בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
הרבה הרבה יותר טוב
נכתב ע''י: יעל (IP Logged)
תאריך: 05:14 17/11/2004

עכשיו זה ברור. מובן מי נגד מי, מה המשמעות של הפלאשבקים ומה הקטע של העיר.

הרבה יותר טוב. עכשיו זה גם מעניין, ומושך לקרוא הלאה. אהבתי.

חוץ מזה - עדיין יש פה ושם שגיאות הגהה, אני אסמן כמה מאלה שראיתי בקוים תחתיים. ועוד כמה הערות ממש קטנות:

נעם כתב/ה:
>
> עיר בעלת שלמות שכזו לא נבנתה מעולם. היא לא יכולה להבנות, עצם
> המחשבה כאילו העיר התפתחה בהדרגה היא בבחינת חילול הקודש. לא, לא,
> העיר הזו נבראה כיחידה אחת שלמה בראשית הזמן. מעולם לא נגע אזמל
> בקירות השיש של _מדגליה_ הנראים למרחוק, הם עשויים מקשה אחת.
> הרחובות מוצלים משמש הצהריים הקופחת ע"י עצים מכל המינים והסוגים
> ובלילה מנצנצים דרך עלוותם הכוכבים. אבל מעבר לשני הנהרות שמסמנים
> את גבולות העיר משתרע מדבר ואיש אינו יודע היכן סופו, אם יש לו
> בכלל סוף. בניגוד לעיר מלאת החיים, המדבר נוצר ולא נברא, אש של
> רבבת שמשות עברה ושרפה כל גרגר שבו, הופכת אותו לשממה ריקה. *טוב,
> לא לגמרי ריקה.*

המשפט המודגש מתקבל לא כל כך טוב. כל הפיסקה נכתבה בלשון "נשגבת" כזו, והמשפט האחרון פתאום כתוב בשפת דיבור. זה לא משתלב.
>
> אני חוצה את המדבר, מתקדם אל עבר העיר. החום העולה מקרקעית המדבר
> גורם למגדלים לרצד מרחוק. הרוח שורקת באוזניים ומעיפה לי חול
> לעיניים. החול החם צורב בכפות רגליי כשאני צועד אל עבר העיר.
> מתנדנד מצד לצד, *אני הולך הוא אל עבר העיר*, הולך ונזכר.

יש איזו בעיה במבנה המשפט.

>
> הוא תפס אותה בכוח מאחור וגרר אותה _את_ הסמטה. שמעתי אותה צועקת
> והתחלתי לרוץ לעברם כשהבחור שלף סכין. זה עצר אותי במקום, אני לא
> יודע בדיוק מה עבר לי בראש, פחד כנראה. אז במקום זה, התקשרתי 100
> למשטרה. אני זוכר את עצמי עומד שם, מעביר את המשקל מרגל אחת
> לשנייה, מרגיש מיותר, פחדן ובז לעצמי בגלל זה. שמעתי אותה צורחת,
> בוכה, מתחננת במשך מה שנראה היה כמו נצח לפני שהמשטרה הגיעה. אם
> עד עכשיו הזמן נמתח כמו גומי, אז מרגע שהשוטרים הגיעו הכל התחיל
> לקרות בבת אחת. הם השתלטו עליו, טיפלו בה והתחילו לגבות עדות
> ממני. מהבושה, לא יכולתי אפילו להסתכל עליה.
>
> מתנדנד מצד לצד, מעביר את המשקל מרגל אחת אל השנייה, אני מנסה
> להתקדם. מרוב החום כפות הרגליים שלי התמלאו שלפוחיות והתחושה
> היחידה כשאני דורך עליהן היא כאב. אולי זה היה קל יותר אם הייתי
> יכול להזיע, אבל הזיעה מתאדה עוד לפני שהיא מספיקה להיווצר.
>
> סגרתי את הדלת בטריקה אחרי עוד יום מסריח בעבודה. התמוטטתי באפיסת
> כוחות טוטאלית בכורסה.
> "יוסי! בוא לפה."
> "היי אבא."
> "איך עבר עליך היום?"
> "בסדר."
> "ואיך היה בבית-הספר?"
> "בסדר."
> "וקיבלתם חזרה היום את המבחן בחשבון?"
> "כן."
> "אתה מוכן בבקשה לענות ברור ולהסתכל לי בעיניים כשאני מדבר אילך?"
> *לעזאזל.*

לא ברור מאיפה ה"לעזאזל" הזה בא. נראה כאילו זו היתה אמורה להיות מחשבה של יוסי, אבל זו לא נקודת המבט המתאימה. אם ה"לעזאזל" הזה בא מחוץ לפלאשבק, אז זה לא ממש ברור.

