בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
בפעם האחרונה
נכתב ע''י: avivs (IP Logged)
תאריך: 10:50 09/12/2004

"יין?" שאלתי.
"כן," היא השיבה, מחייכת לעברי. "תודה."
מזגתי את היין- היקר ביותר שהצלחתי להשיג לאחר שרובן הגדול של החנויות נסגר, ולאחר מכן נבזז. "קר לך?" שאלתי. "אני יכול לסגור את החלון."
היא הניחה את ידה על ידי. "הכול בסדר. בעצם, הכול מושלם."
גיחכתי. "לא נראה לי שיש הרבה אנשים שמסתכלים הלילה מהחלון, מחכים, ואומרים שהלילה הכול מושלם."
היא נאנחה, ולפתע נראה כאילו הזדקנה בעשר שנים. "אני מרחמת עליהם, תומר. באמת."
"למה?" שאלתי, מבטי עדיין על פניה הלבנות וחסרות האיפור.
"מה יצא להם מכל חוסר הקבלה הזה? מה הם כבר חושבים שהם יוכלו לשנות?"
"אולי הם רוצים לדעת שהם עשו הכול עד הרגע האחרון," אמרתי. "אולי זה עוזר להם להרגיש יותר טוב עם עצמם."
"אולי," אמרה, והפנתה את מבטה אליי. "תודה שהזמנת אותי לפה. אימא שלי כמעט הרגה אותי כששמעה שאני אבלה את הלילה איתך, ולא עם המשפחה."
"אז למה הסכמת?" שאלתי, מחכה, מקווה, לשמוע את המילים ששנים נאמרו רק בחלומותיי.
"אתה יודע למה, תומר. אתה סתם רוצה לשמוע אותי אומרת את זה."
לא אכלתי כל היום, אבל עדיין הרגשתי את כל מה שנמצא בתוך כבתי מתהפך. "בבקשה," לחשתי, עושה צעד לכיוונה.
"אני אוהבת אותך." מקהלת מלאכים שרה בראשי. "אתה יודע את זה כבר הרבה מאוד זמן."
"אני יודע," הודאתי, "אבל עדיין, נחמד לשמוע את המילים."
עמדתי לנשק לה כשדפיקה נשמעה על הדלת.
"תיזהר," אמרה לי כשניגשתי לבדוק מי בדלת. "יכול להיות שאלה חוליגנים."
"פה?"
היא נראתה עייפה כשאמרה, "שמעתי שכמה מהם הרסו את בית הקברות ליד הבית שלי. אז כן, אני מאמינה שגם לפה הם יכולים להגיע."
הרעיון נראה לי טיפשי, ולמרות שהאמנתי שלא מדובר בחוליגנים, ידי ראתה כשפתחתי את הדלת, ומולי הופיע החדרן.
"ש-שלום, אדוני. אני מקווה שאני לא מפריע." הוא שיחק עם אצבעותיו, מבטו מושפל.
חייכתי והנחתי את ידי על כתפו. "אתה יודע שאתה לא יכול להפריע, אלכס. מה רצית?"
כשאלכס הרים את מבטו לאחר כמה שניות, חיוך היה על פניו, אשר מתח את הקמטים המסורטטים עליהם, ולווה בזוג עיניים נוצצות. "הו, אני פשוט עובר בפעם האחרונה בין החדרים במלון. הרבה מהלקוחות הקבועים החליטו לבוא לכאן. גם אני וגם המנהל מאוד נרגשים."
"אה, באמת איפה חיים?"
גם הפעם אלכס חייך, אבל החיוך לא הגיע לעיניו. "המנהל העדיף לבלות את הלילה עם משפחתו, בבית שלהם. אי אפשר להאשים אותו, אני מניח."
הנהנתי. "אי אפשר להאשים אותו."
"אבל אני," אמר אלכס, קולו מעט צווחני, "אני אוהב את המלון הזה. את האנשים פה, אותך, מר בלנק."
