בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
הספנתעיר
נכתב ע''י: אסלן (IP Logged)
תאריך: 03:37 28/11/2004

הספנתעיר

שלושה ימים אחרי שהיא מצאה אותה, האבן של מיכלי נשברה. סבתא אמרה שזאת לא אבן, אלא אוצר, אבל אנחנו ידענו שזה עוד סיפור. ידענו, כי כשהבאנו לה את האבן היא לחשה בשקט "לתיבה אין מפתח, צירים וכיסוי…", ועצרה באמצע. היא אמרה שהיא מפסיקה באמצע הציטוט כי היא זקנה ולא זוכרת, אבל היה לה אותו מבט שיש לה כשהיא מסתכלת דרך החלון ובוכה על החלומות של האנשים. אבא אמר שזו אבן והיא מסוכנת, כי היא באה מהבית הישן של שטיינר, והוא לא אטום לפי התקן, אבל מיכלי שכנעה אותו שזה בא מהחלק שהם בנו אחרי עשרים ושתיים, אז בסוף הוא הסכים שנשמור אותה.
מיכלי שמה אותה ליד קיר החימום, כי היא אמרה שלא נעים לגעת בה כשהיא קרה. כשהיא הייתה חמה דווקא היה נעים לגעת בה, כי היא הייתה חלקה ובו זמנית מחוספסת, כאילו היא עדיין לא החליטה מה היא רוצה להיות. גם אני עדיין לא החלטתי מה אני רוצה להיות, כי אמא רוצה שאני אהיה מדען ואעזור לנצח את העשן, אבל אבא אומר ששום דבר לא יכול להצדיק עבודה בשביל הממשלה. אני בכלל הייתי רוצה לספר סיפורים, כמו סבתא, אבל זו לא עבודה. אנשים לא רוצים לשמוע סיפורים, סבתא אומרת. היא אומרת שזה בגלל שהם לא יכולים לעוף יותר, אבל מעולם לא הבנתי למה היא מתכוונת. יש מטוסים, ורחפות אטומות, ואפילו תחנות חלל. כשאמרתי את זה לסבתא היא רק אמרה לי שאם היו לה גלגלים, היא הייתה יכולה להסביר לי, ואני ידעתי שזה עוד ציטוט, אז שתקתי. אבל עדיין אהבתי את האבן של מיכלי, והחזקתי אותה בזמן שהמחשב הקרין את חומר הלימודים של השיעור, וחלמתי שאני אספר לאנשים סיפורים ואז הם יוכלו לעוף. ניסיתי לדמיין להם מנוע, ועשן יוצא מכפות הרגליים – עשן לבן, לא שחור כמו בחוץ – אבל אז האבן התחילה לרעוד.
בהתחלה חשבתי שאני מדמיין, אבל אז היא רעדה שוב, והשמיעה קול מוזר, ואני ביקשתי מהמחשב להפסיק את השיעור – הוא אמר שהוא יצטרך לשלוח מייל להורים שלי, אבל בכל מקרה כבר הקדמתי את כל הילדים בעיר בחומר הלימודים, אז ידעתי שאמא לא תכעס. יצאתי מהחדר וקראתי למיכלי. בינתיים האבן רעדה עוד קצת, והופיעו עליה כמה סדקים. מיכלי באה למטה בריצה. היא התחילה לצעוק שאני הורס לה את כל הדברים, אבל כשהיא ראתה שהאבן רועדת שוב היא השתתקה לרגע.
"בוא נחפש את סבתא," היא אמרה. רצנו מהר במורד המדרגות. עד שהגענו לחדר של סבתא, צד אחד של האבן כבר היה סדוק לגמרי. עצרנו מתנשמים מול השולחן של סבתא.
"מה קרה?" סבתא שאלה. במקום לענות, מיכלי הניחה את האבן על השולחן. היא רעדה שוב. אחרי רגע שמתי לב שגם סבתא רועדת.
"סבתא?" שאלתי בשקט. סבתא השמיעה קול מוזר, ואני הבנתי שהיא בוכה.
"סבתא?" מיכלי התיישבה לידה, "מה קרה?".
סבתא נשמה עמוק. "אתם לא תבינו," היא אמרה. "אתם נולדתם שישים שנים מאוחר מדי".
"מאוחר מדי למה?" שאלתי.
סבתא זמזמה מנגינה. יורדת, עולה, יורדת, ומטפסת גבוה ובעדינות. אחרי רגע היא הוסיפה לה גם מילים. "ובכל ביצה, הספנתעיר…" טיפסה המנגינה בשקט עד למקום שבו הקול של סבתא נשבר, וגם האבן. הביצה. קטע קטן ממנה נפתח החוצה, וראינו שהיא בכלל הייתה קופסה. בלי מפתח, צירים או כיסוי. אבל בפנים לא היה זהב. הסתכלנו בו שלושתנו בזמן שהוא יצא החוצה, רטוב ומרוט. היו לו בליטות רכות בצדי הגוף שהוא הניע בחוסר ישע, וחצי מהראש שלו היה בעל צורה מחודדת, עשוי מחומר קשה. נגעתי בו בעדינות. הוא השמיע קול קטן, גבוה יותר מכל קול ששמעתי אי פעם.
