בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
הכחדה
נכתב ע''י: אורון יהלום (IP Logged)
תאריך: 00:23 14/12/2004

*הכחדה*

הלילה התמידי זעף. סופות המתאן והברקים הכחולים היכו ללא הפסק במנעל האוויר הענק. רכב אחד עגן לידו. רכב אחד, נוסע אחד. האור האדום נדלק, בודד בחשיכה, ומנעל האוויר נרעד. קול שריקה חד יצא את הפתח כשהאויר ניתז החוצה. מיסבי המתכת חרקו.
רכב אחד, נוסע אחד, נכנסו בדממה לכיפה.
פיניאס הביט מטה ממקום מושבו אל האי המכוער. אורות כספית ירוקים נלחמו באפילה. ערימה של בקתות ובית אריזה, מעגן סירות, קרקע חשופה.
"אין עצים, אין פרחים", חשב. "ברוך הבא לשנגרילה".
מנעל האוויר נסגר בטריקה. פיניאס נחת וקיבל אישור ליציאה. בפנים היה האי שקט. רק רחש קלוש של הסופה וגלי המתאן המתנפצים על הדפנות הרחוקות.
דמות מגודלת ירדה בסולם מגדל הפיקוח. פיניאס חיכה.
"אתה האדיוט שחושב שפה זה אתר תיירות מזורגג?"
הבחור היה גס, אך לא מפחיד. חולצתו היתה פתוחה מסביב לכרס גדולה. פיניאס הבחין בכתמי כבד חומים המכסים את פרצופו, מתחת לזיפים שזרקה בהם שיבה.
"פיניאס", אמר פיניאס והושיט ידו לשווא. "לא, אני לא חושב שפה זה אתר תיירות מזורגג", אמר וחייך.
"חכם בלילה, הא? פה יהיה לך לילה 24 שעות ביממה, תוכל להמשיך להיות חכם כל הזמן, עד שתאכל אותך איזה מפלצת ים."
הבחור הגדול התחיל ללכת ופיניאס בעקבותיו.
"מה שמך, אדוני?" שאל פיניאס חרש.
"ברגמסון, ואל תקרא לי אדוני. אני אחראי פה ל... בעצם לרוב הדברים. אם אתה צריך משהו - אל תהסס לעוף לי מהעיניים מייד." ברגמסון קרץ בעינו השמאלית.
"אני מבין שאפשר לשכור כאן דירה".
"ובכן", שאף ברגמסון, "לא הייתי קורא לצריף מתפרק 'דירה', אבל כן, לשם אנחנו הולכים עכשיו. יש עליך מזומן?"
פיניאס חיטט בקדחתנות בתיק והוציא חמש לוחיות קטנות.
"מצויין. התקבלת. עכשיו, מה לעזאזל אתה מחפש כאן?"
פיניאס פן ראה יופי בכל פינה. לא רק באטרקציות רגילות כמו ארמונות, פסלים וציורים. הוא היה טיפוס חולמני ולא פעם תפסוהו מתפעל מכתם פיח על הקיר, או משליך אבנים לבריכה כדי להתבונן באדוות המתרחקות. את היופי הגדול מכל מצא באישה שאהב ולאחר מכן בּבִּיתו, כשזו נולדה. הן היו דבר המופלא ביותר שפיניאס ראה. אבל אז תאונה נוראית לקחה אותן ממנו. נדמה כאילו היופי נימשה מן העולם. הגוונים החלידו לאפור, הטעמים קהו אל התפל. וגרוע מכל היה האשַם הבלתי נמנע. חודשים חיפש מפלט, מקום לסיגוף מן האשם הנורא. מנזרים נראו לו מקום חדגוני ומיושן.
"אני רוצה להיות דייג, כמוכם", אמר פיניאס.
ברגמסון חייך. "כן, בטח לא באת עד לכאן בשביל להיות לוליינית בקרקס, מה?"
פיניאס שתק.
"תן לי לתת לך עיצה אחת: זה הרבה יותר גרוע מכפי שזה נראה. אם יש לך שכל - ברח מכאן בהזדמנות הראשונה. החבר'ה פה הם לא בדיוק מלח הארץ, אם 'תה מבין למה אני מתכוון?"
