בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
העתיד שלנו
נכתב ע''י: shif29 (IP Logged)
תאריך: 19:47 12/12/2004


אני לא מסוגלת לעשות כלום. הכיור מלא כלים והאבק הצטבר בין השידה לפסנתר צריך לעבור שם עם שואב, אבל אין לי כוח. אין לי כוח אין לי כוח.

החללית נחתה במסדרון צר. צליל הנחיתה הוגבר באופן מוזר. הייתה שאלה בנוגע לאטמוספירה. האטמוספירה בסדר.

התקנתי את מסך הטלביזיה על התיקרה. אני קוראת עכשיו את חוברת ההוראות. כמו תמיד, כמו סיפור מתח. כדי להקליט לחץ - -סמן ערוך\מחק.

יצאנו. זה מדהים. כוכבי ענק, אבק כוכבים.

הם אצלי בבית הם אצלי בבית!

אמרו בחדשות שחללית עם חייזרים נחתה איפה שהוא במערכת השמש, קרוב לודאי שבמרכז העיר. אבל מצחיק, אלה לא חייזרים אלה אנשים מהעתיד. מקרוסקופ על זמני עושה אותם קטנים כי הם רחוקים מבינה? אוף.

והטלפון מצלצל.

אימא? אימא, תקשיבי אני לא באה בשישי בערב. אני לא יכולה לצאת מכאן. לא עוד לא ניקיתי את הבית. מה אני אעשה? אין לי כוח אין לי כוח אין לי כוח.

צליל חיוג. האנשים הקטנים מתעוותים ממנו. אחד אחד הם יוצאים מהחללית הקטנטנה שתקועה לי בין הקיר לפסנתר. ידיהם על האוזניים, מתעוותים. הינה הינה ניתקתי.

אף פעם לא ראיתי את עצמי גאונה גדולה בכל מה שקשור לתיקשור עם ישויות זרות ומוזרות.
אבל תמיד ידעתי שאם הם יבואו אני אעזור להם להתחבא.
מה קרה? אמרתי להם.
אחד מהם, קטנטן בגודל כף יד, אמר לי קחי אותנו למנהיג שלך.
אני לא יכולה, הוא עזב, אמרתי בעצבות. הוא לא יכול היה לסבול את הבלאגן.
אני לא טובה בלנקות.

לא עשיתי שום שינוי מיוחד בחיים שלי, הפעלתי את הטלביזיה לראות בנות גילמור כמו תמיד. הם הגיבו בזעזוע. יש חיים בשמיים, אמרו, השמיים מדברים. צחקתי כמובן. ועוד יש תרגום!
אחרי התוכנית ביקשתי מהם לספר לי את הסיפור. כל אחד קיבל שקד מרק אחד בתוך כפית מרק. לא ידעתי מה להציע להם, כלומר איך לאכול, אבל אחד מהם פשוט שלף כפית מהכיס וכך עשו כולם. הבעייה נפתרה.

לפני כמה שנים המציאו טלסקופ על זמני. את בטח ראית במוזיאון כשהיית קטנה. הם לא ידעו שאני עוד לא נולדתי כשהמציאו את זה. מה את אומרת? הם נדהמו כי חשבו שהגיעו לעתיד.
אתם מהעתיד שלי כנראה, ניחשתי.
אני חושבת שהם התאכזבו. לא היה מנהיג וגם לא עתיד כאן. רק ליכלוך.
אחד מהם שמו היה מאיר. הוא היה חמוד מאוד. הוא סיפר לי שגם חברה שלו עזבה אותו. כי הוא נעשה כל כך אובססיבי בקשר לעתיד. והיא חשבה על העתיד. העתיד שלנו, הוא הסביר לי. לא של האנושות.
לא הסכימה להחליף עתיד בעתיד. רציתי שתבוא איתי אבל היא העדיפה לעזוב.
תמיד חשבתי שאני אגיע לפניה לאן שהיא הגיעה לאט, ואסתכל עליה ועל בעלה עוברים את הכביש עם איזו תינוקת, ואחייך אליהם, צעיר ומאושר מול הקמטים החדשים בפניה.

הוא דיבר ואני הרגשתי אושר מוזר, צביטה שלא הרגשתי הרבה זמן. התאהבתי, למה להסתובב סביב הנקודה.
אבל הוא היה מאוד קטן. רחוק קרוב.

