עם השטן לארוחת ערב רומנטית, הייתי אומרת - "רק תגיד לי איפה נפגשים ומה כדאי לי ללבוש."
מרטין היה יכול לסדר לי את הקביעות וזה מה שהיה חשוב. דאגתי,מה יקרה אם אני לא אקבל את הקביעות המחורבנת. הקורסים שלי "בלשנות מעשית." ו "השערת וורף-ספיר." היו פופולריים, אבל לא פרסמתי מספיק השנה, בגלל כל מה שקרה.
חוץ מזה, זאת הייתה שנה לא טובה לאוניברסיטה ולא הייתי וותיקה וזה אומר שהייתי בסיכון רציני לעוף. היו כל מיני שמועות על פיטורים במחלקה, אז התכוונתי לשבת כל הקיץ ולכתוב מאמרים עד שהצוואר שלי ייתקע במקום ודם ישפריץ מהאצבעות.
מרטין לא אמר לי למה הוא רוצה שאני אפגש עם ניק וכששאלתי,הוא התחמק. בסוף הוא נאנח ואמר "פשוט תפגשי אותו בסדר? זה חשוב לקריירה שלך וגם לי באופן אישי."
הוא לא היה צריך להגיד עוד מילה.

הטלפון צלצל.
"דוקטור רוזמאונט מדבר ניק אנדרסון. מרטין כבר דיבר אתך?"
"כן, הוא אמר שתצלצל."
"הייתי רוצה שנפגש מחר בערב, אולי בבית קפה."
"אני לא חושבת שאני אשיג ביבי סיטר למחר בערב."
"אז אפשר להיפגש אצלך."
לא התלהבתי.
"זה לא ייקח יותר משעה." הוא הבטיח, "אבל אני לא יכול להסביר הכל בטלפון."
תיארתי לעצמי שהוא צריך עזרה בדוקטורט או משהו בסגנון.
"אי אפשר לדחות את זה למחרתיים?" אולי עד אז אני אשיג ביבי סיטר איכשהו.
"לא." הוא אמר, "לצערי לא."
ביקור כזה הכריח אותי לסדר ולנקות את הבית, מה שממש לא בא לי. הבית מצא חן בעיני כמו שהוא - מבולגן, מרושל, חסר סדר.
"אז מחר בשמונה בערב ,אצלי בבית." אמרתי בצער.
"תודה דוקטור רוזמאונט." הוא אמר וניתק.
"תודה." אמרתי לקו המנותק "ושתתפגר."

הוא היגיע בשמונה בדיוק, וברור שלא הספקתי לסדר את הבית כמו שצריך.
פתחתי את הדלת.
ניק היה קצת מבוגר בשביל להיות דוקטורנט, משהו בין משהו בן שלושים ושבע לארבעים. פרצוף קשוח ורציני, שער מלא שמתחיל להאפיר ועיניים חכמות. הוא לבש כתפיים רחבות וחליפה שהייתה באופנה כשג'ורג' וושינגטון הסתובב בביצות של בוסטון. על האצבע שלו נצנצה טבעת זהב שחוקה ופשוטה.
הוא נראה מופתע. כנראה שהוא חשב שאם אני דוקטור, אז אני אמורה להיות זקנה בלה, בת מאה עם שישים וחמש שיני זהב.

לבשתי את חליפת העסקים החומה שאני לובשת בתחילת הקורסים. היא משדרת משהו עסקי ועניני וגם מבליטה לי קצת את הרגליים.
התיישבנו בסלון.
הצעתי לו קפה ועוגה קנויה. שתינו קפה, לקח לו קצת זמן להתחיל לדבר.
אבל בסוף הוא דיבר.

"אז מרטין סיפר לך במה מדובר ?"
"לא, הוא לא אמר כלום."
"טוב מאוד." אמר ניק "תראי, אני לא יודע אם הבנת, אבל אני מה סי. אי. אי." הוא אמר והוציא תעודה עם תצלום ישן שלו בתספורת מצחיקה. הוא גם נתן לי כרטיס. שמתי אותו בארנק.
"כרגע אני בבוסטון ואני מעוניין לשכור את שרותייך לקיץ. אנחנו מציעים שכר יפה- בערך ..." הסכום היה פי שלושה מהמשכורת השנתית שלי, "עבור חודשיים ,שלושה של עבודה בקיץ."
מצד אחד הייתי צריכה עוד זוג נעליים, מצד שני, בלי לפחות ארבעה מאמרים רציניים, לא היה לי שום סיכוי לקבל קביעות.
"אני מצטערת. אבל אני חייבת לכתוב הקיץ, אחרת אני לא אקבל קביעות. אין לי זמן לזה.”
"תיארתי לעצמי שזה מה שתגידי. קיבלתי ממרטין הבטחה שתקבלי קביעות אם תעבדי אצלי."
הופתעתי. "מה עשית ? סובבת לו את היד מאחורי הגב?"
"לא הייתי צריך." הוא ענה ברצינות, "הסי אי אי מממן בהרבה מאוד כסף הרבה מחקרים שנעשים באוניברסיטה הזאת. אז לא הייתי צריך לסובב את היד לאף אחד ,ממש לא."
"ומה אני אמורה לעשות ?"
" יירטנו תשדורות בשפה בלתי מוכרת. אנחנו צריכים שתפענחי אותן."
"אני לא מפענחת מקצועית." אמרתי, "אני בלשנית."
"יש לנו מספיק מפענחים מקצועיים. זה לא מה שאנחנו מחפשים. במלחמת העולם השניה הצי השתמש בבני נוואחו כדי להעביר הודעות באוקיינוס השקט. המפענחים היפנים המקצועיים לא הצליחו לפענח כלום עד סוף המלחמה."
"ואני אצטרך לעשות תחקיר בטחוני?"
"כבר עשינו לך." ניק חייך, חושף שיניים לבנות מחודדות "לא הייתי מציע לך את העבודה, אם לא הייתי בטוח שאת נקייה. אנחנו יודעים שאת מבריקה, מקורית ובין חמשת האנשים הטובים ביותר בשדה שלך, וזה מה שאנחנו מחפשים את הטובים ביותר."
לא נותנים סטירות על מחמאות, גם אם הן לא כל כך מדויקות, אז מה אם חשבתי שאני הכי טובה בשדה שלי ? כבר הרבה זמן לא קיבלתי שום מחמאה, בקיצור ניק התחיל למצוא חן בעיני.
"תודה רבה על המחמאה."
"זאת לא מחמאה, זאת עובדה. אחרת לא הייתי פה."
ואז קייל בכה. כרגיל, ברגע הכי פחות מתאים. "חכה שניה." אמרתי.
"אין בעיה."
היה לי בקבוק במקרר, הבאתי את קייל לסלון והתחלתי להאכיל אותו, ניק נראה קצת נבוך.
"את רוצה שנדבר אחרי שתגמרי עם האוכל?"
"לא. הוא לא מקשיב, והוא לא ידליף שום דבר לרוסים. מילה שלי."
"טוב,דבר אחרון - פרויקט אפימפתאוס הוא סודי. יכול להיות, שנצטרך להצמיד לך שמירה, החומר שתעבדי איתו הוא מסווג ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שמשהו מזה ידלוף החוצה. אני אשלח לך את החוזה היום בערב בדואר אלקטרוני. אז מה את אומרת?"
"אני רוצה לקרוא את החוזה, להתייעץ עם עורך דין. בינתיים זה נשמע בסדר."
"רק תעשי את כל זה מהר. אני חייב תשובה תוך יומיים שלושה." הוא אמר וקם מהכורסה "אני מקווה מאוד שהתשובה תהיה חיובית."
הוא לחץ לי את היד , לחיצה חזקה. הסתכל לי בעיניים והלך.