פיניאס הנהן בדממה.
"טוב!" אמר ברגמסון. "זהו זה. זאת הבקתה. אוכל תקבל מחר שם, ואל תעשה בלגאן."
הבקתה היתה שבורה בכמה מקומות. פיניאס הסתכל לכיוון אליו הצביע ברגמסון ולא ראה דבר מלבד בית האריזה. ברגמסון פנה ללכת.
"רגע!" עצר אותו פיניאס. "איך אני משיג סירה?"
"בשביל זה, ידידי", אמר ברגמסון וחכך בזיפיו, "יש מספיק זמן".
הבקתה הכילה רצפה חשופה, שולחן, חלון אחד ומיטה נוקשה.
(בשביל זה, ידידי, יש מספיק זמן)
פיניאס השליך חפציו והביט בעד החלון הסדוק. רחוק לפניו נראה דופן הכיפה. חומר שקוף הדף את אוקיינוס המתאן. בכל עמד ריח של גאז, כאילו מישהו שכח את הכיריים פתוחים והלך. פיניאס התיישב ופרק את חפציו.
למחרת איתר את ברגמסון במעגן.
"קם ליום עבודה, הא?" שאג ברגמסון וקרץ לחבריו.
"זה אבן", הצביע לעבר איש בולדוג קירח שאסף חבלים.
"זה ביגס", הצביע לעבר בחור חום וצנום שרגליו דקות, מעוותות.
"וזה אתה", השליך לפיניאס רשת גדולה.
"גלגל והכנס לתוך התותח".
"אני בא איתכם?" שאל פיניאס.
"גלגל והכנס לתוך התותח".
"עם כל הכבוד, מר ברגמסון, אדוני, חשבתי לקנות סירה מ-"
איש הבולדוג זינק ותפס בצווארו של פיניאס כמלחצי פלדה.
"הבנאדם... אמר... גלגל... והכנס... לתוך... התותח", סינן והביט לעיניו של פיניאס המבוהל.
"זה מספיק, אבן", אמר ברגמסון ושיחרר את צווארו של פיניאס.
"אם תפליג לבד, ילד, לא תשרוד דקה. כשתהיה מוכן, תהיה לך סירה משלך".
פיניאס כיחכח ושיפשף את צווארו. אחר הרים את הרשת והחל במלאכת גילגולה.
העבודה בסיפון הסירה היתה פרימיטיבית וקשה. רק אורות הכספית הירוקים דלקו במעגן. חלקם לא פעלו בכלל. בקרת הטמפרטורה היתה אף היא דפוקה והקור היקשה על האצבעות לבצע את המלאכה. פיניאס בחן את ידיהם של שותפיו. עור קשה ומיובל גדל בהן, והם עצמם נראו חסינים בפני כל המפגעים שבעולם. המאמץ יצר זיעה קרה. לאחר שעה של הכנות, היתה הסירה מוכנה להפלגה.
"כולם בפנים!" שאג ברגמסון ונעל את כיפת הסירה. מבקרה פנימית פתח את מנעל המים שלפני המעגן.
"החזק חזק ילד! זה מטלטל!"
פיניאס אחז במעקה ונטע רגליו ברצפת הסירה.
גל ראשון הרים את חרטומה של הסירה. פיניאס התקפל שלא ליפול ושמע קול חבטה. ביגס הביט בו בחיוך לועג. רגליו המעוותות נותרו ללא תנועה.
בחוץ שרר החושך המוחלט. אפילו כוכבים לא נראו מבעד למסך הגאזים הסמיך.
הסירה הטלטלה הלוך ושוב עם פיניאס בתוכה. קרביו חישבו להשתגע, אך הוא התאמץ לשמור על ארשת פנים קפואה.
ארבע שעות הפליגו בדממה. שותפיו לא נתגלו כאנשי שיחה. לבסוף הפר איש הבולדוג את השתיקה.
"שם", אמר אבן והצביע קדימה. "אחד גדול".
"אני רואה חבּיבּי", אמר ברגמסון כשעיניו על המכ"מ.
פיניאס הציץ לגשר הסירה. נקודה ירוקה וחלבית קיפצה על המסך במרחק לא רב מן המוקד.