"מה זה?" שאלה מיכלי.
"הוא עף," סבתא לחשה. "הוא יכול לעוף בשמים, גבוה מעל כל העננים, להתרחק מכולם, אבל עדיין לראות אותם, להיות חופשי…" הקול שלה גווע.
"עננים?" שאלה מיכלי. סבתא לא ענתה. היא סובבה את הראש לאט לאט והסתכלה על העשן, דרך החלון. לא אהבתי לראות את סבתא בוכה על החלומות של האנשים, אז חיפשתי מה להגיד.
"איך קוראים לו, סבתא?" שאלתי. סבתא סובבה את הראש בחזרה אלי, ודמעה קטנה נשארה תלויה לה בזווית העין.
"שכחתי," היא לחשה. "זה היה לפני כל כך הרבה זמן, ואני…" הקול שלה נמוג שוב. היא ניגבה את הדמעה בקצה האצבע והסתכלה עליה. "הספנתעיר." היא אמרה בשקט. "קוראים לו הספנתעיר".
X X X
להספנתעיר היה תיאבון גדול. אמא התפלאה כשמיכלי ביקשה תוספת לקינוח בארוחת בוקר, הייתה מופתעת כשאני ביקשתי תוספת בארוחת צהריים – תמיד שנאתי נמלים, ולא משנה כמה חלבונים יש בהן - ואני חושב שהיא עמדה לקבל התקף לב כשסבתא ביקשה תוספת בארוחת ערב.
"את חולה, שרה?" היא שאלה בדאגה מסוימת. סבתא חייכה אליה.
"אני לא חולה. רק מאוד מאושרת".
במשך שבוע הגנבנו להספנתעיר חרקים מארוחות הצהריים. לא ידעתי מה זה "להגניב" עד שסבתא הסבירה לי. היא סיפרה לי על איש בשם בונד, שהיה לו גם מספר, ושתמיד היה עסוק בלהגניב משהו או למנוע מאחרים להגניב אותו. שאלתי אותה מה קרה לו.
"אנשים הפסיקו להאמין בו," סבתא אמרה. היא לא הפסיקה משפטים באמצע כבר כמה ימים. "אנשים התחילו לצחוק עליו, ואחרי שהם צחקו עליו הם האשימו אותו שהוא איש רע". היא נאנחה. "אולי, אם הם היו מאמינים בו יותר, העשן לא היה קיים היום".
ההספנתעיר גדל במהירות. אחרי שבוע הוא ניסה לטפס החוצה מהקופסה שמיכלי ואני הכנו, והחבאנו כל פעם שמישהו נכנס לחדר. החלטנו שנעביר אותו לחדר של סבתא, ונשמור עליו בתורות.
בשבוע השני כבר היינו צריכים למצוא דרך אחרת להביא לו אוכל. אני התגנבתי למזווה. אמא תפסה אותי כמה פעמים, אבל אחרי שעשיתי המון הצגות היא הבינה שבעצם אני רק רוצה עוד נמלים. מאז מצאתי את המזווה פתוח. אחרי הכל, איך אמא יכולה להתנגד לזה שאני אוכל עוד חלבונים?
שאלתי את סבתא אם זה משהו שבונד היה עושה.
"לא בונד," סבתא אמרה, "אבל אולי רובין הוד". כשסבתא ואני היינו במשמרת עם ההספנתעיר, היא סיפרה לי המון סיפורים. על רובין הוד, ועל פיטר פן, שהיה יכול לעוף כמו הספנתעיר, ועל חתולים – יצורים שהיו להם ארבע רגליים, שער על כל הגוף, ומנוע בבטן. לא כל כך האמנתי לחלק האחרון.
"אתה צודק, דרור." סבתא נאנחה. "אבל פעם – פעם זה היה מצחיק".
בשבוע השלישי ההספנתעיר התחיל לנופף בבליטות הצידיות שלו. "כנפיים," סבתא קראה להן. ביום הרביעי הוא הצליח לעוף באוויר מהשולחן למיטה של סבתא. בימים שאחר כך אי אפשר היה לדעת איפה הוא. הוא התעופף בכל החדר, ולא יצא רק כי הדלת הייתה סגורה. אבל בכל יום שמתי לב שהוא עף פחות, ומבלה יותר זמן ליד החלון.
באמצע השבוע הרביעי מיכלי סיפרה שהיא הייתה שוב בבית של שטיינר, ושמעה ציוצים – ככה סבתא אמרה שקוראים לקול של הספנתעיר.
"אני מתערבת שיש שם משפחה שלמה," אמרה מיכלי.