שלחתי את החוזה לרוזנפלד, העורך דין עם פני העכבר והקול הצרוד, שטיפל בגרושים שלי.
הוא חזר אלי באותו היום ואמר "החוזה בסדר גמור. רק ברור לך, שאת מתחייבת לסודיות מוחלטת."
"כן את זה כבר הבנתי."
"ויש פה כמה סעיפי עונשין די מאיימים, אז את יכולה להתווכח עליהם עכשיו או שאת פשוט לא תדליפי כלום."
"אני לא מתכוונת להדליף שום דבר." הודיתי .
רוזנפלד נשמע קצת מאוכזב "אז אם ככה." הוא אמר. "יש לי רק כמה הערות קטנות ואני אשלח אותן בערב בדואר אלקטרוני."
ניסיתי לתפוס את וינסלו, אף אחד לא ענה באוניברסיטה גם לא בבית. השארתי הודעה.
ניק צלצל אלי בערב. "המחלקה המשפטית אישרה כל מה שביקשת; אחרי שסובבתי להם את היד מאחורי הגב . עוד שעה יגיע אלייך שליח עם שני חוזים חתומים. תחתמי על שניהם. אחד תשאירי אצלך, אחד תתני לשליח וזהו, מחר בבוקר אני אדבר איתך."

אני ואדם נפרדנו לפני שנה וחצי. התגרשנו באופן רשמי לפני שמונה חדשים. היינו נשואים שש שנים.
הגרושים היו מהירים יחסית. מוות מהיר, בלי כאבים.
לא היה לנו כמעט רכוש משותף ולא עשיתי לו את המוות, למרות שחשבתי על זה ודי בפרוט.
בסוף הגעתי למסקנה המצערת ,שאדם הוא בכל זאת האבא של קייל, ומה שיפגע באדם, בסופו של דבר יפגע גם בבן שלי.
אז הסכמנו כמו אנשים הגיוניים על מזונות סבירים, סידורי ביקור סבירים והתגרשנו.
כל הזמן הזה, מהפרדה ועד הגירושים, אדם התנהג בצורה כל כך רציונלית עד שלפעמים רציתי לצרוח.
כשנכנסתי בפעם הראשונה למשרד של רוזנפלד, העורך דין שסידר לי את הגירושים.
הרגשתי כאילו הזמינו אותי ללוויה של עצמי.
רציתי להקיא.
רוזנפלד היה עורך דין טוב והיו המון תארים שהתאימו לו - נחמד לא היה אחד מהם.
הוא אמר "אל תדאגי."
התחלתי לדאוג.
הוא אמר. "אני אשלח אותך לחוקר פרטי, את תדעי הכל על בעלך."
לא רציתי לדעת הכל על בעלי.
"ארל הוא חוקר פרטי, אבל בחור ישר." רציתי להגיד לרוזנפלד שהוא עורך דין, אבל בחור ישר – התאפקתי. טוב, זאת הייתה פגישה ראשונה.
חברה שלי אן, אמרה שכדי להתאושש, צריך חצי שנה על כל שנה שהיינו נשואים. זאת אומרת שאני אתאושש רק עוד שנה וחצי. זה פסימי כי שנה וחצי זה המון זמן וזה אופטימי, כי זה אומר שמתי שהוא התקופה המחורבנת הזאת תיגמר.
האמת שזאת לא הייתה תקופה כל כך מחורבנת. למדתי שוב להיות עצמאית, לסמוך על עצמי יכולתי לעשות את כל הדברים שלא יכולתי כשהייתי איתו.
אבל עדיין חשבתי עליו, למרות שזה היה גמור, למרות שהבן זונה יצא כבר עם איזה דוקטורנטית צעירה ורזה ממדעי המחשב. איחלתי לו כל טוב ושימות במהרה. לא , הוא היה האבא של קייל, אז אין צורך שימות. רק שישמין , יקריח ויספיק לחייך כל הזמן.
בשנתיים האחרונות כעסנו מדי, רבנו מדי.
התווכחנו על כל דבר אפשרי, ועל כמה דברים שנראה שבלתי אפשרי להתווכח עליהם.
עכשיו, לא התווכחתי עם אף אחד. לפעמים עם קייל, כשהוא לא רצה לישון.
אני לא יודעת אם התגעגעתי לאדם או שאולי פשוט התרגלתי שיש לידי מישהו במיטה, שתמיד יש לי עם מי לדבר ואם אני חולה אז יש מישהו שיטפל בי ,יכין לי תה, ייקנה לי תרופות ויחבק אותי.
ההורים שלי עזרו, עד כמה שהם יכלו מניו יורק. בקיצור, כמו שאמרתי, לפעמים התגעגעתי למטומטם הזה.

2.
בתשע וחצי הטלפון צלצל. קייל כבר היה אצל המטפלת ואני הייתי אחרי הקפה הראשון.
"הי זאת רות?"
"אני חושבת שזאת אני מר אנדרסון."
"את יכולה לקרוא לי ניק, עכשיו כשאנחנו עובדים ביחד. בינתיים תסתכלי החוצה בבקשה."
"אני לא יכולה להסתכל החוצה, אני בקומה השניה."
"אז אם תצאי החוצה, תראי ביואיק ירוקה ובתוכה שני בחורים נחמדים. מעכשיו, הם ילוו אותך לאן שתלכי ואם תעדכני אותם בתוכניות שלך, זה יהיה מאוד נחמד. אני יודע שזה קצת פוגע בפרטיות שלך, אבל זה חיוני עבורנו. הם לא יפריעו בשום צורה לחיים הפרטיים שלך אני מבטיח." הוא אמר.
"בסדר ניק. ומתי אני מתחילה לעבוד ?"
"עוד שעה יגיע אליך שליח עם הדיסק הראשון ותתחילי לעבוד."
"אמרת שיש הרבה חומר, לא דיסק אחד."
"החלטנו, בשלב ראשון, להגביל את החומר שתהיי חשופה אליו מסיבות בטחון."
"ואיך אני אמורה לפענח משהו, כשיש לי רק שדר אחד ! אתם אמורים לעזור לי, לא להכשיל אותי ! וכדי לפענח את השפה הזאת, אני צריכה כמה שיותר מקורות, זה לא ברור? אני לא מבינה, אתם לא סומכים עלי ?"
"אנחנו סומכים עלייך רות, אחרת לא היינו מדברים עכשיו." הוא אמר בקול רגוע שרק עיצבן אותי.
"אז יש לכם דרך מאוד משונה להראות שאתם סומכים עלי."
"השדר הראשון הוא פשוט, אני לא חושב שתהיה לך בעיה לפענח אותו." ניסה ניק להרגיע אותי.
"אם הוא פשוט, אז למה אתם צריכים אותי ?"
"אנחנו צריכים אותך לשאר השדרים."
"אז למה אני לא מקבלת אותם?"
ניק נאנח "תראי רות אף אחד לא רוצה להכשיל אותך, זה פשוט..."
"אני לא מתכוונת להפסיד את הקביעות שלי, רק בגלל משחקי הביטחון המטופשים שלכם!!!"
"את לא תאבדי את הקביעות ובבקשה תני לי לסיים את המשפט. הרעיון היה להגן עלייך ולכן לחשוף אותך לכמה שפחות חומר סודי. לדעתי, זאת טעות. אבל לא אני קבעתי בנושא. בכל מקרה אל תתעצבני, זה מיותר."
"אני לא מתעצבנת." אמרתי מעוצבנת "חבל רק שאתם מקשים עלי."
"את צודקת. אבל זה המצב,בסדר?"
לא זה לא בסדר! אבל כנראה שאין לי ברירה." באותו רגע הצטערתי שבכלל נכנסתי לפרויקט המקולל הזה.
"תקבלי את הדיסק, תעברי עליו ואם את רואה שיש לך בכל זאת בעיות,דברי איתי."
"בסדר." נכנעתי "להתראות ניק."
"להתראות רות." הוא אמר וניתק.
קיוויתי שאני לא בצרות גדולות.

