בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
כן, זה חלק מהעניין.
נכתב ע''י: shif29 (IP Logged)
תאריך: 14:11 18/11/2004

וזו גם אחת הבעיות, כי עבור חתול, סיפור זה אולי קצת פחות מורכב מעבור אדם, ועוד כזה שקורא המון.
אכן שאלה, ואני הייתי רוצה להוסיף באשכול סיפור לא מד"בי שכתבתי על חתול, רק כדי להמחיש את עניין העלילה, מקווה שזה בסדר, שוב, לא מד"ב אבל חתול.

***
הסיפור על אותלו שלי.

החום הכבד נמשך ונמשך,ואותלו, חתול רחוב מפואר בן שנתיים, שהתגורר על עץ רחב ענפים ליד בית הכנסת השכונתי, חיפש מקום קריר להעביר בו את שעות השיא.
המכוניות החונות בצל העצים, שהרחוב היה משופע בהם היו אלטרנטיבה קרירה והחתול קל התנועה, בעל הפרווה הארוכה, השחורה אפרפרה ונדירה ביופיה, ועיני הברקת הגדולות, בעלות המבט הנבון, מצא לו מנוחה בתוך מנוע מתכת קריר של אאודי. הוא התמקם לו שם מוגן מהשמש המעיקה, נשען על המתכת וסופג ממנה קור נעים, ונרדם.
הוא לא שמע את משה לוי מתקרב למכונית.
משה היה איש שמן ומלא מרץ, והוא מיהר לפגישה עסקית, שארוחת צהריים הייתה כלולה בה, הוא חלם על סטייק עסיסי, מלווה בסלט. אותלו הישן חלם על דגים. כל אחד וטעמו.
אותלו הרים את ראשו בבהלה לצליל התנעת המכונית.
אינסטינקטיבית הוא זינק החוצה מתוכה, לא מודע עדיין לכך שתנועת רצועת הגומי המסתובבת לכדה את עור רגלו האחורית וחלק מזנבו.
הדחף הקדום שהניע אותו לחוש משם במהירות הבזק, פעל רגע אחד מאוחר מדי. הבשר דימם, הפרווה נשארה להטחן בין שיני המנוע, אבל הכאב היכה אותו בעיוורון רק כשכבר יצא משם, והגיע בריצה מטורפת לחצר הבית הסמוך. שם, מתחת לשיח יסמין מתורבת, שריחו המוזר לא כיסה על ריח הבשר החרוך והדם, השתוחח מתנשם בכבדות והתפנה לבדוק את הפצע אך הכאב האיום, שהתפשט מקצה זנבו ועד קצה רגלו היכה בו כמו ברק, והוא איבד את ההכרה.

אותו משה לוי, אגב, היה תקוע ברמזור כמה עשרות מטרים משם, לא מנחש שמץ מן הטרגדיה שקרתה במעמקי מכוניתו. היא תמיד נדלקת ביללה, לא? הוא זמזם לעצמו שיר מסתלסל ותופף על ההגה באצבעות קצרות ושמנות.

