בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
הדרך לגן-עדן
נכתב ע''י: נעם מקורי (IP Logged)
תאריך: 09:02 05/11/2004

עיר בעלת שלמות שכזו לא נבנתה מעולם. היא לא יכולה להבנות, עצם המחשבה כאילו העיר התפתחה בהדרגה היא בבחינת חילול הקודש. לא, לא, העיר הזו נבראה כיחידה אחת שלמה בראשית הזמן. מעולם לא נגע אזמל בקירות השיש של מדגליה הנראים למרחוק, הם עשויים מקשה אחת. הרחובות מוצלים משמש הצהריים הקופחת ע"י עצים מכל המינים והסוגים ובלילה מנצנצים דרך עלוותם הכוכבים. אבל מעבר לשני הנהרות שמסמנים את גבולות העיר משתרע מדבר ואיש אינו יודע היכן סופו, אם יש לו בכלל סוף. בניגוד לעיר מלאת החיים, המדבר נוצר ולא נברא, אש של רבבת שמשות עברה ושרפה כל גרגר שבו, הופכת אותו לשממה ריקה. טוב, לא לגמרי ריקה.

איש אחד חוצה את המדבר, מתקדם אל עבר העיר. החום העולה מקרקעית המדבר גורם למגדלים לרצד מרחוק. הרוח שורקת באוזניו, פורעת את שיערו ומעיפה אבק וחול אל תוך עיניו הכחולות. החול החם צורב את כפות רגליו בעודו צועד, לפני שהוא יגיע אל העיר הוא גם יזחל. מתנדנד מצד לצד, הולך הוא אל עבר העיר, הולך ונזכר.

הוא תפס אותי בכוח מאחור וגרר אותי את הסמטה. אני זוכרת שצרחתי למרות שאני לא יודעת מה היו המילים, או אם היו מילים. התכוונתי לצרוח שוב כשהוא הצמיד לי סכין לגרון עם ניצוץ של טירוף בעיניים, וכל מה שיכולתי לעשות היה לייבב. כשהוא קרע ממני את הבגדים, רציתי לברוח, להכות אותו, לירוק עליו, משהו. אבל לא יכולתי. הוא שוב... עמד לעשות את... זה, כשהגיעה הקריאה 'עצור משטרה' ושתי דמויות גררו אותו מעליי. התכרבלתי לכדור ומישהו כיסה אותי במעיל וניסה לדבר אליי, אבל כל מה שאני זוכרת זה את השוטרים לוקחים אותו לניידת, כששוטר שלישי מדבר אל בחור צעיר, היחיד שלא הסתכל עליי, עם העיניים הכחולות שלו.

הוא ממדד קדימה, מעביר את המשקל מרגל אחת אל השנייה. מרוב החום כפות הרגליו התמלאו שלפוחיות והתחושה היחידה שהוא מקבל מהן היא כאב חד בכל פעם שהוא דורך עליהן. הוא היה רוצה להזיע, אבל הזיעה מתאדה עוד לפני שהיא מספיקה להיווצר.

אבא טרק את הדלת כשהוא נכנס והתיישב בכורסא שלו באנחה. זה לא היה סימן טוב. העיניים של אבא שלי הן בצבע כחול קר. אני לא רוצה לראות את הכחול הזה, אבל לרצות זה לא מספיק.
"יוסי! בוא לפה."
"היי אבא."
"איך עבר עליך היום?"
"בסדר."
"ואיך היה בבית-הספר?"
"בסדר."
"וקיבלתם חזרה היום את המבחן בחשבון?"
"כן."
"אתה מוכן בבקשה לענות ברור ולהסתכל לי בעיניים כשאני מדבר אילך?"
לעזאזל.
"או-קיי."
"קיבלתם חזרה את המבחן בחשבון?"
"כן."
"נו, תגיד כבר כמה קיבלת."
"בלתי-'ספיק."
"בלתי מספיק! תגיד לי, אתה רוצה להישאר כיתה? אתה זוכר מה אמרנו שיקרה אם שוב תכשל בחשבון? אז החל מרגע זה, אתה מרותק לחדר שלך לשבוע ואין יותר פינוקים עד שאתה מתחיל להשתפר בחשבון."
"אבל אבא, אנ"
"בלי אבל, לחדר, עכשיו."
אני טורק את הדלת מאחורי עם דמעות בעיניים ומתחיל לתכנן אלו צעצועים אני לוקח איתי כשאני בורח.