השליח הגיע אחרי שעה. בינתיים הצצתי מהחלון וראיתי את הביואיק הירוקה, היא לא מצאה חן בעיני.
ברגע שהשליח סגר את הדלת, רצתי אל הוידאו דיסק.
ניק צדק. כנראה שלא תהיה בעיה לי לפענח את זה. שום דבר פה לא היה מוצפן, בדיוק ההפך, זה נראה כמו שיעור ללימוד שפה זרה.
בהתחלה הופיעו האותיות, שנראו כמו שילוב של סינית ואצטקית וצלילים - מין רצף מוזר של ציוצים צורמים, חרחורים ונקישות , היה די קשה לתעתק אותם, לא הייתי בטוחה שזיהיתי את הצלילים כמו שצריך.
אחר כך הופיעו המילים שנכתבו מלמעלה למטה, משמאל מימין ועוד כיוונים בלתי אפשריים ובסוף התמונות רובן של כל מיני עצמים בחלל - שמשות זוהרות כמו יהלומים ענקיים , כוכבי שביט בורחים בצעדי בלט, ירחים מטורפים מסתחררים בזריזות בקצה השמיים.
התמונות היו יפות ,אני לא אסטרונומית אבל זה נראה כאילו הן צולמו מחוץ לכדור הארץ. או אולי זאת הייתה הדמיה של המראה מחוץ לכדור הארץ, לא יכולתי להבדיל.
אחרי ארבעה ימים היו לי שלושים וארבע אותיות, ושלוש מאות מילים מפורשות.
לא הכרתי את כל השפות בעולם, ושפות נכתבות בכל הכיוונים. אבל לא הכרתי שפה שפעם נכתבת מלמעלה למטה ופעם מימין משמאל וגם האותיות והצלילים פשוט היו שונים מדי.
אם זה לא היה איזה מבצע הטעייה מתוחכם, אז השדר הזה הגיע מגזע אחר, מעולם אחר.
זה היה מרגש, חשבתי שאני חייבת לצלצל לוינסלו.
לא דיברנו כבר כמעט חודש,לפעמים וינסלו היה נעלם לשבועיים שלושה, אבל חודש זה מוגזם.
צלצלתי, לא הייתה תשובה, השארתי עוד הודעה.

אני ואדם היינו שונים לגמרי.
אצל אדם הכל היה שחור או לבן, כן או לא, לכל שאלה יש תשובה אחת ברורה.
אצלי הדברים הם צבעוניים , ולא לכל שאלה יש לי תשובה ברורה , הרבה פעמים אני לא יודעת או שאני חושבת שאי אפשר בכלל לדעת.
אדם לא שוכח שום דבר, וגם אם הוא שוכח הכל רשום אצלו. הוא כותב את כל ההרצאות שלו מראש והוא לא אוהב לתת זמן לשאלות. הכל חייב להיות אצלו בזמן ובמקום, שום דבר לא יכול לעוף.
אני שוכחת דברים, אף פעם אני לא זוכרת איפה שמתי את המפתחות, אני אוהבת שההרצאות שלי סוטות מהנושא. הן צומחות, הולכות למקומות אחרים מפתיעות אותי לכל הכיוונים.
בהתחלה זה מצא חן בעיני,להיות צמודה לאדמה, להיות יציבה. הכל הסתדר, שום דבר מפתיע לא קרה בחשבון הבנק שלי, התשלומים הודבקו למקרר ותמיד שולמו יום לפני ובאוטו הנורה של הדלק אף פעם לא האירה.
אחר כך ההערות שלו התחילו להפריע. ניסיתי להסביר לו שאני מנסה, אבל אני לא יכולה להיות מסודרת כמוהו. שיפסיק להעיר לי כל הזמן, כי זה רק מרגיז. השתדלתי לא להתעצבן- ממש השתדלתי.
למה לא שמת את המפתחות במקום? זה תמיד קורה רק לך! כמה פעמים אני צריך להגיד לך שתמלאי דלק! למה את דוחה את זה כל הזמן?! את מתנהגת כמו ילדה קטנה.
אני לא חושב שאדם הבין שלפעמים רציתי להיות ילדה קטנה.
הוא תמיד רצה להיות פרופסור לפיסיקה.

לבשתי את השמלה הפרחונית שלי , אני מרגישה צעירה איתה.
הפעם ניק לבש חליפה קצת יותר אופנתית והוא אפילו חייך.
"הי רות." הוא אמר "מה שלומך."
"החיים יפים." שיקרתי והלכנו לסלון ביחד.
"אתה רוצה קפה?"
"למען האמת אני אשמח."
"אז שב." אמרתי והלכתי למטבח. "יש לי מכונת אספרסו , אתה רוצה אספרסו ?"
"איזה פינוק... בטח, אספרסו קצר עם חלב בצד."
"אין בעיה." אמרתי. קניתי את המכונה אחרי שהתגרשתי , לא השתמשתי בה כמעט. היא נראתה כמו ספינת חלל על השיש האפור של המטבח.
הייתי עייפה, קייל התעורר שלוש פעמים אתמול בלילה.
"אז מה שלומך ?"
"קצת עייפה,הילד התעורר בלילה."
"הוא נראה ילד חמוד."
"הוא חמוד, אבל רק שהוא ישן.סתם, סתם, אני לא כזאת אמא נוראית אני פשוט עייפה."
"אני בטוח שאת אמא למופת." שיקר ניק באביריות ראויה לשבח "זה לא קל לגדל ילדים לבד. שלי כבר גדולים. הם שמחים להיפטר ממני."
"אתה לא גרוש?"
"אני אלמן. אשתי מתה לפני שמונה שנים בתאונת מטוס בהודו."
"מצטערת." הרגשתי מין צמרמורת בעור.
"זה בסדר. עברו כבר שמונה שנים." ניק השתתק, הוא נראה מהורהר, רחוק.
שתקתי, גם אני דמיינתי הרבה פעמים את אדם מת, בתאונת דרכים או נטחן במכונה לקציצת המבורגרים, שחור תמיד התאים לי.
"זה בטוח לא קל." אמרתי.
"עכשיו שהם יותר גדולים, זה אחרת." הוא אמר, "ואיך את מסתדרת לבד עם תינוק?"
"זה קשה. התגרשנו לפני שנה... עוד לא ממש התאוששתי."
"כמה זמן הייתם נשואים?"
"חמש שנים." שיקרתי, לא יודעת למה.
"אז זה ייקח עוד זמן." אמר ניק. "טוב. בכל מקרה, הבאתי לך את שאר העבודה." הוא אמר ודחף לעברי מעטפה חומה. "יש כאן עשרה דיסקים; ועוד שעה יבוא מישהו ויתקין פה כספת. החומר הזה לא יכול להסתובב בחוץ. כשאת מסיימת לעבוד, שימי אותו בכספת."
"טוב." אמרתי, "והנה דיסק בשבילך יש פה את כל מה שפענחתי."
"אני אעביר את זה הלאה." הוא אמר, "עשית את זה ממש מהר."
"עבדתי קשה." אמרתי, "אני יכולה לשאול אותך כמה שאלות?"
"את יכולה לשאול מה שאת רוצה."
"אתם חושבים שהשדר הזה הגיע מחוץ לכדור ארץ?"
"זאת ההשערה הכי סבירה, בשלב הזה. הקרן שהגיעה מאזור מאדים. הבעיה היא שאין בנקודה הזאת שום משדר, שום חללית לא עברה ולא זיהינו אנטנה. המומחים שלנו אומרים שזאת טכנולוגיה לא מוכרת או במילים אחרות - אין להם שמץ של מושג איך זה היגיע אלינו."
"לפני כמה זמן קבלתם את השדר?"
"שלושה חודשים."
"ומה עשיתם בזמן הזה?"
ניק נראה קצת אומלל, "ניסינו לפענח את השדר בעצמנו והצלחנו באופן מאוד חלקי. שכרנו שני מומחים חיצוניים שעשו איזו שהיא התקדמות, אבל לא מספיקה לטעמי."
"ניסתם לשדר בחזרה, לשאול שאלות?"
"ניסינו. לא חושב שקיבלנו תשובות. למרות שאחד מהמומחים החיצוניים טען שקיבלנו תשובות - ובשדר הראשון יש תשובות לשאלות ששאלנו אחרי שקיבלנו אותו."
"איך מישהו יכול לענות על שאלה לפני ששאלת אותה?"
"אם הוא יכול לקרוא את המחשבות שלך או אם הוא יכול לנוע בזמן."
"אתה לא מדבר ברצינות?!"
"אני רק מצטט את המומחה שלנו, הוא פרופסור באוניברסיטה." טוב זה לא אומר כלום. כל מה שצריך כדי להיות פרופסור באוניברסיטה, זה תחת גדול, לשון ארוכה, מרפקים חדים ורצוי שתדע לכתוב ולקרוא בלי ניקוד. אם אתה פרופסור לפיסיקה, אני מניחה שאתה צריך לדעת גם את לוח הכפל.
"טוב, אז אני אלך ותתקשרי אלי כשתתקדמי או לפני, אם בא לך." הוא אמר וחייך. הופתעתי קצת.
ניק נעצר לפני הדלת "בכל מקרה, רות. אם משהו מוזר ייקרה - תתקשרי אלי, בסדר ?"
"אם אני אראה את אלוויס וסינטרה שרים דואט מצלחת מעופפת,אני אצלצל."
הוא לא חייך. "זה לא מה שהתכוונתי." הוא אמר ברצינות, "אני לא רוצה לתת לך דוגמאות. מוזר- זה מוזר, את תדעי כשזה ייקרה אם זה ייקרה."
"למה שייקרה לי משהו מוזר?" שאלתי בחשד.
"לא יודע." הוא ענה והייתי בטוחה שהוא משקר, "אבל אם ייקרה, אז דברי איתי. אל תשכחי, בסדר?"
"אני לא אשכח." הבטחתי.
"ואני אדבר אתך השבוע בכל מקרה, בסדר?" הוא פתח את הדלת, השמיים בחוץ היו כחולים.
"בסדר." אמרתי.
"אז תודה על האספרסו."
"אתה יכול לבוא כל יום." אמרתי.
"תיזהרי, השיחה הזאת מוקלטת."
"אני חושבת שאתה צריך להיזהר יותר ממני."
"טוב, אז להתראות רות ותודה."
"להתראות ניק." אמרתי ,חייכתי את החיוך הכי מתוק שלי וסגרתי את הדלת.

