אז, על הגג, היא אמרה לי - למה אין לך צפרניים.
הראיתי לה שזה רק בכף ימין.
**

האנשים עם המתלשות התקרבו. אחזו בי, בשביל זה השתמשו בכפפות ברזל גמישות , אטומות, אדישות לשריטותיי שהתכוונו לאיין. אור לבן. יללה זועמת.
משיכה חזקה מלווה בצליל פיצוח. אין כאב. אין שום כאב.
כל חיי חולפים מול עיני הצהובות חדות קשות וכואבות. אמון על קפיצות, קפצתי. נאחזתי בילדות.
מיאו.
מיו מיו מיו זה אימא אימא אימא. והייתה, אימא, היא באה אפורה, פוררת, מתנשמת, רטובה קצת ובעטיניה הקטנים התפוחים חלב שקוף לבן. ינקנו, אני והג'ינג'י והשחור כחול והאפור לבן.
אותו ורדרד חסר צורה כבר נעלם מזמן, ראשו המגודל שלא הגיע למלוא פרווה, פיו הורדרד, חורי אזניו, פינות עיניו.
הושאר. לא סולק, אנחנו עברנו מקום.
ושוב האנשים עוברים עם מסכות וחתיכות בשר קטנות ואימא רצה לאכול קצת שיווצר מזה חלב.
ושוב האנשים עוברים עם מסכות ואימא מתה בשק ואנחנו חיים. עם אימא, בשק.
ובלילה נשמעות יללות קטנות אבודות מתוך שק בתוך פח. ומי שמע את הקריאה? הפח נפתח. אנקת כאב נשמעת והשק נפתח. ומוצאים אפור לבן וג'ינג'י ושחור כחול. ואני. ובאותן אנקות כאב מוזרות כמו יללות נלקחנו ונגאלנו.

פיצוח חד שני נשמע וגם שלישי ורביעי אני לא חש אבל ברור שזה לא טוב. אין כמעט דם רק טיפה אני רואה ומנסה ללקק ולא יכול אני מרוסן ראשי כאן והכפה המטופלת רחוקה עיני קהות אני לא צלול. שמש עוברת תמונה מתוך חיי, אמון קפיצות אני קופץ.
מיאו. גירגור. נעיצה ושחרור.
הספה החדשה קראה לי בוא והתחדד עלי. השולחן המבריק הפציר בי בוא תסרוט. השמש, כתם שמש על אותו שולחן אמר בוא ותשתרע הוי, החיים הטובים.
ובערב אנשים חוזרים וצעקות נשמעות, רעשים לא ברורים, דומים ליללות. הכל דומה ליללות.
ואז הייתי כאן.
פיצוח חמישי נשמע. הפעם כואב. הפעם כואב עד טירוף. התחלתי לצרוח מכאב. עיני רושפות מאיים נוהם פניי מכווצות הפה פתוח השיניים גלויות ושוב, יללות.
הכל פסק. שוחררתי לרגע ורגע הספיק. אמון בקפיצות קפצתי לבלי שוב.

***

ואז , על הגג, אני מותח כפה ומותח ציפורן שמאל לשרוט, להוכיח. היא מתקמרת, בצחוק.
כף ימין ריקה מנשק, כף שמאל אימתנית נהנתנית.
אדם מתקרב ואני צולל.
לטוב או לרע. איש לא יגע בי שוב.