הרוח נושאת בחיכה חלקיקי אבק וחול, החותכים בבשרו משל היו סכינים. מעט הבגדים שנותרו לו לא מהווים הגנה כלשהי והחול שורט ונכנס אל תוך הפצעים. הרוח נושבת, נושאת בחיכה עוד כאב ועוד זיכרונות.

עוד כמה שעות השמש תזרח, אבל בינתיים הכוכבים, כמו פנסי הרחוב, עדיין דולקים. בפתח אחד הבניינים עומדת בחורה עם ידיה על מותניו של בחור בזמן שזה האחרון פוחח אצבעותיו מאחורי הגב. עיניים כחולות מביטות אל תוך עיניים כחולות והשתיקה זורמת. לבסוף שולף הבחור יד אחת מאחורי הגב, אבל רק כדי להביט בשעון ולומר משהו. צופה חד עין אולי היה שם לב להתמתחות קלה בצווארה של הבחורה ולעובדה שעצרה לרגע את נשימתה. באמת חבל שהבחור לא שם לב לפרטים הללו, הוא רק מסתובב והולך.

לרגע הרוח נרגעת, רק כדי לחזור ולהכות בו כמו פטיש נפחים. מעוצמת המהלומה הוא נופל עם הפנים אל תוך החול. החול שורף אותו בכל הגוף, יונק ממנו את שאריות הכוח שעוד היו לו. אבל כשהוא מרים את הראש ומנער את החול מהעיניים, הוא יכול לראות כבר את העצים. התחיל שלב הזחילה.

אברהם שוב חזר שיכור הביתה, מאז שפיטרו אותו זה כבר הפך לריטואל קבוע. הפעם זה לקח כמעט שעה לפני שזה התחיל. בגלל שהלחם לא היה טרי, אם זה משנה משהו. האגרוף לבטן פתח את הערב והסטירה שבאה לאחריו כבר הפילה אותה לרצפה. בשלב הזה התחילו הבעיטות. כשבנו הקטן ניסה להתערב הוא קיבל בתמורה גם הוא סטירה מצלצלת שהעיפה אותו לצד השני של החדר. אולי המעשה הזה זעזע קצת אברהם והחזיר לו לרגע קצת שפיות, כי הוא החליט לגרור את אשתו לחדר השינה, לפחות שהילד לא יראה. ועכשיו בחדר האוכל המשפחתי נשאר רק ילד קטן עומד במקום ומקשיב לקולות מהחדר הסמוך עם אגרופים מקובצים לצידי הגוף ועיניים כחולות בוכיות.

הוא מתקדם אל עבר העיר, פניו הם מסיכה של לכלוך ואבק, מלבד הנתיבים שחורצות הדמעות, שנייה לפני שהן והזיכרונות נספגים באדמת המדבר, מבלי להותיר סימן. כי הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, והדרך לגן-עדן רצופה חרטות.



נושא נכתב על ידי נשלח
  הדרך לגן-עדן נעם מקורי 09:02 05/11/2004
  שאלות נעם 10:05 05/11/2004
  אני מודה שלא הבנתי את הסיפור יעל 04:15 06/11/2004
  טוב, באסה. נעם 13:09 06/11/2004
  RE: שאלות שחר 14:01 07/11/2004
  טוב, תודה נעם 13:07 09/11/2004
  הדרך לגן-עדן - גרסא 2 נעם 16:17 13/11/2004
  הרבה הרבה יותר טוב יעל 05:14 17/11/2004
  מגניב נעם 11:44 17/11/2004


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.