אני מתארת לעצמי שאם הוא לא היה בסי אי אי ואם הוא לא היה המעסיק הישיר שלי ואם לא הייתי חושבת מידי פעם על אדם, אז אולי הייתי חושבת עליו ברצינות.
אחרי שחתמתי על הגירושים, כל מיני חברות טובות סידרו לי דיטים. אני חושבת שנפגשתי עם כל הקמצנים, הקרחים שגובהם פחות ממטר וחצי שחיים בבוסטון. טוב, אני סתם מגזימה. יצאתי רק עם ארבעה, אבל זה היה נורא. ברגע שראיתי אותם רציתי להפוך לאוויר וזה הפך יותר גרוע כשהם התחילו לדבר.
אן סידרה לי את הפגישה עם סוכן של קריזלר. כבר מהתחלה אמרתי לה שזה לא ילך, והיא אמרה די עם הדעות הקדומות שלך ! הוא כזה בחור מתוק. חמש דקות אחרי שנפגשנו הבחור המתוק ניסה להכניס את היד שלו לתחתונים שלי. נתתי לו סטירה וברחתי.
אחרי חצי שנה לבד התחלתי להסתכל במבט מורעב על סטודנטים שלימדתי ב "בלשנות שימושית", מה שהעיד על מצבי הנואש. אפילו פינטזתי על איזה סטודנט שרירי עם עיניים ירוקות שישב בשורה הראשונה.
להפוך המבורגרים במקדונלד אף פעם לא היה החלום הרטוב שלי, אני שונאת את הריח של השמן בשיער. אז נשארתי עם הפנטזיות והמשכתי לשכב במיטה הכפולה שלי, לגמרי לבד.

לפני שהספקתי לעבור על הדיסקים, הגיע איש הכספות. לא ידעתי איפה להתקין את הכספת. הוא הסביר לי שהוא צריך לקדוח בקיר והבטיח שלא יהיה לכלוך. כמו רוב הגברים,הוא התגלה כשקרן פתולוגי. אמנם הוא ניקה, אבל עדיין, חדר השינה שלי התמלא באבק לבן ששאבתי במרץ.

3.

פתחתי את המעטפה במהירות. עשרה דיסקים ממוספרים, עברתי עליהם ברפרוף.
חשבתי שאני אראה סוף סוף את היצורים הירוקים עם האנטנות על הראש, אולי אפילו חללית או שתיים. שום דבר. הסרטונים הראו מין תרשימי זרימה, תלת מימדיים מוזרים ובתוכם מילים וצורות גיאומטריות. לא ממש מעניין.
בדיסק הראשון היו עוד שיעורים שלימדו מילים חדשות. זיהיתי עוד כמה עשרות מילים, זה לא היה קשה,רק מעייף ומעצבן ולקראת הערב הציוצים האלה עשו לי חור בראש.
בשש המטפלת החזירה את קייל. שיחקתי אתו,האכלתי אותו, רחצתי אותו. בשמונה וחצי הוא נרדם. קיוויתי שהוא ייתן לי לישון הלילה.
נשכבתי על הספה עצמתי עיניים והעמדתי פנים שאני כרית.
על השולחן ליד הספה מצאתי ספר "תורת הקוונטים מציאות ומסתורין." ,לא זכרתי שקניתי אותו, כנראה הוא היה של אדם. איך הוא היגיע לשולחן אין לי מושג.
המסתורין של מכניקת הקוונטים לא ממש עניין אותי, אבל לא היה לי כח לקום מהספה ולמצוא ספר אחר. אחרי שלושים עמודים התעייפתי ונרדמתי.
שעה אחר כך הטלפון צלצל.
אדם שאל אני יכול לקחת אותו ביום שישי בערב במקום שבת בבוקר
אמרתי לו שאין בעיה, שאלתי אם הספר על מכניקת הקוונטים שלו ואם זה נכון שהתודעה שלנו משפיעה על המציאות?
הוא אמר שהספר לא שלו והשאלה הזאת לא מעניינת אותו מה שחשוב לו, זה שיש משוואות קוונטיות והמשוואות האלה עובדות.
שאלתי אם זה לא מוזר שהתודעה שלנו משפיעה על המציאות?
אם זה נכון, זה מוזר. הודה אדם, אבל זה לא נכון. הוא הוסיף בזעף.
ואז שמעתי, מין צליל של ניתוק, כאילו מישהו מאזין לי לקו.