הרגשתי את לחיי מאדימות. המחשבה על כך שאני מסמיק בגלל משהו שאמר אלכס, נראתה לי משעשעת. "אני אשאר פה בינתיים," נאנח אלכס. "אם תצטרכו אותי, אתה יודע איך לקרוא לי."
חייכתי. "אני יודע, אלכס. לילה טוב. נתראה כבר – " נשכתי את שפתי התחתונה. אלכס מיהר לצאת מהחדר, מייבב. "אני..."
היא התקרבה אליי והניחה את ידה על שפתיי, מחייכת. "זה לא היה בכוונה. אלכס יודע את זה."
נישקתי לאצבעותיה הקרות.
"תומר..."
"מה הבעיה?" שאלתי, מפסיק לנשק ומסתכל בעיניה הגדולות.
"בוא נעמוד ונסתכל מהמרפסת. בסדר?"
נאנחתי. "יש עוד זמן."
"לא הרבה."
הלכנו ביחד אל החלון, שהיה פתוח ואפשר לרוח נעימה לחדור פנימה. יצאנו אל המרפסת ועמדנו שם, מחובקים. אורותיה של תל-אביב נראו כמו שטיח עשוי כוכבים. השמש, שרק התחילה בזריחתה, צבעה את הרקיע במכחול כתמתם ומרגיע. כמעט ולא היו מכוניות בכבישים, ואלו שכן היו נראו לא שייכות. כמו כתמי דיו על רקמה ממשי.
"עוד כמה זמן?" שאלה, מעבירה את אצבעותיה על זרועי העוטפת אותה.
הסתכלתי בשעון. "עוד..." פי התייבש בשנייה.
"עוד כמה זמן, תומר?"
"שלוש דקות," אמרתי.
היא הרכינה את ראשה, והחלה לבכות.
"לפחות אנחנו ביחד," אמרתי, מקווה שהיא תפסיק לבכות, כדי שנוכל לעמוד בפני הסוף עם מבט נחוש. לא מפוחדים. לא חלשים.
"אני בסדר," לחשה, מנגבת את עיניה. "לא חשבתי שעוד נשארו לי דמעות."
חייכתי וסובבתי אותה כך שעמדה מולי. "אחרי שראיתי את אימא שלי בוכה בימים אחרי שהבינו מה הולך לקרות, הגעתי למסקנה שאין גבול לכמות הדמעות."
היא חייכה. חיוך קטן, אבל מספיק בשביל לאפשר לתחושת חמימות להתפשט לי בחזה. "אולי תתקשר אליה," אמרה. "אל אימא שלך."
נדתי בראשי. "דיברתי איתה מקודם. אמרנו את כל מה שהיה לנו להגיד. את רוצה להתקשר למישהו?"
היא הניחה את ראשה על חזי. "גם אני אמרתי את כל מה שהיה לי להגיד."
הפלאפון שלה צלצל לפתע מתוך החדר.
"לא ידעתי שאלה עדיין פועלים," אמרתי.
היא נכנסה פנימה, כמעט רצה. "הם פועלים," שמעתי אותה קוראת מפנים, "אבל הקליטה על הפנים."
הצלצול נפסק ושמעתי אותה אומרת, "כן, אימא. אני בסדר." היא נאנחה. "כבר דיברנו על זה. אימא... אימא, אני לא שומעת אותך טוב, יש רעש מעצבן ברקע. לא, אני לא מתכוונת לאבא, זה בעיה בפלאפונים, עם הלוויינים והאנטנות נראה לי. אימא... כן, גם אני אוהבת אותך, ואת אבא. חשבתי שכבר נפרדנו מקודם. לא... לא, אימא, ברור שאני שמחה לשמוע אותך. אבל... אימא, אני עם תומר עכשיו. לא, זה לא אומר שאכפת לי יותר... אימא!"
היא יצאה מהחדר לאחר כמה שניות, רועדת מעט. ידיה הו מסביב לגופה, כאילו קפאה מקור. אספתי אותה בזרועותיי, ומיד חזרנו לאותו המצב בו היינו לפני הצלצול, מחובקים ומסתכלים על השמים.
