קראתי די מזמן, ולאחרונה קראתי שוב,
יש עושר בשפה, והכל מאוד עשיר בתמונות ודימויים, לא הפריע לי ש"אין היגיון" למשל שהוא חש צבעים.
היגיון חיצוני מהסוג הזה לא תמיד חשוב ולרוב אותה השעיה מרצון של חוסר האמון, שהיא פעולה התנדבותית שעושה כל קורא, בפרט של מדע בדיוני, יכולה לגשר על פערים כאלה בין הסיפור לבין המציאות.
אגב, כתבת כאן, אם הבנתי נכון, מן וריאציה קצת הומוסקסואלית לסיפור היפה והחיה.
יש בזה יופי, ובכל זאת...הסיפור לא נגע לליבי.
יכולתי כל הדרך להאחז באגדה הידועה, וכך לא ללכת לאיבוד, אבל הריקוד, הסיום, ההתחלה, איכשהו לא הצלחתי להזדהות באמת עם הגיבור.
אני לא כל כך יכולה לענות על השאלה למה, אולי הכתיבה נסחפה לתוך עצמה, אולי היא מילולית מדי, (יש דבר כזה?) יותר מדי מילים ותיאורים ופחות מדי פערים, מהפערים שמתמלאים ע"י הקורא.
אולי זה העניין.
תסלחי לי שאני קצת מפתחת את הרעיון תוך כדי כתיבה, אני לא יודעת מה מזה ידבר אליך, אז אני לא רוצה להתנתק ולצנזר את עצמי...
אבל ככה:
סיפור צריך לבנות עולם חסר, לדעתי.
כמו שכתיבה דרמטית, של טקסטים, צריכה להיות, שוב, לדעתי ומתוך נסיוני, 70% מהתוכן שצריך להאמר.
כדי להשאיר מקום ריק, שימלא השחקן, הצופה, הקורא. כי זה אותו דבר, בכתיבת פרוזה.

אני אגדיל ואומר שהסיפור שלך נכתב מקרוב מדי.
כאילו ראית את הכל כל כך מבפנים, שהביקורת העצמית שלך, לגבי הרעיון הכולל והחלל בין הסיפור לבין הקוראים שלך הלכו לאיבוד.

אני אשתדל, אם תרצי, להסביר יותר לעומק, אבל בינתיים אני אעצור...

הערה אחרונה: ברור שיש לך יכולת התנסחות וכתיבה ושפה עשירה.
ולכן גם לי מאוד מאוד צרם השימוש הפתאומי במילים לועזיות.
ממה שהבנתי מהתגובה שלך לתגובות, את מתייחסת למה שכתבת במושגים של שירה.
ואם כך הוא - על אחת כמה וכמה...