אני ואדם היינו כבר עייפים ממריבות.
שנינו ידענו שזה גמור. אבל פחדנו לדבר.
עברה חצי שנה מאז ששכבנו בפעם האחרונה, אולי יותר.
אדם העדיף לשתוק, אני לא יכולתי יותר.
אמרתי - אי אפשר להמשיך ככה אדם, אנחנו סתם פוגעים אחד בשני ואחר כך צעקנו ורבנו ואדם שתק ובכיתי.
אהבה זה לגעת. אהבה זה לדבר. אין אהבה בלי מילים.
אבל המילים שלנו כבר היו שונות כל כך.
באותו ערב אדם ארז את הדברים שלו ואז שכבתי איתו בפעם האחרונה.
אחר כך התחיל החורף.
והבית היה קר וגדול מדי.
השמיים היו אפורים וגשם ירד כל הזמן.
בנובמבר כבר היה שלג.
לפעמים הייתי מסתכלת מהחלון ולא הייתי רואה אף אחד והיה נדמה לי שאני האדם האחרון בעולם.
אף אחד לא התקשר, חוץ מההורים שלי.
בלילה שלא יכולתי לסבול את זה יותר, הייתי נכנסת לצ'טים באינטרנט ומתכתבת עם כל מיני זרים. אבל לא נתתי לאף אחד את המספר שלי.
כולם היו רוצחים סדרתיים או נשואים, לא החלטתי מה יותר גרוע.
הייתי לבד, לבד, לבד.
ניתוק.

ארל גר שני רחובות ממני. הוא היה חוקר פרטי וגרוש "ואני לא מתחתן יותר. את אותה טעות אני לא אעשה פעמיים. אני לא בנוי לנישואים עם אישה, אפילו עם חתול קשה לי."
הוא חיכה לי על הבר.הוא אמר את נראית טוב, הרזית. אמרתי לו שהוא שקרן גדול ושתינו וודקה מרטיני וסיפרתי לו על ההרפתקאות הלא מוצלחות שלי בשוק הבשר של בוסטון.
"אבל לא באת לספר לי על זה, נכון?" הוא אמר.
"לא, יש לי בעיה אחרת."
"זה קשור לשני החברה שיושבים בפינה."
"באופן עקיף, כן. אני עובדת עכשיו על חוזה עם הסי. אי. אי והם טוענים שאני לא בסיכון, אז למה אני צריכה אותם?" הסתכלתי על הליצנים, הם הסתכלו עלי חזרה.
"אולי הם לא שומרים עלייך, אלא שומרים אותך-שלא תיעלמי להם או תעשי שטויות."
"זה גם מה שאני חושבת." אמרתי "וזה לא מוצא חן בעיני."
"אז מה את רוצה שאני אעשה?"
"אני דואגת."
"ומה את רוצה שאני אעשה?"
"אני רוצה שתבדוק - אם מצותתים לי לטלפון, אם יש לי מיקרופונים בבית."
"את לוקחת סיכון. מה אכפת לך שיצותתו לך? את לא עושה דברים לא מוסריים בבית."
"אני לא עושה כלום בבית." אמרתי ביובש, "ולא אכפת לי שמצותתים לי, אבל הייתי רוצה לדעת אם זה המצב."
"אז אני אומר לך שזה המצב." אמר ארל בנחת.
"אתה יכול לבדוק?"
"אני יכול לבדוק, אבל אז הם ידעו, שאת יודעת, שהם מצותתים." אמר ארל בסבלנות, "וגם יידעו שבדקת. הם ישאלו את עצמם למה בדקת? מה את מנסה להסתיר."
"אז אתה מציע לי לא לבדוק?"
"אני יכול לבדוק לך את הטלפון מאוד בזהירות ואולי הם לא יידעו שבדקתי,אולי... אבל אני לא יכול לבדוק אם יש מיקרופונים בבית, בלי שהם יידעו."
"אז תנסה לבדוק את הטלפון. בסדר?"
"אני מוכן לנסות." אמר ארל, "את פוחדת?"
בלעתי את הרוק. "כן, קצת."
"יופי." אמר ארל וחייך, "בכל זאת יש בך משהו שפוי."

לא היה לי מצב רוח כל השבוע, לא הצלחתי להתקדם בעבודה. אמנם הצלחתי לצבור אוצר מילים די גדול, אבל אחרי השמות התחילו מילות היחס וההטיות והכל התחיל להתבלבל לי.
זאת הייתה שפה מוזרה - כמעט לא היו פעלים. אם היו זמנים, אז לא ממש הבנתי איך מזהים אותם, אפילו את כנויי הגוף לא הצלחתי למצוא. זה עצבן אותי, זה היה כמו לעבוד על פזל בלי לדעת איך אמורה התמונה הגדולה להראות.
עבדתי מתשע בבוקר עד עשר בלילה וכשהיגיע יום שישי בערב היו לי המון שאלות וכמעט שום תשובות.
צנחתי מעולפת על הספה. נמאס לי, נמאס לי, נמאס לי! בסף השבוע אני לא נוגעת בשפה הארורה הזאת, נשבעתי.
אדם לקח את קייל בחמש. הייתי עייפה הלכתי לישון בתשע.
חלמתי חלום משונה על זה שאני גרה במכונת כביסה ורוצים לפנות אותי, ואני זוכרת שאמרתי אבל יש פה כל כך הרבה צפרדעים אחרים.
בשמונה בבוקר התעוררתי, לא היה לי חשק לצאת מהמיטה. פתחתי את הטלוויזיה והעברתי ערוצים לשום מקום.
בעשר, הטלפון צלצל.
"הי רות."
"שלום ניק." הייתי מופתעת.
"איך זיהית את הקול שלי?"
"אני מזהה קולות מצוין וחוץ מזה השם שלך הופיע לי על הצג. מה שלומך?"
"בסדר,קצת משועמם. הילדים השאירו אותי פה לבד ואז נזכרתי שלא נפגשנו כל השבוע ושהזמנת אותי לאספרסו."
"ההזמנה עדיין בתוקף."
"אז אני יכול לבוא עוד שעתיים."
"אני אשמח." אמרתי, הלב שלי פעם במהירות.

כשניק היגיע, הייתי אחרי מקלחת, אחרי שהחלפתי בגדים שלוש פעמים (כרגיל לא היה לי כלום בארון.) ואפילו התאפרתי קצת.
ניק נראה חמוד. הוא לבש ג'ינסים כחולים וטי שירט לבן פשוט ונראה קצת מגושם פתאום. ביד שלו היה זר של חרציות.