"הכול בסדר?" שאלתי.
היא נדה בראשה. "אתה מכיר את אימא שלי. יש לה דרך משלה לראות את הדברים."
"אני מצטער. חשבתי שיהיה נחמד להיות ביחד ב – "
"גם אני חשבתי, כלומר חושבת, שזה רעיון נחמד. נהדר, אפילו. בוא לא נהרוס אותו בגלל אימא שלי."
"בסדר," אמרתי, מעביר את הלחי על ראשה. "האמנת שהרגע הזה יגיע?" שאלתי, מסתכל על השמים. מחכה.
היא הפנתה את מבטה והסתכלה גם - כן על השמים, ראשה עדיין על חזי, זז בקצב דפיקות ליבי. "אחרי שהבנתי שהמדענים לא משקרים," אמרה, קולה העדין, הכמעט מלאכי, גורם לשערות על עורפי לעמוד, "לא הייתה לי ברירה אלא להאמין. אתה זוכר שבהתחלה חשבו שמדובר בכתמים על הראדאר?"
צחקתי. "'זו יכולה להיות אפילו טעות במכשיר', אני זוכר שהם אמרו."
"כן." היא נאנחה והרימה את ראשה. "אבל זו לא הייתה טעות."
רעש מרוחק נשמע, כאילו שנייר עצום נקרע, ותוף ענק מלווה את האירוע. שנינו הרמנו את מבטינו אל השמים, ידינו אחוזות.
כתמים זוהרים נראו בין העננים.
"זה מתחיל," אמרתי, מנשק את ראשה.
צפירות מכוניות נשמעו מהרחובות למטה. אישה צעקה כמה חדרים לידנו. משהו על אלוהים.
"תומר!" גבר מבוגר וערום קפץ מהקומה מעלינו, חולף אל פנינו בזמן שצנח אל מותו. איש אחר, כך ראיתי, עמד במרפסת ביתו, לובש סדין ורוד וכובע צמר, מחזיק ספר תנ"ך בידו האחת, וסיגריה בשנייה.
החזקתי אותה קרוב יותר אליי, עד כמה שיכולתי מבלי לגרום לה לכאב.
האורות בשמים התחזקו, ונראו כמו קרני השמש הנאבקות לחדור דרך העננים. ריח חזק של שריפה הגיע לאפי, גורם לי לחוש מסוחרר.
"אני פה," אמרתי לה, מרגיש את חלל פי וגרוני מתייבשים.
"אני יודעת." היא הפנתה אליי את מבטה. מחייכת, ומתעלמת מהדמעות שמכסות את פניה, היא נשקה לי. בפעם האחרונה.
באותו הרגע, המטאור הראשון התרסק בים.



נושא נכתב על ידי נשלח
  בפעם האחרונה avivs 10:50 09/12/2004
  קרא סיפור של לארי ניבן בשם ''ירח הפכפך''. NY 02:07 12/12/2004
  מממ avivs 07:40 12/12/2004
  זה שכרי על מאמצי להיות נחמד... ;-) NY 09:06 12/12/2004
  אביב, אם אתה רוצה יש לי את הספר באנגלית יולי 08:09 12/01/2005
  RE: בפעם האחרונה יעל 12:40 12/12/2004
  MPckcnGxBHa Kaysar 03:55 10/10/2013
  wRRncboQZoBe Nikkia 00:25 12/10/2013
  RE: בפעם האחרונה שי 08:57 16/12/2004
  RE: בפעם האחרונה אילן 13:12 26/12/2004
  Re: בפעם האחרונה אסף 22:49 19/07/2006
  SGHuBCBCtlc Rosa 05:03 10/10/2013
  cTXvjhJciKte Yulissa 18:24 10/10/2013
  VJqzSCGaDRfRZsDuDy Rita 05:39 12/10/2013
  PoxdwjePMrzisDjTg Mahwish 16:22 13/10/2013
  alXgEvlwIvRNSIWs Henning 21:45 13/10/2013


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.