"ביגס! תותח!"
ביגס דידה לעבר לוח בקרה.
התותח היה צינור רחב שיצא מן הסיפון, עשה דרכו מטה ובלט מבטן הסירה, כמו איבר מינו של לוייתן מוזר.
"תהיה מוכן! עוד מעט! עכשיו!"
ביגס לחץ על לוח הבקרה. במכ"מ נוסף נראתה הרשת צוללת בטיסה.
"אבן, תורך".
אבן כיוון את קצות הרשת למעטפת קעורה.
"קח ימינה, שלא יברח".
הרשת רדפה אחרי הנקודה.
"ישר, ישר, לך עליו! עכשיו!"
אבן לחץ על כפתורים והרשת נסגרה מסביב לנקודה. הנקודה התרוצצה חסרת אונים ונתקלה בכל פינה.
"אף פעם אל תעלה אותם חיים", הזהיר ברגמסון את פיניאס בחומרה. "תמיד חכה שהרשת תגמור את העבודה".
פיניאס צפה במתרחש. במכ"מ הירקרק נראתה הרשת מתכווצת כאגרוף ואז הופיעו ניצוצות והנקודה זינקה בטלטלה אחת ואחרונה.
"בסדר, תרים אותו", אמר ברגמסון ויצא אל הסיפון.
מתוך האוקיינוס נשלתה הרשת למנעל אוויר קטן, ואחר כך הגיחה לסיפון עם השלל המת שבתוכה.
פיניאס מיצמץ בתדהמה. אחר כפף מעבר לסיפון והקיא את נשמתו ברעש רב.
הפעם צחקו שלושתם.
"בחור רגיש, הא?" שאל ברגמסון בסרקזם.
"את הטילטולים עברת, אבל דג מת גורם לך לאבד את הארוחה".
אבן וביגס נחרו בצחוק-זלזול והתירו את הרשת בקפידה.
ברגמסון נרכן ולחש לפיניאס באזנו: "גם אני הקאתי בפעם הראשונה".
מתוך הרשת המתקלפת הגיח דג-מעמקים גדול. לא דג במובן הרגיל של המילה, כי אם גוף מופלא עתיר שלוחות מפותלות, נוצץ בשלל צבעים, כמו פסיון נדיר לפני חיזור.
לא היה זה רק היופי שנקטל שגרם לפיניאס לאבד את עשתונותיו, היה זה משהו נוסף, מאד מוכר, שלא היה אמור למות בשום פנים. אך פיניאס לא ידע לאמר מה.
אבן וביגס הרימו את היצור והכניסוהו למיכל. אחר כיוונו טמפרטורה ופנו שנית אל העמדות.
"צפונה", הכריז ברגמסון, והסירה הטלטלה.
בסוף היום נפרקו במעגן תשע תיבות עם יצורים בלתי מתקבלים על הדעת בתוכן. פיניאס ידע היטב במה מדובר. דגי אוקיינוס המתאן נמכרו במחירים גבוהים לעטר קירות של משרדים וארמונות, נמכרו לאספנים של פוחלצים. מישלוחים רוכזו בבית האריזה ויצאו פעם בחודש למרכז הפצה בפלנטה הסמוכה. אותו משלוח חודשי היה גם הקשר היחיד עם העולם, לתרופות, מידע ואספקה. כל האספקה רוכזה, גילה פיניאס, בבית האריזה. לשם גם פנו כולם בסוף יום העבודה. בעבור תשלום סמלי קיבל פיניאס משהו בַּצֶקי ומשהו שנראה כמו...
"דג?"
"כן. נמאס לי מהחרא הזה".
"אי אפשר לאכול את הדגים שכאן?"
צוות הסירה פרץ בצחוק רועם. ארבעתם ישבו לאכול על ארגזים בבית האריזה.
"חתיכה אחת ממה שדגנו היום ואתה מת בכאבים שלא ברא השטן".
פיניאס הנהן בהבנה.
"אז מה הסיפור שלך, פיניאס?" שאל ברגמסון עם חתיכה של דג בפה.
"למה כל זה? למה כאן? בטח לא הגעת עד לפה בשביל שאבן יתפוס לך בצוואר". ברגמסון הביט באבן בתוכחה. אבן קבר את ראשו בקערה.