"הי ניק,תיכנס וממש תודה על הפרחים." אמרתי ונישקתי אותו על הלחי.
"התענוג כולו שלי." אמר ניק זורח "ואני מקווה שזה בסדר שצלצלתי."
"אמרתי לך שזה בסדר."
התיישבנו על הספה, שתינו קפה. הוא ישב קרוב. היה לו ריח נעים של לימון.
"אז איך את מרגישה?"
"עייפה, עבדתי קשה השבוע. אני מותשת."
"ומזה שלא צלצלת, אני מבין שלא קרה משהו מוזר."
"מצאתי ספר על מכניקת הקוונטים על הספה, זה נחשב מוזר?"
"לא ממש." הודה ניק.
"אבל זה היה ספר מעניין,אם הבנתי נכון אז המחשבה שלנו קובעת אם האלקטרון יהיה גל או חלקיק."
"רות, זאת מדינה חופשית. האלקטרון יכול להיות מה שהוא רוצה." אמר ניק.
הסתכלתי עליו במבט הנוזף שלי.
"טוב, את האמת, יותר מעניין אותי לדעת אם התקדמת עם החומר שלנו."
"לא התקדמתי הרבה." הודיתי "אבל גיליתי כל מיני דברים מוזרים. למשל, בשפה הזאת כמעט אין פעלים פיזיים כמו,"הלך" או "אכל"."
"אז איך הם אומרים למשל "אכלתי המבורגר"?"
"זה משהו למשל שהם לא אומרים."
"למה?"
"כי הם לא אוהבים המבורגרים... סתם, פשוט כי הפועל "אכל" לא קיים. חוץ מזה, פעלים פיזיים בנויים מאותיות מחודדות ולכן הם לא יתחברו אף פעם לאותיות עגולות. זה אחד מחוקי התחביר הכי בסיסיים וככה כותבים "אני"" הראיתי לו, "זאת מילה עגולה לגמרי, היא לא יכולה להתחבר כמעט עם אף פועל פיזי; רק עם פעלים כמו "חשב"," ידע", "ארגן", "סידר"."
"מצאת עוד משהו מוזר?"
"אין זמנים, המשפטים מסווגים לפי התייחסות הדובר לתוקף של תוכן המשפט.
האם תוכן המשפט הוא בעיני הדובר עובדה מוסכמת,שאלה או הבעת רצון.
משל "מחשבה Bנחשבה" פירושו -אני זוכר מחשבה, הזיכרון תואם למציאות.
"מחשבה Aנחשבה" פירושו -אני זוכר מחשבה, אבל אני לא בטוח שהזיכרון תואם למציאות.
בכלל כל מה שקרה בעבר, נתפש כזיכרון מסוג כלשהו, לא כמשהו שקרה באמת.
גם העתיד לא קיים, יש רק שאיפות, תקוות, רצון של הדובר."
"אז השפה הזאת מתארת רק את מה שקורה במחשבה של הדובר, לא את מה שקורה בעולם."
"אני לא בטוחה שיש הבדל ביניהם, יכול להיות שהמחשבה זהה לעולם ויכול להיות שהמחשבה משנה את העולם - כמו במכניקת הקוונטים." אמרתי, "מבחינה ויזואלית הכיוון של הכתיבה מסמל את המעמד של המשפט. זיכרונות נכתבים מלמעלה למטה. שאיפות, תקוות ורצונות נכתבים מלמטה למעלה ויש עוד כיוונים כמו ששמת לב."
"וכל זה אומר משהו."
"אולי." אמרתי מהורהרת, "שמעת פעם על השערת וורף-ספיר?"
"לא ממש." הודה ניק, "אני בור איום ונורא?"
"רוב האנשים לא שמעו עליה,אם זה עונה לשאלה שלך. וורף וספיר היו סוציו בלשנים וההשערה שלהם קבעה שהחשיבה תלויה בשפה ושמבנה השפה משפיע על הדרך שבה אנחנו חושבים. זאת אומרת שאנשים שמדברים אסקימואית חושבים אחרת מאנשים שמדברים אנגלית.
אנחנו יכולים לחשוב רק דרך השפה שיש לנו ולשפה הזאת יש טבע מוגבל, כמו לכל שפה."
"תני לי להבין,לפי ההשערה הזאת אם לא הייתה את המילה "מאוהב." באנגלית, אז לא יכולנו להתאהב."
"באופן עקרוני יכולנו לחבב או לחשוק , אבל לא לאהוב. לא רק בגלל שהמילה "לאהוב." הייתה חסרה לנו. אלא מפני שכנראה היינו חיים בתרבות שבה לא היה צורך להמציא את המילה "אהבה".
תחשוב על קהילה שהשפה והתרבות שלה מבוססת רק על גיאומטריה ומתמטיקה. קהילה כזאת לא תמציא את המילה "אהבה". גם לא תוכל להסביר לאדם שחי בקהילה הזאת מה זאת "אהבה". בעולם של יחסים גיאומטריים, ל "אהבה" פשוט אין מקום או תחשוב על קהילה שהתרבות שלה מתייחסת רק לפעולות וחפצים פיזיים ולא לרגשות ומחשבות. גם בתרבות כזאת אין מקום למילה "אהבה." , היא מיותרת שם."
"ומישהו הוכיח את ההשערה הזאת ?"
"פיטר גורדון ניסה לבדוק את ההשערה הזאת אצל הפיראהא, שבט קטן שיושב על גדות האמזונס. הפירהא הם שבט מוזר. אין להם מלים לתיאור צבעים. אין בכלל מיתולוגיה או היסטוריה מעבר לשני הדורות האחרונים. במקום לדבר הם שורקים או מזמזמים ומה שחשוב אין להם מילים למספרים, חוץ מאחד,שנים והרבה.
גורדון שם סוללות על שולחן, וביקש מבן השבט מולו לשים מספר דומה של סוללות. כשהוא שם שתיים או שלוש סוללות, לא הייתה בעיה. מעבר לארבע סוללות, כמעט כל אנשי השבט נכשלו.
אז יכול להיות שהפירהא פשוט טיפשים באופן מיוחד ויכול להיות שהשערת וורף-ספיר נכונה והעדר מילים השפיע על החשיבה הכמותית של הפירהא, אני לא חושבת שאפשר לדעת מה התשובה הנכונה."
"ואיך כל זה קשור לשדר שלנו?" התעניין ניק.
"למה אתה חושב שזה קשור?" שאלתי ושילבתי רגליים.
"לא סיפרת לי את כל זה סתם. אני רואה שיש לך רעיון."
"את האמת." הודיתי, "יש לי רעיון, ואני אספר לך אותו, אם תספר לי איזה שאלות שלחתם אליהם."
"זאת סחטנות."
"ולכן יש סיכוי שזה יעבוד." הסברתי.
"ולא סוחטים את הסי. אי. אי."
"זה רק אתה, זה לא כל הסי. אי. אי. אצלי בבית ואתה לא בתפקיד, אני מקווה."
"אני תמיד בתפקיד." הוא אמר וניסה להראות מכובד, "אבל אין לי בעיה לספר לך, זה לא מסווג.
השאלות שלנו היו: איך הם נראים? מאיפה הם הגיעו? והכי חשוב לדעתי, למה הם בכלל שלחו לנו את המסר?
אז יש בדיסק האחרון, מפה אסטרונומית ולפי המפה הזאת, היצורים שלנו מגיעים מ
21185 Lalande. כוכב קטן ואדום, במרחק של כשמונה שנות אור מאתנו. רק בעיה קטנה שאין לנו שום אפשרות לשלוח חללית ל 21185 Lalande. ולבדוק אם הם שם.אז לך תדע... זהו, עכשיו דברי."
"טוב יש לי שתי השערות. אחת, מסבירה למה אין תמונות של היצורים האלה. לדעתי הם לא יצורים פיסיים- הם עשויים מאנרגיות,גלים או מחשבות. לכן גם אין בשפה הזאת פעלים פיזיים כמו "אכל", "שתה" שמתחברים לגוף ראשון הם פשוט לא עושים את הדברים האלה."
"ומה ההשערה השנייה?"
" אם היצורים האלה, הם רק סוג של אנרגיה או גלים שנעים במהירות האור, אז יכול להיות שהם לא מוגבלים על ידי הזמן כמונו. לכן גם אין להם מילים לזמן, הכל קורה תמיד עבורם, אין להם עבר ועתיד כמונו."
"גם אור מוגבל בזמן, נע בזמן."
"אבל בצורה שונה מאתנו. עבור חומר שנע במהירות האור הזמן הוא סטטי. אם הם לא מוגבלים על ידי הזמן, זה מסביר איך השדר שלהם הגיע משום מקום ואיך יש לנו תשובות לפני ששאלנו את השאלות."
"את חושבת שאפשר לדעת מי הם רק על פי השפה?" הוא נראה מהורהר "מאוד מעניין. אמרו לי שאת מאוד מקורית."
"לא אמרו שאני משוגעת?"
"את האמת שגם את זה אמרו." הוא הודה, "אבל כולנו משוגעים, לפחות חלק מהזמן."
"אתה לא נראה משוגע."
"את לא מכירה אותי מספיק." ניק חייך. הוא באמת היה חמוד "תגידי אבל למה הם בכלל שלחו לנו את השפה הזאת?"
"הם בטח רוצים להעביר לנו איזה מסר?"
"אז איפה המסר הזה?"
"לא יודעת? אולי הם ישלחו אותו אחר כך."
"אולי." הוא אמר ונראה מהורהר.
שתקנו ואז ניק אמר "אני חושב שאת צריכה קצת לנוח, אולי לעבוד לאט יותר."
"למה להאט?" לא הבנתי מה הוא רוצה.
"אני חושב שאת עובדת קשה מדי."
"אני לא עובדת קשה מדי, יש איזו בעיה עם מה שאמרתי?"
"לא,ממש לא, אין בעיה. זה דווקא מאוד נראה לי מה שאמרת." הוא אמר מהר, מהר מדי.
"אז אני לא מבינה, למה אתה רוצה שאני אעבוד לאט?"
"קשה לי להסביר, יש לי הרגשה לא טובה." הוא התחמק וזה לא מצא חן בעיני.
"אי אפשר להתווכח עם הרגשות."
"אני יודע שזה נשמע מוזר." הוא אמר "פשוט תסמכי עלי, בסדר?"
לא סמכתי עליו וזה לא היה בסדר בכלל.