"אל תיגעי בהם," אמרה סבתא. "אם נעזוב אותם בשקט, אולי יהיה להם סיכוי לשרוד".
"אבל אנחנו יכולים לעזור להם!" מחתה מיכלי. אני הסתכלתי על ההספנתעיר. הוא עמד ליד החלון והסתכל החוצה בעשן, ופתאום חשבתי שהוא נראה כאילו גם הוא בוכה על החלומות של האנשים.
"אנחנו הרגנו אותם," אמרה סבתא. ההספמתעיר נדנד את ראשו לאט לאט. בלילה שלפני כן חלמתי שיש לי כנפיים כמו להספנתעיר, וגם אני עף. עפתי באוויר, עד שיצאתי מהבית והעשן תפס אותי.
"אנחנו?" מיכלי לא האמינה. "מתי?"
ההספנתעיר הסתכל עלי, ואז החוצה. ואז שוב עלי. הסתובבתי אל מיכלי.
"בעשרים ושתיים," אמרתי לה בשקט. "כשגרמנו לעשן, והרגנו את כל ההספנתעירים. כשעוד היו בשמים עננים, ולכל החיות היו ארבע רגליים ולא שש, והמורה היה בן אדם, וילדים שיחקו אחד עם השני, ובונד עבד בשביל הממשלה ורובין הוד התחבא ביער".
סבתא הסתכלה עלי במבט משונה. "איך אתה יודע, דרור?"
הצבעתי על ההספנתעיר. "הוא רוצה לצאת החוצה". וגם אני. "הוא רוצה לעוף בשמים. חלמתי אתמול בלילה שגם אני עף". הסתכלתי על מיכלי. היא עשתה לי עם הראש 'גם אני'.
"ההספנתעירים מתו ראשונים, סבתא. נכון?" שאלתי.
"כן," סבתא עדיין הסתכלה עליי, והיא כמעט לחשה. "ואז אנשים הפסיקו לרצות לעוף. ואז הם הפסיקו להמציא. הם יכלו להציל את הפרות, את הכלבים, את החתולים. אבל הם הפסיקו להמציא".
אני המשכתי מהמקום שסבתא הפסיקה. "הם הפסיקו להסתכל לשמים. הם הפסיקו לחשוב באמת איך לנצח את העשן, ובמקום זה כלאו את עצמם בקופסאות".
הסתכלתי על ההספנתעיר. "איך קוראים לו באמת, סבתא?"
"הוא סוג של ציפור," אמרה סבתא. "סוג שקוראים לו 'דרור'. הפירוש של זה הוא 'חופש'".
"מי קרא לו הספנתעיר?" שאלה מיכלי. גם היא הסתכלה עליו עכשיו.
"חוקר טבע גדול," סבתא חייכה. "קראו לו ביאליק, והוא ידע איך דברים נראים באמת".
מיכלי ואני הסתכלנו על ההספנתעיר, שהסתכל החוצה ובכה על החלומות של האנשים. החלפנו מבט. מיכלי לקחה את הקופסה, וירדנו למטה במדרגות. יצאנו אל הכניסה, והנחנו את הקופסה ברחבה שבין שער הביטחון הראשון לשני. נכנסנו חזרה בראשון, וסגרנו אותו.
"אתה מוכן?" שאלה אותי מיכלי. לא יכולתי לדבר. הנהנתי. מיכלי לחצה על הכפתור של השער השני.
ההספנתעיר התרומם באוויר, מכה בכנפיו הקטנות. הוא עף קדימה כאילו ידע מאז ומתמיד לאן מועדות פניו. הוא עף כאילו דבר לא יוכל לעצור אותו. הוא עף ועף ועף, אולי עשרה מטרים קדימה. ואז הוא נפל פתאום. ענן קטן של אבק שחור נבלע בתוך העשן, וידענו שיותר לא נראה את ההספנתעיר שלנו.
"אני אהיה מדען," כתבתי באותו ערב. "אני אלמד איך לנצח את העשן, ואז אתחבא ביער שרווד. כל המדענים החכמים יבואו אלי, ואנחנו נבנה עולם שבו יהיו הספנתעירים וחתולים, ובני האדם יאמינו בג'יימס בונד, ואף אחד לא ימציא משהו בלי לחשוב על הספנתעירים".
הסתכלתי החוצה כשכתבתי את זה, אבל בחוץ היה רק עשן שחור, מתערבל ומנסה להשכיח ממני את ההספנתעיר, וכשהסתכלתי שוב על הדף דרך מסך של דמעות, ראיתי שהוא רטוב מחלומות של אנשים.



נושא נכתב על ידי נשלח
  הספנתעיר אסלן 03:37 28/11/2004
  מרגש shif29 07:15 28/11/2004
  RE: מרגש אסלן 02:02 30/11/2004
  כתיבה לא רעה, NY 02:47 30/11/2004
  תודה.[[ל''ת]] אסלן 03:03 30/11/2004
  הערה קטנה shif29 05:09 30/11/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.