"אני... איבדתי את אישתי ואת הילדה. היתה תאונה, משהו לא... אני חיפשתי..." פיניאס לא ידע כיצד לגמור.
"חיפשת מקום מחורבן להתקע בו!" שאג ברגמסון בהבנה.
"אתה אוכל את זה?" שאל ביגס והצביע על שאריות הדג.
פיניאס הניד בראשו וביגס השתלט על הקערה.
"ובכן, מצאת מקום מצויין. עכשיו לגבי הסירה".
פיניאס התעורר.
"כפי שראית, זה לא משחק לילדים. אין לי פה עודף של סירות בשביל לשבור אותן בנסיונות. מחר אתה בתותח. מחרתיים במכ"מ. כשתהיה מוכן, תקבל את הסירה שלך".
(בשביל זה ידידי יש מספיק זמן)
ביגס ואבן הזעיפו את פניהם. מי זה האידיוט המתלמד שמפריע בדרכם.
"ומה הסיפור *שלכם?*" פנה ברגמסון אל שניהם. "כל אחד פה היה טירון מושתן בהתחלה".
שאר הארוחה המשיכה בדממה.
בלילה התקשה פיניאס לישון, שריריו נוקשים ממאמץ. אורות כספית חדרו פסים פסים דרך החלון והכאיבו לעיניו.
בימים הבאים התנסה פיניאס בתותח ובמכ"מ, אך ברגמסון מיאן עדיין להפקיד בידיו סירה.
"אתה עדיין חושב כמו תייר ולא כמו צייד", אמר לו בפעם המאה. "כשתתרגל לצוד ותפסיק להתפעל מהגוויות האלו תקבל סירה".
פיניאס הנהן וגילגל את רשת התותח.
השבועות נקפו ופיניאס נכנס אל השיגרה. זקנו צימח, ידיו קשחו, והוא למד להכיר את צוותי הדיג האחרים שמסביבו. עיניו התרגלו לאורות הכספית וגופו למחזורים המוזרים של השינה. נדמה לו גם כאילו חלק במוחו הולך ומתקהה, הולך ונרדם. הוא התרגל לארוחות הדוממות עם צוות הסירה, לדבר הבצקי ולדג הלא-טעים. היה נדמה אפילו שאבן מתרכך מעט. "לא כך", אמר לו יום אחד, "כוון היטב את התותח". ברגמסון היה אף הוא המום לרגע קט, ואז שב להתעסק בענייניו.
לבסוף הגיע היום המיוחל ופיניאס הובל למעגן.
"ממחר זוהי הסירה שלך", אמר לו ברגמסון. "שיהיה בהצלחה".
למרות שהמתין לכך זמן רב, עצבות נפלה על פיניאס והוא השפיל פניו.
"היי!" אמר לו ברגמסון, "זה מה שרצית מלכתחילה! אגיד לך מה, עוד חודש מגיע לכאן טיפוס צעיר, חבר של חבר, אני אשלח אותו אליך, שתתחיל לבנות לך צוות לסירה. בינתיים אתה יכול להתמודד עם זה לבד". וברגמסון עזב. פיניאס נותר לבד עם הסירה.
היא לא היתה גדולה כמו סירתו של ברגמסון, רק חצי בגודלה, אך הציוד נראה תקין והגוף אף הוא היה סביר. פיניאס החליט לקרוא לה "פרספונה".
"פרספונה? מה זה הקישקוש הזה?" נחר אבן. "כאן אין שמות על הסירות".
"לזאת יש", אמר פיניאס, וגילגל את רשת התותח.
(בשביל זה ידידי יש מספיק זמן)
"זמן לְמַה?!" צעק פיניאס אל הגלים האפלים. הוא שט לבד בסירתו להפלגה ראשונה. נדמה היה שהחושך סמיך יותר מאי פעם. הים געש בקול עמום, אך פיניאס היה כבר מחוסן. בטנו ורגליו עמדו איתן בעוד הוא מעמיק לתוך הים.
בהפלגתו הראשונה תפס פיניאס דג אחד בלבד. כל השאר חמקו ממנו, כמו מלגלגים על חוסר נסיונו.