בערב יצאתי לרוץ, שני הליצנים נסעו אחרי במכונית.
בחור עם טרנינג אדום התחיל לרוץ לידי.
"שלום רות." הוא אמר.
הסתובבתי, זה היה ארל.
"הי ארל, אנחנו חייבים להפסיק להיפגש ככה."
"אל תדאגי זאת פגישה קצרה, אני מקווה שהחברים שלך לא ישימו לב."
"אז יש משהו על הקו שלי?"
הוא הנהן.
"ומה זה אומר?"
"אני לא יודע מה זה אומר אבל אם הייתי במקומך הייתי קצת מודאג."
"תודה ארל." אמרתי.
"אין בעד מה. בי מתוקה." הוא אמר ופנה בסמטה ימינה.
המשכתי לרוץ לבד.

צלצלתי לוינס.
הטלפון שלו לא ענה.
הפעם החלטתי להתעקש. בסוף הצלחתי למצוא את הדוקטורנטית שלו.
"אני לא יודע איפה פרופסור וינסלו." היא אמרה, "לפני שלושה שבועות הוא נעלם ואני די מיואשת, במשטרה אמרו לי שהעלמות של אדם בוגר זאת לא עבירה פלילית."
"מה עם האוניברסיטה?"
"הוא לקח חופשה ללא תשלום. מתחילת הקיץ הוא עבד עבור הסי. אי. אי. אבל אין לי מושג מה בדיוק הוא עשה שם."
"ניסית לדבר אתם?"
"ניסיתי." היא נאנחה, "הם אמרו לי שבאופן עקרוני הם לא מוסרים מידע על העובדים שלהם ובאופן מעשי אף פרופסור ווינסלו לא עבד אצלם."
"אז מה קרה לו?"
"אני יודעת שהוא רב כמה פעמים עם מי שהיה אחראי עליו בסי. אי. אי. , אבל זאת לא סיבה להעלם ועוד בצורה כזאת. חוץ מזה, הוא לא לקח שום דבר מהבית, אפילו הארנק שלו עוד שם. זה נראה לי מוזר. אלא אם כן..."
"אלא אם כן מה?"
היא היססה "אמרתי לך שצלצלתי לסי. אי. אי. אם וינסלו לא עבד עבורם, אז אולי הוא עבד עבור מתחזים ואם הוא גילה שהם מתחזים , אז אולי לא הייתה להם ברירה אלא לרצוח אותו."
"יש לך דמיון מפותח." אמרתי.
הבעיה היא שגם לי היה דמיון מפותח.


4.

פחדתי.
אף פעם בחיים לא פחדתי כל כך.
חשבתי לקחת את קייל ולברוח להורים שלי לניו יורק.
לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת להתחמק משני הליצנים שעקבו אחרי.
צלצלתי למשרדים של הסי. אי אי. בבוסטון – ביקשתי את ניק אנדרסון- לא עובד פה אמרה המרכזנית.
בלילה חלמתי שהכל מסביבי, נוזלי, שקוף. יכולתי לראות דרך הקירות, דרך העצים , דרך האדמה, הכל נראה כמו רשת של אורות זהובים ולא ידעתי איך לצאת מהם.
בסוף התעוררתי.
אחרי שלושה ימים, ניק צלצל, הוא אמר שהוא רוצה לבוא.
פחדתי.

כשהייתי בת 19 קיבלתי מלגה - ללמוד הופי. זאת הייתה הפעם הראשונה שגרתי לבד, מחוץ לבוסטון. אז גם פגשתי בפעם הראשונה את ד"ר וינסלו - ישבתי בחדר הקטן שלו, הוא ישב מולי שקט ונינוח והסביר לי מה אני אמורה לעשות.
"את תהיי אורחת של המשרד לשימור התרבות ההופית. כשתגיעי הם ידאגו לך למקום במוטל שלהם. אחר כך את תעברי לבית ב יו-ווה-לו-פה-קי זה הכפר החדש ביותר בשמורה.
הכפר נמצא בקצה הדרום מזרחי של השמורה. לא הכי נח שם. אין חשמל, אבל יש מים זורמים. יש שם הרבה צעירים, אז יהיה לך קל יחסית למצוא חברה, אני מקווה.
העבודה הזאת חשובה מאוד ואני בטוח שתצליחי. ההופי שלך סבירה. אבל אחרי שתגורי שם, תדעי הופי באמת." אמר וינסלו ברצינות.
למרבה התמימות, האמנתי לו.
החופש התחיל ונסעתי, עדיין לא היה לי מושג מה אני אמורה לעשות.
המטוס הנחית אותי בשדה התעופה, מונית לקחה אותי לשמורה וזהו הגעתי לעולם אחר.
זה היה קיץ והיה חם ויבש ומוזר ואף פעם לא הרגשתי זרה כל כך.
מובן שאף אחד לא הבין מילה מההופי שלמדתי באוניברסיטה.
כולם הסתכלו עלי, הרגשתי זרה, שונה, פולשת.
המשרד לשימור התרבות ההופית מצא זקן שהסכים ללמד אותי את השפה.
אחרי השיעורים טיילתי ברגל בין הכפרים, היה חם ויבש, האינדיאנים הסתכלו עלי בסקרנות ובחשד. בקיץ היו עדיין תיירים, לקראת החורף הם נעלמו.
עכשיו הייתי הלבנה היחידה בשמורה.
חלק מההופי לא דברו בכלל עם לבנים. הם גרו בעומק של השמורה, גידלו תירס, צדו חיות קטנות, בלי חשמל או מים או שום דבר שהזכיר את החיים המודרניים.
הם שנאו את התיירים, את ההופי ששרתו אותם, שנאו את מכרה הפחם , שנאו את כל הלבנים וחיכו בסבלנות שהאדם הלבן ייעלם מהארץ.
גם אני הייתי אמורה להעלם ובקרוב.
בלילות חלמתי על ההופי.
השבט היה גדול ומפואר, שדות התירס העצומים שלו מילאו את המישור.
כלבים שוטטו בין האוהלים, שם ישננו בקיץ. אהבתי, שנאתי, חלמתי.
רקדתי את ריקוד הנחש, הגוף התכסה זעה קרה, כשהייתי חיה ומתה ושוב חיה.
וראיתי - את ארבעת העולמות שהיו ואת העולם החמישי שאליו עוד ניוולד.
וידעתי את האש והאדמה והרוח והמים.
כשהתעוררתי, הייתי שוב סטודנטית לשפות שנה שניה מאוניברסיטת בוסטון.
חזרתי באוקטובר. סיפרתי לוינסלו על הכל.
"באיזה שפה חלמת?" הוא שאל.
"אני לא בטוחה." אמרתי "לא אנגלית,אולי הופי."
הוא חייך "אז אל תשכחי את החלומות, זה הדבר הכי חשוב שלמדת."

