לפני מסך מהבהב יושב לו אדם בודד, כפוף קמעה, על כיסא פלסטיק מסתובב מהסוג היקר.
הוא לוחץ, בפעם החמישית אולי, על כפתור כחול גדול הנמצא מולו. המסך מפסיק להבהב ולפתע מופיעות עליו פנים, פניי הנשיא.
"שלום לך ג'יק" הוא אומר בחיוך, מעט עצוב מעט מריר "אם אתה שומע את הודעה זו, סימן שהגרוע מכל קרה".
שתיקה קצרה, הנשיא מכחכח בגרונו "הפצצה נשלחה מהברית הסינית - סובייטית, כל אמצעי ההרתעה שלנו לא עזרו, הם היו מוכנים לקחת את הסיכון" קולו של הנשיא נחלש מעט בסוף המשפט, כאילו קשה היה לו לפלוט את אותן מילים.
היסוס קל, ואז "אבל אתה כבר יודע את כל זה, האין זאת, ג'יק?" וכמובן, הנשיא אינו מצפה לתשובה, אשר אותה הוא בוודאי ידע היטב.
"אחרי הכל, זו הסיבה שהצבנו אותך שם למעלה מלכתחילה, על אותה תחנה מרוחקת בחלל" הוא נראה מעט מרוצה מעצמו "בזבוז של כספיי משלם המסים הם אמרו, הא!, מראה לך מה הם ידעו" הנשיא מרצין "ובכן, ציידנו אותך במיטב הנשק המודרני, ובמיטב הידע הטכנולוגי - אתה היית אמצעי ההרתעה האחרון שלנו, או, במקרה הצורך, אמצעי התגמול. כל
המעצמות ידעו שאתה קיים, אבל אף אחת מהן לא גילתה היכן".
הנשיא עוצר לפתע, ומעסה את רקותיו "האסטרונאוט הבודד, כך התקשורת קראה לך. המגן האחרון על הזכות הדמוקרטית".
חיוך לועג מופיע על פני הנשיא, אירוניה קשה מנשוא מעבה את קולו "אני, ככל הנראה, משמש עתה כאפר רדיואקטיבי
על פני כדור הארץ. אך אני לא מקנא בך, ג'יק, אני כלל וכלל לא מקנא בך" החיוך מתרחב "אתה מבין, אני משאיר לך את הדבר שלמענו נלחמנו במשך זמן כה רב. במאגריי הזיכרון של התחנה שלך נמצאים כל הפרטים הטכנולוגים אשר עשויים להציל את כדור הארץ מהברבריות אליה הוא עומד להתדרדר, אך התחנה גם מצוידת במיטב כלי ההשמדה ההמוניים של ארצות הברית".
צחוק מריר ממלא את החדר "אני משאיר לך, ג'יק, את זכות הבחירה! אמור לי כמה שווה היה למות למענה!" המסך כבה.
לפני מסך מהבהב יושב לו אדם בודד, כפוף קמעה, על כיסא פלסטיק מסתובב מהסוג היקר.
הוא מביט לעבר חלונות הזכוכית, שם מסתובב לו כדור הארץ, בחלל הריק. הוא מביט בכדור שחציו שחור מנוקד באדום, כמו תפוח רקוב.
הוא מביט וחושב על משפחתו שפעם חיה שם, וידו מרפרפת על כפתור אדום גדול עליו מסומנת הכתובת "סכנה, למקרי חירום בלבד!".
ללחוץ או ללחוץ, הוא תוהה. והעולם מחכה, משתאה, לבחירה.