"אמרתי לך שאתה תייר", צחק לו ברגמסון והציע לו עוד בירה בריח של מתאן.
השבועות חלפו ופיניאס שט לבד. רוב הזמן חשב על אישתו והילדה, והזמן זחל לאט.
פיניאס השתפר וההספק גדל, עד שהתפנו מחשבותיו לנדוד לשטח לא מוכר. משהו הציק לו כל הזמן בירכתיי מוחו, כמו זמזום נורות הכספית הבלתי פוסק. מדוע היה עליו להתרגל לציד במשך זמן כה רב? מדוע אסור להעלות דגים חיים אל הסיפון?
ואז, ביום אחד, ללא סיבה נראית לעין, השתהתה אצבעו של פיניאס מעל הכפתור של זרם החשמל. הנקודה הירוקה השתוללה כרגיל על המכ"מ בין אוסף של קווים, אך פיניאס לא נתן בה את המכה האחרונה. במקום זאת אסף את הרשת למעלה, לסיפון, והביט בה בחשש, כשהגיעה מפרפרת למשטח.
לראשונה מזה שבועות רבים שבה בו תחושת הקבס. היה זה גרוע כמו בפעם הראשונה. בתוך הרשת ניצנצו צבעים זוהרים יותר מכל כוכב, מרהיבים יותר מכל טווס. היה זה כאוסף של אבני חן מלוטשות במרקם מורכב ובלתי אפשרי. ומעל לכל ריחפה לה תודעה, ומשהו התחוור לפיניאס לראשונה.
"שחרר אותי", אמרה התודעה.
פיניאס נרעד והתקרב לרשת התותח.
"מה?" שאל פיניאס בקול רם והרגיש קצת מטופש.
"שחרר אותי".
"אתה מדבר אליי?" שאל פיניאס.
"כן. אני מבקש ממך".
פיניאס היה אובד עיצות. אף אחד לא דיבר על ציד של יצור תבוני אף פעם.
"הו, רבים דיברו", אמרה התודעה, "רבים שאינם כמותך".
"אתה שומע את מה שבראשי?" שאל פיניאס בתדהמה.
"אני שומע יותר מאשר אי פעם תדע", ענתה התודעה.
"אני שומע גם אישה וגם ילדה קטנה".
פיניאס השתתק.
אחר כך התקרב בזהירות אל הרשת והדבר המופלא שבתוכה.
"אלוהים אדירים, זה כל כך יפה... איך יתכן שזה כל כך יפה?"
"אתה רגיל לראות אותנו מתים. וחלק מהיופי נעלם".
פיניאס התעשת ופתח את רשת התותח.
"אתה אדם טוב, פיניאס פן. וניחנת בסוג של ראייה".
"ראיה? מה זאת אומרת ראיה?" שאל פיניאס בעוד הוא מתיר את החוטים.
"אתה רואה את היופי שמאחורי הדברים, אינך כמו שאר הדייגים. אבל אני מרחיק ראות ממך. האם תרצה לראות יותר, פיניאס פן?"
"למה אתה מתכוון?" שאל פיניאס וסיים להתיר את רשת התותח, אבל לפני שנענתה תשובה הרגיש בזרוע חלקה לופתת בו בכוח מטורף והוא נזרק מעבר לסיפון, לעבר המנעל. בתנועה מהירה מכל אדם פתח הדג את המנעל וצלל כשפיניאס לפות עימו לעבר התהומות של אוקיינוס המתאן.
המחשבה הראשונה של פיניאס היתה
(אני עומד למות)
ואז חדרה אליו התודעה
(אין סיבה לפחד משום דבר. אני רוצה בטובתך)
ופיניאס גילה כי הוא נושם. בתוך החושך הסמיך והקור בעצמותיו הוא נשאר חי ונגרר מטה עוד ועוד.
(עוד מעט מגיעים. עוד מעט אנחנו שם)
ואז הגיח מלמטה אור חיוור וירקרק. האור קרב והתחזק, גדל והתחזק עד שהפך למערה ופיניאס נשאב פנימה במהירות.