ניק צלצל.
"הדלת פתוחה." אמרתי בקול רועד.
הוא נכנס "מה קורה פה ,לעזאזל?" ניק הסתכל על האקדח. אדם נשאיר אותו,הוא גם הראה לי פעם איך יורים אתו.
"זה בערך מה שרציתי לשאול אותך. שב בכורסה ואני מזהירה אותך שהאקדח טעון."
מחק התיישב באיטיות, הוא נראה מופתע.
"למה האקדח?"
"זה לא אקדח, זאת מכונת אמת. נמאס לי שמשקרים לי."
"לא שיקרתי לך ואני מציע שתורידי את האקדח."
"ההצעה שלך לא מתקבלת. במקום זה, אני מציעה שתספר לי, מה עשיתם לפרופסור וינסלו?"
יאמר לזכותו, שהוא לא התחמק. "וינסלו נעלם. הלוואי שהייתי יודע לאן."
"מה קרה לו?"
"אמרתי לך, אין לי מושג."
"ולמה אמרו לי בסי. אי. אי. בבוסטון שהם לא מכירים אותך."
"נם לא מכירים אותי, כי אני לא עובד שם, אני מסופח מניו יורק. יש לי משרד שם זה הכל. על הכרטיס שלי היה כתוב ניו יורק לא בוסטון, יש לך את הכרטיס שלי, תסתכלי עליו."
הוצאתי את הכרטיס מהארנק, הכתובת הייתה בניו יורק, היה שם מספר טלפון בניו יורק ומספר טלפון בבוסטון.
"חוץ מזה אני לא מבין, דברת איתי, הטלפון שלי בטח נמצא אצלך על הצג. זה הטלפון של המשרדים שלנו בבוסטון."
הוא צדק.
"איך וינסלו נעלם? לא שמרתם עליו כמו שאתם שומרים עלי."
"וינסלו נעלם מהבית שלו. היו שני שומרים ליד דלת הכניסה, אין שום יציאה אחרת מהבית, החלונות מסורגים ואין דלת אחורית. תסבירי לי את איך הוא נעלם, כי אני באמת לא יודע."
"מה הוא פענח?"
"גם את זה אני לא יודע." ניק נשמע עצבני וכועס "כי בחודשיים האחרונים הוא לא הסכים לשתף אותנו בתוצאות שלו. אמר שזה מסוכן עבורנו."
"מתי דברת אתו בפעם האחרונה?"
"לפני שלושה שבועות. הוא סיפר לי שמישהו מנסה לשלוח קרניים מסוג Y למח אבל הוא רואה דרך הקירות, שהכל שקוף עבורו. ככל שהוא מתקדם עם הפענוח הוא הפך ליותר מטורלל, אבל לא הייתי בטוח שש קשר בין הדברים. רציתי שהוא ייראה פסיכיאטר, הוא לא רצה."
"מה הוא אמר? שהוא רואה דרך הקירות." הייתי מזועזעת.
"כן, הוא אמר שהקירות נראים לו שקופים." ניק היה מהוסס, "למה זה קרה לך?"
"שלשום בלילה." אמרתי, "אז למה רצית שאני אפסיק לעבוד על התרגום?"
"רציתי שתאטי לא שתפסיקי ודאגתי שמה שקרה לוינסלו יקרה לך." אמר ניק לאט, "אבל שיהיה ברור, לא פגעתי בפרופסור וינסלו ואין לי שום כוונה לפגוע בך, להפך, אני מאוד מחבב אותך והאקדח הזה הוא מסוכן, אני רוצה שתשימי אותו על השולחן."
שתקתי, לא הייתי בטוחה.
"אקדח הוא לא מכונת אמת, את יכולה לכפות אתו את האמת שלך. אבל הוא לא ממש יוצר דיאלוג פורה ."
שמתי את האקדח על השולחן.
"שימי לב. יש על האקדח מנוף קטן בצד ימין, זאת הנצרה. בפעם הבאה שאת מאיימת על מישהו עם אקדח, רצוי שהנצרה תהיה פתוחה." אמר ניק בזעף.
"אז אם הייתי לוחצת על ההדק זה לא היה יורה בך?" זה הכל באשמת אדם הוא לא לימד אותי על הנצרה הטיפשית הזאת!
"לא ממש." אמר ניק ביובש, "אבל לא רציתי לקחת לך את האקדח בכוח. זה נראה לי לא מנומס, למרות שגם לאיים עלי באקדח נראה לי קצת לא מנומס."
שתקתי, גם הוא שתק.
"כשנפגשנו בפעם הראשונה אמרתי לך שהעבודה הזאת לא מסוכנת, טעיתי. הייתי צריך לספר לך על מה שקרה לוינסלו." הוא אמר פתאום. "שאלת את עצמך למה הם שלחו לנו את המסר הזה?"
"לא ממש. מצטערת, חשבתי על דברים אחרים."
"ניסיתי לחשוב למה לא מצאנו שום מסר ומה שאני חושב כרגע שהשפה עצמה - היא המסר."
"זאת אומרת?"
"שפה היא דרך להעביר מידע, אבל גם דגם של המחשבה עצמה.
אם היצור עצמו הוא מחשבה, אז השפה היא בעצם הדגם שלו, הד.נ.א. שלו , מערכת ההפעלה שלו. את מבינה?"
"אז למה הם שלחו לנו את השפה שלהם?"
"אולי כדי שנהפוך כמוהם: רוחניים, מעבר לזמן, למרחב, לעולם."
"למה שזה ייקרה? שפה יכולה לשנות את זווית הראיה שלנו על העולם, אבל לא את העולם עצמו."
"אבל מה אנחנו יודעים על העולם עצמו, כל מה שאנחנו יודעים ומכירים זה את זווית הראייה שלנו, אני לא בטוח שיש עולם מעבר למחשבה שלנו וגם אם יש אנחנו לא נכיר אותו.
תחשבי על זה, אם השפה היא מערכת ההפעלה של המחשבה, מה קורה שמישהו משנה את מערכת ההפעלה. הכל משתנה לא? זה מה שקרה לוינסלו. הוא לא נעלם, הוא פשוט הפך אחר."
"אמרו לך כבר שאתה משוגע?"
"די הרבה פעמים." הוא אמר והתקרב אלי.
"אז תדע לך שכולם צדקו."
"אבל הזהרתי אותך שזה המצב."
"לא ידעתי שהוא כל כך חמור."
"אז את רוצה להמשיך ללמוד את השפה הזאת?"
חשבתי על להיות מעבר לזמן ולמרחב, מעבר לאור
וחשבתי על עצים ועל ים ועל קייל ועל החושך שיורד ועל האור שעולה ועל כל העולם האהוב הזה שחיבק אותי פעם.
הסתכלתי על ניק. "לא תודה ומה אתך?"
"תתקרבי עוד קצת, אז תדעי."
התקרבתי, העיניים שלו ליטפו אותי.
"אני לא הולך לשום מקום בלעדייך." הוא אמר ואז השפתיים שלנו דיברו בלי מילים.



נושא נכתב על ידי נשלח
  ניתוק סגן אלוף סודזל 12:05 11/01/2005
  RE: ניתוק Saruman was here 06:37 12/01/2005
  לא קראתי הכל יעל 15:19 19/01/2005


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.