כשאותלו התעורר, לילה כיסה את הרחוב.
כאוב ופועם, הוא זחל וחיפש מסתור מוצלח יותר. ריח הדם שסבב את המקום בו שכב היה עז גם בגלל החום הנורא, והוא הסתכל סביב בעיניים סומאות מאימה, ולא שקט עד שגילה כניסה למקלט ישן בחצר. הסורג החלוד היה קרוע והוא התמקם בפנים, כואב כל צעד, ופנה לבדוק את הנזק. כף רגלו האחורית הייתה גוש חשוף ומדמם. הוא ליקק את הדם ממנה עד שיכול היה לראות את הבשר המבריק, הדלוק. ביומיים הבאים, זה היה כל מה שאכל, ושתה. דמו שלו, שלא הפסיק לנזול מתוך הפצע. הוא לא ידע שישן שני ימים ולילות, כמת בתוך השיח, ובמזל לא התגלה וזוהה כגופה.
לאחר יומיים נוספים הוא היה רעב מאוד, וצמא. אבל הדימום נעצר, והליקוק האינסופי החל לפעול את פעולת הקסם שלו על הבשר. אפשר היה לראות את מתאר הרגל, וצבע הפצע היה ורדרד ולא אדום. הדלקת לא החמירה, ולמרות הנפיחות אפשר היה לראות שיפור מסויים.
מישהו בדירת הקרקע הפעיל את המזגן, וטיפות מים ירדו לאורך הקיר מרחק כמה מטרים ממנו.
אותלו החליט לנסות להגיע אל המים. הוא יכול היה להריח אותם, והריח שעינה אותו הניע אותו להתרומם על שלוש רגליים, רועד וחלוש, ולנסות לקפץ לעבר הקיר. חתול זכר מגודל, מצולק ומרושע מבט, עבר והביט בו. אותלו השתוחח. לא היה לו כל כוח לחימה עכשיו. הוא ניסה, והצליח, להיראות לא מסוכן. החתול המצולק עיווה את שפמוניו לריח הדם ומיהר להסתלק משם, מפחד מחלה. אותלו חזר לעמוד בקושי, ועבר את המרחק עד לזרזיף המים. הוא שתה שעה ארוכה, המים היו קרים וזרמו בחופשיות. כשרווה, החל הרעב להציק לו. הוא נשכב במאמץ ליד המים, וחיפש בעיניו אחר מקור מזון.
ציפור קיפצה מול עיניו, מודעת לחולשתו, כמעט לועגת לו אספה קרום לחם מתחת לאפו, מביטה ישירות לתוך עיניו, כאומרת "תפוס אותי אם תוכל". אותלו עצם אותן. צדקה הציפור, עבורה, הוא לא מהווה סכנה.
המצולק לעומת זאת הביט במתרחש ממקום מחבואו וזינק. פירפור הציפור היה מבועת ומהיר, מכת כפה הממה אותה והמצולק לכד אותה בין שיניו, נוהם באיום לעבר אותלו, שעצם את עיניו בכניעה. כשפקח אותן, החתול המצולק נעלם עם הציפור.
אותלו ליקק את טיפות הדם מן האדמה ורעבונו התעורר עוד יותר.
ההצלה הגיעה מחלון הקומה השניה. חיה השכנה הכינה קרפיונים לצהריים, וכהרגלה זרקה את ראשי הדגים לחתולי החצר. אותלו התפלל שלא תקרא לחתולים לפני שהיא משליכה את המזון למטה, אבל היא תמיד קראה להם. "פססס פססס" אמרה חיה.
"בואו חתולים, יש דגים!" - החתולים הגיעו, חמישה במספר, מייללים ברעבון ורבים ביניהם עוד לפני שהגיע משלוח המנות המיוחל. אותלו ידע שאין לו כמעט סיכוי מולם, יתרה מזאת, הוא הרגיש חשוף באופן מסוכן במקום בו ישב, והחליט לנסות לחזור למחבואו. ראשי הדגים התחילו לנחות ברחבי החצר. חיה זרקה ללא כישרון וללא כיוון, ראש דג אחד נחת בכביש ומיד אחריו עט חתול אפור, ניצל בנס ממכונית עוברת וחוזר לחצר עם שללו בין שיניו, נוהם לעבר אותלו החוצה בעצבות, על שלוש רגליו, את החצר. כשהגיע לפתח המקלט שלו, חיכה לו שם ראש שלם של דג, כאילו הוזמן במשלוח. אותלו לא התפנה להעריך את מזלו ואת חוסר כישרון הקליעה של חיה, וגרר את השלל פנימה, למחבוא. שם אכל ואכל, עד שלא נשאר פירור, ללא הפרעה.
מזלו לא חזר ובשבוע שלאחר מכן הצליח לאכול רק קרומי לחם ולשתות ממי המזגן, בגיחות לילה מעטות שהעז לעשות. בני אדם, חתולים, כלבים מטיילים, כולם היוו סכנה. החום, הרעב, היובש והפצע שסרב להבריא המעיטו את סיכויי ההחלמה שלו. כל שיכול לעשות היה ללקק עוד ועוד, בלי לאות, את הפצע, בסבלנות, לשמור עליו נקי. כמו שרק חתולים יודעים.
ובלילה העשירי לפציעתו, מזג האוויר היה קריר יותר, הלילה היה שקט במיוחד ואותלו הרגיש מעט חזק יותר. הוא החליט לנסות לחצות את הכביש לאזור מחייתו הקודם. הוא זחל מתוך המקלט ווידא שאין איש ברחוב. הוא יצא את החצר והגיע למדרכה, שם הרגיש חשוף מדי. זחילה מתחת למכונית חונה הרגיעה אותו. הוא לא חשב על המכונות המוזרות כעל אוייבים. ספק אם קישר בין מה שקרה לו לבין המכונית בה הסתתר. נבון ככל שהיה, ספק אם ידע להימנע מלמצוא מקלט מהחום בתוך מכונית חונה, בעתיד. הוא ליקק שוב את הפצע המכאיב, והתכונן לחצות, מחכה בסבלנות שהכביש יתפנה ממכוניות.
ופתאום, שריקה מוכרת עצרה אותו. מישהי עברה שם, ושרקה לכלבים. במפתיע, הוא לא פחד מן הכלבים. הוא הכיר אותם. הוא קרא להם. הוא ילל בעוז וקרא לשורקת. הוא הכיר גם אותה.
אותלו לא חי ברחוב כל חייו. הוא נולד בבית קטן בשכונה, בתוך ארון בגדים. שם חתולה חומה וכעורה למדי בשם קישטה המליטה אותו ואת יוליה אחותו, וגידלה את שניהם. את ימיו הראשונים העביר בין כלי מיטה, ואת השבועות הראשונים בסלון מרופד בבית אוהב חיות. שני הכלבים היו חבריו למשחקים, הוא אהב להתפרע איתם על רצפת המטבח או הסלון יודע ככל שגדל שכפותיו הגמישות ישאו אותו גבוה הרחק משיניהם המשתעשעות בו, אם ירצה לברוח. הוא אהב אותם. כשבגר והתחיל לצאת לבדו לחצר הבית, גירשו אותו חתולי החצר הזכרים אל מעבר לכביש, ושם נשאר. מדי פע היה פוגש את חבריו הכלבים ואת השורקת, והיה מתלווה אליהם לביקור קצר בבית, לאכול ולמהר לחזור את בית הכנסת, שם בחר לגור. גם חברה טובה הייתה לו, חתולה אפורה וקטנה, שנלוותה אליו בכל אשר הלך ומן הסתם דאגה לו מאוד בימים בהם נעדר, כי אותה חברה שמעה כעת את יללות הקריאה שלו ומיהרה לחצות את הכביש, מקדימה את הכלבים ואת השורקת הנרגשת. אותלו? נשמעה הקריאה. ואותלו יילל, מכיר את שמו, יודע שמעכשיו יהיה מוגן...