בתוך המערה האור היה חזק ופיניאס יכל לראות יופי מלוטש. קירות של גבישים ואלמוגים, אצות ושושנים. היו שם מחצבים שפיניאס לא ראה אף פעם. עורקים של קוורץ סגול ערבז, מירבצים של עופרת בירוק-טורקיז ומשטחי ענק של אובסידיאן, זכוכית געשית שחורה כמו הלילה התמידי, מבריקים ופועמים כאילו יש בם משהו נושם. בקיעים דקיקים ניבעו במשטחים המלוטשים ודרכם הציצה לבה זרחנית והתפשטה-זחלה בסיבים מפוצלים, כמו שלוחות תאי העצב המאירים בזרם חשמלי.
הוא היה אמור למות, הוא היה אמור להיות רק מבועת, אבל במקום זה הדהד שוב המשפט:
(זה כל כך יפה, איך יתכן שזה כל כך יפה?)
פיניאס דהר במסדרונות מפותלים, במבוכים מסולעים בין מראות ובין צבעים, עד שהואטה לפתע טיסתו והוא ניצב בתוך חלל. כוך גדול עם אור חלש ושקט מהפנט.
התודעה אמרה "עמוד" והוא עמד. מולו הגיחו מתוך הערפל דמות גדולה ודמות קטנה. ופיניאס נפל על ברכיו והרגיש כמשותק. הוא לא יכל לעשות דבר מלבד לפשוט את שתי ידיו.
"אבא!" נשמעה צעקה מזמן אחר, ופיניאס חיבקה בזרועותיו. אישתו קרבה אף היא והניחה יד מנחמת על ראשו.
ופיניאס פן, שהפך דייג קישח באותו עולם מוזר, פרץ בבכי וכל מה שיכל לאמר היה:
"אני מצטער, אני כל כך מצטער".
לאט לאט נמוגו הדמויות ופיניאס נלקח בחזרה למערה.
דרך מסדרונות ופיתולים הוא שב בחזרה למעלה, נישא על ידי אותו דג-יצור מופלא.
בתוך מנעל האוויר עצר לפתע היצור וחשב את מחשבתו האחרונה.
"הצל אותנו", אמר, ואחר כך נעלם בחזרה.
פיניאס טיפס המום אל הסיפון, ולא הבין מה זה עתה קרה. איך זה יתכן? ומדוע הם זקוקים להצלה?
הוא שב עם סירתו למעגן ומיהר לברגמסון, ביגס ואבן. הוא סיפר להם בהתרגשות את כל אשר קרה, ללא חשש להראות טיפשי או מגוחך או לא מובן.
ובאופן מפתיע, צוות ברגמסון לא צחק בכלל. ביגס מיהר להסתלק ואבן הזעיף פניו, כנזכר במשהו מטריד ולא רצוי. ברגמסון כבש ראשו באדמה.
"אמרתי לך לא להעלות דגים חיים! אמרתי לך!"
פיניאס נותר המום לרגע קט.
"אתה רוצה לאמר לי שכל זה כבר ידוע? שאין כאן שום דבר חדש?"
"למה אתה חושב שאמרתי לך שזה לוקח זמן?" תקף ברגמסון לפתע ונעץ בו את עיניו בתוכחה.
"למה אמרתי לך שאתה תייר ולא צייד? אלו בסך הכל *דגים!* לא יצור ולא מופלא!"
"גם אתה היית שם..." לחש פיניאס בהבנה.
"גם אתה היית שם! מה ראית שם אתה? הא? מה ראית?"
"חדל!" צעק ברגמסון ותפס בצווארו, כפי שעשה לו אבן כשהגיע אז, לראשונה.
"זה מספיק, ברגמסון", אמר אבן והניח יד על כתפו של הבחור המגודל. "עזוב את הילד. הוא ישכח מהעניין".
ברגמסון הרפה לאט אחיזתו, אחר הסתובב והלך עם אבן לעבר סירתם. פיניאס הביט בשניים מתרחקים ללא מילה ואחר הסתובב אף הוא ורץ. לעבר בית האריזה.