להם נגמר הדלק, ולא יכלו לעזוב הייתי חייבת לצאת החוצה מה שלא עשיתי שנים, ולהשיג להם קצת נפט גולמי שיוכלו לזקק ממנו דלק חלליות בעזרת מצית ומזרק ועוד כמה דברים שרשמתי ברשימה לקנות כמו קפסולת אקמול בשביל הקפסולה, אני לא מבינה בזה כלום אז עשיתי מה שהם ביקשו. כשהמוכרת העבירה את כרטיס האשראי שלי במכונה הוא הראה על סירוב.
התקשרתי לאימא. אימא אני צריכה שתשלמי לי איזה חשבון בטלפון.
וכל הזמן אני חושבת: אני לא רוצה שילך, אני רוצה לבוא איתו ועוד דברים לא הגיוניים שהפער בינינו לעולם לא יאפשר.
אימא שלי שילמה כמובן, היא אף פעם לא סירבה לעזור לי וזה היה חשבון קטן של כמה עשרות שקלים.
אימא? שאלתי בסוף, מה תגידי אם אעלם למקום מאושר יותר אבל את אף פעם לא תראי אותי יותר?
את בטוחה שתהיי מאושרת? שאלה. אישרתי שאני בטוחה.
אני רק רוצה שתהיי מאושרת אמרה.
ידעתי שזה מה שהיא תגיד, ולא הייתה לי אמונה גדולה במימוש הפנטזיה אבל רציתי את האישור שלה, שהיא יכולה לחיות בלעדי, ואולי בעצם רציתי לשמוע את ההיפך.
אוי.
ניתקתי וחזרתי. מאיר חיכה לי על מדף התווים, שם התכוונו לבצע את ההמרה. עזרתי לו כמו אסיסטנית ענקית בחדר ניתוח: מזרק, נפט, קפסולה, מזרק שוב, מצית, הוא לכד טיפת גז בתוך המזרק והחדיר אותה לקפסולה. ואז הסתכל עלי.
זה יספיק כדי להביא אותנו ל2012 אמר. בעצבות מה.
אני הייתי עין ענקית דומעת, עצרתי את הדמעה באצבע כדי לא להרטיב אותו כולו.
הוא עשה דבר מצחיק פתאום - הצדיע לי.

ואז הם נסעו.

אני חייבת לנקות כאן. הכיור מלא כלים והאבק הצטבר בין השידה לפסנתר צריך לעבור שם עם שואב, לעבור על הפסנתר עם סמרטוט. איזה לכלוך מוזר על מדף התווים. שחור כאילו נשרף.
בכל פעם שאני מנקה אני נזכרת מחדש. ואחר כך אני שוכחת.

המקרן על התיקרה הפעיל את עצמו כרגיל בשתי דקות לבנות גילמור הסדרה האלמותית. אני בדיוק עברתי עם שואב בין הקיר לפסנתר. מה השעה? שתי דקות לאחת בצהריים. על פינת המסך נצצו התאריך והשנה. 1 בינואר 2012.
2012. העפתי מבט סביב. הסמרטוט היה עדיין על מדף התווים של הפסנתר. ככה נזכרתי. כיביתי את השואב ויצאתי מהבית, לבושה בטרייניג של ניקיון, ובנעלי התעמלות ישנות. היה קריר.
בצומת שהסתכלתי עליה כבר אלפי פעמים בעבר, עמד זוג לא צעיר וחיכה לרמזור שיתחלף. האישה החזיקה עגלת תינוק, הגבר אחז ביד האישה. אבל אני לא העמקתי להביט בהם, מבטי שוטט הלאה מהם, ובאמת במרחק מה, שעון על גדר אבן ומביט בשניים בהנאה מהולה בעצב, עמד, סוף סוף בגודל טבעי, צעיר ומאושר, מישהו מוכר.

ניגשתי אליו. בהיסוס. פחדתי שלא, אבל הוא הביט ישר בעיני וזיהה אותי, אחרת למה הוא אמר
קחי אותי למנהיג שלך?

המשרה הזאת פנויה כבר הרבה זמן, לחשתי.
הוא העיף מבט אחרון בעברו המתרחק, ובחר בעתיד, שלנו.



נושא נכתב על ידי נשלח
  העתיד שלנו shif29 19:47 12/12/2004
  נהדר :-) יעל 11:46 13/12/2004
  הי תודה, shif29 15:01 13/12/2004
  אם כך, היתה חסרה לי אינדיקציה יעל 23:48 13/12/2004
  צודקת. shif29 07:26 14/12/2004
  RE: העתיד שלנו איילת 12:25 14/12/2004
  תודה, shif29 07:56 15/12/2004
  מסכים. ס''סתם. 09:54 15/12/2004
  yciAlsEMPdwvceWre Itha 23:22 09/10/2013
  EDXrLjaIYsxAkysz Katerina 17:44 10/10/2013
  cZhsOzDdqRwkwlp Dras 05:01 12/10/2013
  DEvxfQBrpsiDLllBmbJx Viviane 15:46 13/10/2013
  XEqlLrpdIdHfj Sherly 21:11 13/10/2013
  חמוד שחר 14:54 17/12/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.