נושא נכתב על ידי נשלח
  חתול, חצי חתול - מד''ב לחתולים shif29 06:23 16/11/2004
  זה לא מד''ב יעל 09:19 16/11/2004
  עבור חתולים אנחנו מד''ב shif29 10:20 16/11/2004
  הסיפור שלך צריך בסופו של דבר לדבר לאנשים יעל 14:11 16/11/2004
  RE: הסיפור שלך צריך בסופו של דבר לדבר לא shif29 16:22 16/11/2004
  הנה קישור לסיפור שלי יעל 01:39 17/11/2004
  טוב, עכשיו הקישור לסיפור שלי יעל 02:43 17/11/2004
  ואלה, תודה על הלינק! shif29 13:56 18/11/2004
  בבקשה - הוכיחי נא! יעל 14:06 18/11/2004
  כן, זה חלק מהעניין. shif29 14:11 18/11/2004
  כפה פצועה - המשך shif29 12:53 16/11/2004
  הבעיה הכי גדולה מבחינתי נעם 15:38 16/11/2004
  יש בזה משהו. shif29 16:26 16/11/2004
  חפרתי את הקומיקס ההוא, נעם 15:48 20/11/2004
  אני אשמח לקבל לינק לזה, למטרות מחקר shif29 17:37 20/11/2004
  לא מצאתי לינק נעם 05:52 21/11/2004
  אני מסכימה שהסיפור מגוייס יעל 01:35 17/11/2004
  כיוון שקהל הקוראים הוא בהכרח אנושי, NY 02:33 17/11/2004
  ספקולציה היא לב ליבו של המד''ב? shif29 14:06 18/11/2004
  וזה מראה לך כמה מסוכן NY 02:01 19/11/2004
  to spaculate: לשער, לחקור, לחפש shif29 06:28 19/11/2004
  שיפט - את לא *חייבת* לכתוב סיפור מד''ב יעל 10:26 19/11/2004
  אם קיבלת את הרושם שאני מזלזלת בז'אנר, [[ל''ת]] shif29 11:27 19/11/2004
  קפצה לי התשובה - בכל אופן זה לא מה shif29 11:33 19/11/2004
  אז כנראה טעיתי בכוונתך יעל 00:59 20/11/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.