העלילה נראית כאילו היא תוכננה להצחיק בכוח. אין בה משהו מצחיק באמת (להבדיל מ"מעורר חיוך פה ושם"), כיוון שהומור בספרות לא בנוי כמו מופע סטנד-אפ. במופע יש פשוט רצף של בדיחות, לפעמים על אותו נושא, לפעמים על כמה. כשאתה כותב סיפור הומוריסטי, אתה צריך לבנות סיטואציה הומוריסטית ולפתח אותה.

מעבר לכך, הנה כמה התחכמויות מיותרות:
א. כל הפסקה הראשונה.
ב. כל מה שמופיע בסוגריים.
ג. השימוש בשמות מתוך דון קישוט.

תן דעתך על כך שפחות, לפעמים, משיג יותר. הנה דוגמה אופיינית מתוך הסיפור שלך:
"ג. כשאפתח את דלת המקפיא, לא יפול שום מצרך על זרת רגלי הימנית."
רעיון החישוב המתמטי של דלת המקרר חביב. סעיפים א' וב' נאים ונעימים. בא סעיף ג' ואומר - "לא יפול שום מצרך"? לא. "לא יפול שום מצרך עלי"? לא. "לא יפול שום מצרך על רגלי"? לא. "לא יפול שום מצרך על רגלי הימנית"? לא. "לא יפול שום מצרך על זרת רגלי הימנית". זו דוגמה טובה למה שקורה כשמתאמצים להצחיק יותר מדי - מקבלים ניסוח מסורבל שמפגין לכל רואה את העובדה שהמחבר התאמץ להצחיק יותר מדי.

ושוב אומר - אל תחקה את לם. כתוב סיפור משלך.