> "או-קיי."
> "קיבלתם חזרה את המבחן בחשבון?"
> "כן."
> "נו, תגיד כבר כמה קיבלת."
> "בלתי-'ספיק."
> "בלתי מספיק! תגיד לי, אתה רוצה להישאר כיתה? אתה זוכר מה אמרנו
> שיקרה אם שוב תכשל בחשבון? אז החל מרגע זה, אתה מרותק לחדר שלך
> לשבוע ואין יותר פינוקים עד שאתה מתחיל להשתפר בחשבון."
> "אבל אבא, אנ"
> "בלי אבל, לחדר, עכשיו."
> יוסי סגר אחריו את הדלת בטריקה, החוצפן הקטן. הילד הזה צריך
> שתחילו למתוח לו גבולות.
>
> הרוח נושאת בחיכה חלקיקי אבק וחול ששורטים אותי כך שאני כבר מתחיל
> לדמם מהם. הסחבות שנותרו _לו_ לא מהוות הגנה כלשהי והחול שורט ונכנס
> אל תוך הפצעים. הרוח נושבת, מביאה לי עוד כאב ועוד זיכרונות.
>
> עוד כמה שעות השמש תזרח, אבל בינתיים הכוכבים, כמו פנסי הרחוב,
> עדיין דולקים. אני ורונית עומדים בפתח אחד הבניינים. רונית שילבה
> את הידיים מאחרי הצוואר שלי, ואני, שלא יודע איפה להניח את הידיים
> שלי,מחזיק אותן מאחורי הגב. היא מביטה לי בעיניים ושותקת. ושותקת.
> ושותקת. מה בדיוק אני צריך לעשות עכשיו? בחוסר נוחות אני מגניב
> מבט אל השעון, כבר אחרי שלוש. אמרתי לה שכבר מאוחר ושאני צריך
> ללכת. הסתובבתי והתחלתי ללכת כמה שיותר מהר בלי לרוץ. כשעברתי
> בסיבוב ראיתי בזווית העין שהיא עוד עמדה שם.
>
> לרגע הרוח נרגעת, רק כדי לחזור ולהלום בי כמו פטיש נפחים. מהעוצמה
> שלה אני נופל עם הפנים אל תוך החול. החול שורף _אותו_ בכל הגוף,
> שואב ממני את מעט הכוח שעוד נשאר לי. אבל כשאני מרים את הראש
> ומנער את החול מהעיניים, אפשר כבר לראות את העצים. התחיל שלב
> הזחילה.
>
> אבא שוב חזר שיכור הביתה, מאז שפיטרו אותו זה כבר הפך לריטואל
> קבוע. הפעם זה לקח כמעט שעה לפני שזה התחיל. בגלל שהלחם לא היה
> טרי, נדמה לי. בהתחלה הוא נתן לאימא אגרוף בבטן ואחר כך סטירה,
> שכבר הפילה אותה לרצפה. בשלב הזה התחילו הבעיטות. כשניסיתי להתערב
> הוא החטיף גם לי סטירה שהעיפה אותי לצד השני של החדר. אחר הוא תפס
> את אימא בשיער וגרר אותה לחדר השינה, תוך כדי שהוא משחרר את
> החגורה. ורק אני נשארתי בחדר האוכל עומד במקום ומקשיב לאבא מפרק
> לאימא ת'צורה. עומד במקום עם אגרופים מקובצים ובוכה.
>

זה קטע מאוד חזק אבל לא ממש ברור לי על מה הוא מתחרט. כמו שהראית את זה הוא ניסה לעזור, ראה שזה באמת מעל לכוחו. אין לו ממש על מה להתחרט פה - אלא אם התכוונת לקשר את זה לקטע הראשון שבו הוא נמנע מעזרה אקטיבית לבחורה. אם כן, זה לא מספיק מרומז.

> אני מתקדם אל עבר העיר, הפנים שלי שחורים לגמרי, מסיכה של לכלוך
> ואבק, מלבד הנתיבים שחורצות הדמעות, שנייה לפני שהן והזיכרונות
> נספגים באדמת המדבר, מבלי להותיר סימן. כי הדרך לגיהינום רצופה
> כוונות טובות, והדרך לגן-עדן רצופה חרטות.



נושא נכתב על ידי נשלח
  הדרך לגן-עדן נעם מקורי 09:02 05/11/2004
  שאלות נעם 10:05 05/11/2004
  אני מודה שלא הבנתי את הסיפור יעל 04:15 06/11/2004
  טוב, באסה. נעם 13:09 06/11/2004
  RE: שאלות שחר 14:01 07/11/2004
  טוב, תודה נעם 13:07 09/11/2004
  הדרך לגן-עדן - גרסא 2 נעם 16:17 13/11/2004
  הרבה הרבה יותר טוב יעל 05:14 17/11/2004
  מגניב נעם 11:44 17/11/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.