באולם האחסנה הפך חביות ושימורים, בצק מתועב ודגים בלתי אכילים, עד שמצא את שחיפש. מדי פעם חבילות של עיתונים הגיעו אל האי. אך איש לא טרח לקרוא בהם, אם ידע מי מהם לקרוא. פיניאס התיר את סרט האריזה, אחר התיישב והפך בעיתונים כל דף, ריפרף על כל שורה. הוא עבר כך עיתון אחר עיתון, חבילה אחר חבילה, עד שמצא את שחיפש. רק כותרת קטנטנה, אך היה זה כל מה שנדרש:
"*דגי מתאן בסכנת הכחדה. הדיג הבלתי חוקי נמשך*".
פיניאס שב למעגן, ופנה אל צוות הסירה.
"אף פעם לא אמרתם לי שזה בלתי חוקי!" צעק.
"אף פעם לא אמרתם לי שאנחנו הורגים יצורים תבוניים!"
"הם דגים, בסך הכל דגים", אמר ברגמסון בשקט.
"ברגמסון, אנחנו מכחידים אותם. עוד מעט הם לא יהיו יותר. כל ה... יופי הזה, לא יהיה יותר!"
"מה אתה רוצה שאני אגיד לך?" אמר ברגמסון וחייך חיוך מתנצל. "זאת הפרנסה".
"פרנסה?" זעם פיניאס. "פרנסה? זה רצח, לא פחות מכך! כיצד אתם חיים עם עצמכם, חבורת... חבורת עיוורים בחשיכה!"
ברגמסון ואבן חזרו לתיקונים בגוף הסירה, ופיניאס הסתלק, גופו עדיין רועד מכעס.
למחרת נפגש עם ברגמסון בפעם האחרונה.
"אני עוזב", אמר.
"תיארתי לעצמי".
"אין לי מה לחפש כאן יותר. אני מציע לך לבוא איתי".
"לבוא איתך?" צחק ברגמסון. "לאן? מה אתה חושב שמחכה לי מחוץ לאי הזה? כל חיי אני דייג. אין לי משהו אחר".
"מה ראית שם, ברגמסון?" שאל פיניאס והסתכל לתוך עיניו. "מה ראית שם אתה?"
ברגמסון השתהה ואז הסתכל לתוך עיניו של פיניאס בחזרה.
"עדרים".
"עדרים? עדרים של מה?"
"פילים אסיאתיים, דובי פנדה, קרנפים לבנים, קואגות, בופאלו. כולם נטבחו ביריות. הדם כיסה אותי כמו גשם מזורגג."
"חמלה", מלמל לעצמו פיניאס, "הם פנו אל החמלה שבך. הם ידעו שאתה לא רואה שום יופי, אז הם פנו אל החמלה..."
"הם פנו לאדם הלא נכון", הפסיק אותו ברגמסון.
"לא. הם כן פנו לאדם הנכון. אבל אתה העדפת להסתכל לכיוון הלא נכון".
פיניאס הסתובב ופנה ללכת.
ברגמסון קרא אחריו: "אתה בסך הכל תייר מלא בחרא! אתה שומע אותי פן! אתה לא מכיר אותי! אתה לא יודע מי אני! אני לא בחרתי בזה! ככה זה היה מאז ומעולם!"
"אולי אלוהים יסלח לך בעבור זה", אמר פיניאס לעצמו.
"אולי אלוהים יסלח לי".
ופיניאס טיפס אל מגדל הפיקוח וחיבל במכשירים. לאחר מכן עלה לכלי רכבו ונסק אל על בעוד מנעל האוויר נפתח בחריקה.
הדבר האחרון שנשמע היה שריקה של החמצן הממשיך לצאת החוצה, הרבה אחרי העת.










ספטמבר 2004
ריו דה ז'ניירו



נושא נכתב על ידי נשלח
  הכחדה אורון יהלום 00:23 14/12/2004
  RE: הכחדה shif29 18:00 16/12/2004
  לא רע שחר 14:50 17/12/2004
  שני דברים מפריעים לי... ס''סתם 23:50 17/12/2004
  דעה לא מקצועית אילן 12:51 26/12/2004
  UaKjPhLsETEtw Tasia 23:12 10/10/2013
  QUxWsUEBsyPhlpzg Latif 22:49 11/10/2013
  idydROQCiVjBEz Phaitoun 17:48 13/10/2013


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.